לפני 19 שנים. 13 בנובמבר 2005 בשעה 20:57
מרים רות. או צ'ורה כפי שכולנו קוראים לה.
היא האייקון, היא המושא, היא השם והיא השאיפה.
דמות מפתח בקיבוץ הקטן בעמק הירדן. דמות של חינוך לערכים נשגבים של אהבה ושימחת חיים במשפחה חמה ותומכת, שימחה על החיים בעמק הירוק ובקיבוץ שחוגג 69 שהייתה לו הגננת הראשונה ומובילת החינוך בו עוד מימיו בחולות ראשון לציון.
לקרוא את ספריה היה תענוג, חדוות חיים וזכרונות ילדות טובים. לשמוע אותה מספרת היה כבוד שנפל בחלקו של כל אדם בו פגשה.
צ'ורה נולדה לפני כ 96 שנים בעיר נובה זנתי בהונגריה. בת להורים אנשי חינוך ציונים. היא הייתה חניכה בתנועת השומר הצעיר ויותר מאוחר הצטרפה לקיבוץ עין הקורא שהיה כפנינה בחולות ראשון לציון הבתוליים.
עם העלייה לקרקע ב1937 היא הייתה עם ילדי הגן ועזרה להם להתאקלם במקום שהיה להם ולה הבית היעודי והחלום הציוני.
צ'ורה כתבה כ 25 ספרי ילדים , מאמרים וחוברות הדרכה בנושא החינוך לגיל הרך לסמינר הקיבוצים בתל אביב ולסמינר אורנים בטיבעון.
ספרי הילדים שכתבה היו לנכס צאן ברזל בספרות ובתרבות העברית. תמיד מדהים לגלות את העושר הספרותי , הלשוני והאמנותי שעשתה בשפה שהיתה לה שפה שנייה.
היא הייתה מלאת שמחת חיים, עוגן ועמוד ברזל בחי משפחתה העניפה בקיבוץ ובעולם. אדם שאליו פונים לעיצה , למחשבה חיובית ולחיוך חם ומזמין.
בקיבוץ היתה דמות אהובה ואהודה על כולם.
עד ימיה האחרונים נהנתה בחברת הנכדים, הנינים, הילדים שבאו לבקרה. ההנאות הקטנות של החיים לא היו זרות לה, והיא הייתה מעשנת נובלס אפילו בגילה המופלג.
את צ'ורה אני תמיד אזכור באהבה ובחיבה , דמות של עושר ואושר אמנותי. סיבה להמשיך וליצור , רחוק מהמרכז והגירויים האורבניים אבל קרוב קרוב ללב הירוק כחול של העמק והכנרת.
יהי זכרה ברוך
