לפני 19 שנים. 2 באפריל 2005 בשעה 10:59
שמי תום ואני גדלתי בשכונת אחוזה ברעננה, בעיר שנחשבה כשטאטל - העיירה המזרח אירופאית בישראל.
כבר מגיל צעיר רציתי לנגן בגיטרה, וכל כך רציתי לנגן עד שהצלחתי לשכנע את ההורים שלי לשלוח אותי לשיעוריי נגינה.
המורה שלי אהרון, אמר להורים שלי שיש לי כישרון גדול לגיטרה, ויום אחד אהיה נגן גיטרה גדול כמו אריק קלפטון. כשעברתי לתיכון החדש היכרתי חברים חדשים שהיו מקשיבים למוסיקת מטאל. הם היו שמים דיסק של מטאלליקה בווקמן ומעבירים ביניהם, כשכל אחד בתורו מנענע את ראשו כאילו שהוא עולה לתורה.
התחלתי לשים לב שבנות מאד נמשכות לנגני גיטרה, ואכן תוך זמן קצר היתה לי חברה בשם רחל, אבל היא קראה לעצמה איזבל.
איזבל היתה הילדה הכי יפה בכיתה, בעייניי לפחות. היא לבשה תמיד שחורים, והיתה שמה שפתון וצלליות שחורים שגרמו לה להיראות מאד מיסתורית ומושכת. שאר הילדים פחדו ממנה.
יום אחד היא לקחה אותי אל מאחורי הבית ספר והראתה לי גוויה של חתול שחור.
- נכון מגניב? שאלה
- בטח ! עניתי , מנסה לא להקיא את הסנדוויץ' של הפסקת צהריים.
- בוא נשרוף אותו?! היא קפצה ומחאה לעצמה כפיים על הרעיון. איזבל הסתכלה עליי בעייניים גדולות, מוצללות. איך יכולתי להגיד לא?
- או קיי , אבל לא פה.
- אז איפה?
- במתנ"ס , בלילה.
איזבל הסתכלה עליי בהערצה גלויה.
בערב היא באה אליי לחדר. נעלתי את החדר והתחלנו להתנשק. משם עברתי לצוואר הלבן שלה, שתמיד היה מעוטר בסרט קטיפה שחור, דבר שהיה מטריף אותי. הנשיקות שלי על הצוואר שלה גרמו לה לפתוח בסידרת אנחות. היא אפילו נתנה לי לשחק לה בחזה. חזה קטן, מוצק ועומד של תיכוניסטית.
פתאום היא קפצה ומשכה אותי בכוח.
- בוא נלך לשרוף את החתול?!
אני התפללתי שתשכח מהרעיון אבל כנראה שהמודם לאלוהים לא היה מחובר באותו יום.
במתנ"ס היא לקחה אותי לקבוצת שיחים, משם הוציאה קופסת נעליים, בתוכה היתה שקית ניילון של הסופר. היא פתחה את השקית והחתול היה שם.
- תביא זרדים, שיהיו קטנים, וגם ניירות. ציוותה עליי. הכנו מדורה כמו בל"ג בעומר אבל קטנה ועליה שמנו
את הגוף הפרוותי המת. עין אחת שלו הסתכלה עליי וזהרה באור אדום בחושך, העין השניה שלו לא היתה. אני לא רציתי לראות, אבל לא יכלתי להפסיק להיסכל.
איזבל הוציאה מכיסה מצית והדליקה את הניירות שהיו מתחת לזרדים. פניה היו מוארים באור המדורה ולרגע היא נראתה כמו שדה. זרם קר עבר בגבי.
- מגניב , לא? היא חייכה מאוזן לאוזן, שינייה קטנות וחדות. האש תפסה את הזרדים, אחרי כן את פרוות החתול. הגוויה החלה להסריח ולעשן. קולות פיצפוץ עלו מתוכה.
לפתע נדלק גם השיח שמתחתיו הקמנו את המדורה. איזבל הייתה כל כך ממוקדת בחתול הנשרף ואני הייתי כל כך ממוקד בה שלא שמנו לב שתוך כמה רגעים אש גדולה אחזה את השיח, משם לקבוצת השיחים
והתקדמה לכיוון הבית הישן, שילדים היו באים אליו לחוגיי העשרה. איזבל עמדה שם מהופנטת מהאש ואני נכנסתי לפאניקה.
- בואי מהר, אש! אש! צעקתי.
- מגניב, לא? שאלה בחיוך קרוע.
תפסתי אותה ביד ומשכתי אותה מהשיחים הבוערים, משם רצנו לביניין. אני משכתי בידית האזעקה האדומה וקראתי לכולם לצאת. האחראי המניאק, במקום להגיד תודה , תפס אותי בחולצה וצעק עליי שהוא ראה אותי מדליק את האש. הייתי בטוח שאיזבל תהיה שם לצידי, אך כשסובבתי את הראש היא כבר נעלמה.
ההורים שלי נורא כעסו, ואמרו שזה יצא מתוכנית החיסכון שלי לקנות רכב כשאקבל את הרישיון.
היום אני מדריך ילדים ב - 'טיפול בגימגום' במתנ"ס בעזרת הגיטרה.
עם איזבל אני לא מדבר. היא מפחידה גם אותי.
סוף
