תמיכה

העייפות הזאת הורגת אותי.
זאת לא עייפות פיזית כי אם סוג של עייפות נפשית...
ואמא שלי לא עוזרת... (מה היא בכלל עושה ערה בשעות כאלה?!) אויי אמא אמא שלי... פולנייה מהשורה, זאת שתקנה לכם 2 חולצות ואחי שתלכו למדוד אחת רק כדי "להשוויץ" לה ולהראות לה שאהבתם היא תשאל אתכם "ואת השנייה לא אהבת?" בקול מאשים.
אמא שלי שתעמוד מאחורי גם אם היא נגד כל מה שאני עושה. זאת שגם אם אני ארצח (לא סביר) היא תעמוד מול השופט ותגיד לו "הייתה לה סיבה מוצדקת" או משהו בסגנון...

מסתבר שאמא שלי, זאת שלא שומרת כלום בפנים, החליטה שמזה כמה זמן כבר יש ירידה אישיותית אצלי (יש בכלל דבר כזה?), אמרה לי היום גם בארוחה המסורתית של שבת וגם לא מזמן בשיחת טלפון ארוכה (אני היחידה שחושבת שאמא שלי לא אמורה להיות ערה בשעות כאלה?) שאני כבר לא "קופצנית" וחייכנית כהרגלי, ולמה אני כבר לא הולכת עם מגבת על הראש (אל תשאלו.. זה בכלל קרה כשהייתי בת חמש ולא רציתי לצאת לזרוק זבל בשיער רטוב כשקר בחוץ...) ולמה אני מוותרת על דברים, ולמה אני כבר לא דורשת מהחלומות שלי שייתגשמו, ולמה אני הורדתי ראש כלפי העולם... עוד עשתה לי "מה קרה לפרניססה שגידלתי?" (כן.. אחד ממיני הכינויים שלי בבבית הורי הונילים זה "הנסיכה"... אולי זה היה רמז לעתיד?)
"את עייפה מדי" היא אומרת לי...
מטיחה בי שמאז שחזרנו מחו"ל ועוד בתקופה ששהינו שם היא ראתה את ה"התדרדות" הזאת בי...
גם דארק, אהבת חיי וזה שמחזיק את הלב שלי בכף ידו טוען לעיתים שאני התרככתי.
אחרים אומרים לי שאני מפחידה... שאני קשוחה... שאני קשה...
האמת, האמת היא שגם אני שמתי לב כבר כמה פעמים מאז שחזרנו שבאמת התרככתי.
אני הרבה יותר מתחשבת ממקודם... הרבה יותר נוחה... פחות תובענית... פחות נוקשה, כלפי וכלפי העולם.
מעמיסה על עצמי יותר ממה שצריך...
ואני מנסה לשאול את עצמי למה?
נכון, תמיד עשיתי הרבה יותר ממה שכביכול בריא ושפוי לי... אבל עכשיו... עכשיו אני כבר מרגישה את זה עמוק יותר...
פשוט עייף לי בבפנוכו...
לא יודעת... אולי זאת סתם מלנכוליה רגעית... אולי אני באמת צריכה להוריד קצת מהעומס?

כיף לגעת שאנשים אוהבים אותי ותומכים בי.

אוהבת אותכם גם. מאוד מאוד!!!

אגב, תודה על ההערה ההיא. מה שנכון נכון... אבל מה שהיה שם היה רק חלק קטן... ויש לי גבול קטן כזה שקצת לא מתאים לי שזה מגיע למשפחה שלי... ותה למי שעזר ועשה את שעשה :))

בא לי לפעמים שתהיה לי את היכולת להגיב לאנשים ישר בפנים ולא באמצעות מסרים... מצד שני... נראה לי שהייתי מעדיפה לראות את התגובות הפיזיות שלהם למה שאני אומרת... יותר כיף ככה, לא? ככה אני בעצם מונעת את החשיפה של השלמות שלי לדברים קלוקלים כל כך...

בא לי עכשיו להיות במיטה שלי, לישון מכורבלת בזרועות חזקות ומושלמות שרק לאחד ויחיד יש
ושיפנקו את רגלי וגבי.. שיעשו לי נעים מכל הכיוונים.
בא לי ללכת עם החברה לצניחה.
בא לי ליסוע לחו"ל לחופשה.
בא לי ללכת לפסטיבל כמו אז.
בא לי לישון כמה שבא לי.
בא לי ללכת לקניות מוגזמות לחלוטין.
בא לי חופש מכולם ומהכל ולהיות עם העצמי שלי (אבל כמובן שכאשר אני ארצה דבר מה הוא יוגש לי על מגש כסוף, מגיע לי הרי לא? ברור שכן!)

אבל מה שהכי הכי בא לי בשנייה הזאת- שהטלפון המחורבן יפסיק לצלצל!!!!

איך זה שהשבוע נהיה לי עמוס כל כך?
הוא בקושי התחיל!
רק קמתי ואני עכשיו נובעת לקופ"ח להחליף תחבושות.
משם ללימודים.
משם לאמא (אין לי אפילו מושג איך אני אמורה להתמודד איתה היום...)
משם הבייתה לסידורים וכדי ללמוד טיפה.
ואז לעבודה למשמרת לילה.
וכל זה רק ליום הראשון של השבוע.

מחר... החלפת תחבושות אחרי העבודה
הבייתה לישון קצה אחרי המשמרת לילה.
לקום ללכת לקניות בשביל הבית.
והביית כדי לבדר עוד כמה עניינים.

שלישי... לקום, ללמוד קצת בבית
אח"צ לימודים
ובערב עבודה

רביעי אולי יהיה לי יום מנוחה
חמישי עבודה
שישי עבודה
שבת אמא ואז עבודה

מוזר שהשבוע יש לי כביכול הרבה זמן פנוי אבל מכאן אני לא ממש רואה זמן לעצמי...

לפחות יש היום שמש

"כשזה מגרד זה אומר שזה מחלים".... יש משפט כזה לא?
אז יופי... מחלים לי :))))))))))
וכבר לא כואב :))))))

אבל מגרד המניאק!!!!! חצוף!

זין! זין! זין!
כבר כמה ימים שיש לי כאב בזרוע השמאלית. איפשהו ליד שריר הכתף.
בהתחלה הייתי בטוחה שנתפס לי השריר מהחדר כושר. כמה טוב לדעת שגם אני יכולה לטעות...
אתמול בבוקר כבר ראיתי שהחל העליון של הזרוע מתחיל להיות אדום אז אחרי משמרת הלילה (היום בבוקר) הלכתי לקופ"ח כדי לבדוק מה העניין...
אחרי 3 רופאים החליטו לשלוח אותי לכירורג נחמד מאוד שהודיע לי שיש לי זיהום פנימי.
כאן באה בשאלה של איך לעזאזל נהיה לי זיהום? לא נפצעתי, לא נחתכתי... כלום! אבל... יש לי זיהום. וטוב שבאתי עכשיו כי אחרת זה היה יכול להתפתח למשהו רציני...
הכירורג הנחמד הזה הזריק לי הרדמה מקומית ופתח לי את הזרוע כדי להוציא את הזיהום... כמובן שאח"כ חיטא וחבש ושלח אותי לדרכי עם הרבה אנטיביוטיקה ומשככי כאבים...
ואני מצטערת להודיע... לא ההרדמה ולא המשככים עוזרים!!! זה שרף בזמן התהליך ועכשיו זה עדיין כואב רצח! (לפחות זה פחות ממקודם)

זין זין זין!!!!!
כוס אמא של הזיהום הזה!
בנזונה הרס לי את התוכניות!
ועכשיו בא לי רק שיפנקו אותי
ובא לי שאמא תבוא ותעשה לי נעימים כאלה של אמא ותכין לי אוכל של אמא.

ועוד נקודה למחשבה... אסור לי להרטיב את התחבושות... אז איך אני אמורה להתקלח בלי להרטיב זרוע שלמה????

משעשע אותי לפעמים כמה יכול להיות לאדם קשה עם המוטיבים ההולכים איתו מזה זמן רב....
הרי חלק מהמוטיבים שלי הם על עצבים ועל טמטום...
תמיד אומרת ש"להתרגז פירושו להעניש את עצמך על טפשוטם של אחרים" (משפט ישן נושן אבל הו כל כך נכון...)
יחד עם זאת אני תמיד אומרת שאני לא שופטת על טמטום... בדרך כלל.. אם הטמטום הוא הלתי נמנע מי אני שאשפוט עליו? (כן הקרבה לאלוהות ושמימיות שיש בי אמנם נותנים לי כל לגיטימציה אפשרית לזה... אבל אני הרי נחמדה לא?) למרות שמובן אם הטמטום הוא אכן בעל המנעות חלקית ולו גם בסיסית... למה לא להמנע מזה? אהה נכון... כי אלו שיכולים להמנע מזה הם בדרך כלל אותם דרי ביצות חדלי אישים חסרי חינוך ודרך ארץ.... נכון... שכחתי לרגע... אז את אלה אני כן שופטת!

אנשים... בין אם נשלטים שולטים ומה שבינהם צריכים ללמוד את הנושא עליו הם רוצים לדבר לפני שהם אפילו מדמיינים את עצמם פותחים את הפה המגעיל שלהם. אבל... זאת רק דעתי... (אהה כן... בדרך כלל הדעה שלי היא שקובעת לא?.... הנה עוד נקודה למחשבה)

אולי... אבל רק אולי... זה עניין של קנאה? אולי זה לא כזה אולי קטן...

כמה טוב לי שיש לי את המשפחה ואת הצעצועים שלי (האנושיים והלא אנושיים).
כמה חבל שאני נותת רחמים לאלה שלא מגיע להם...

אישה אחת ששמה אני הלכה לחדש את רשיון הנהיגה שלה.
שאלו אותה מה מקצועה, היא היססה מבלי לדעת מה להגיד.
"אני שואל אם יש לך עבודה" הדגיש הפקיד.
"בוודאי שיש לי עבודה" ענתה אני. "אני אמא".
"אנחנו לא מחשיבים 'אמא' כעבודה. ארשום... עקרת בית" אמר הפקיד בצורה קרה.

שחכתי את הסיפור הזה עד שמצאתי את עצמי במצב דומה. הפקידה שקיבלה אותי הייתה אשת קריירה, בטוחה, יעילה, בעלת תואר.
"מה עיסוקך?" שאלה
לא יודעת מה גרם לי להגיד את זה, אבל המילים פשוט קפצו לי מהפה החוצה:
"אני דוקטור בהתפתחות ילדים וביחסי אנוש"
הפקידה הפסיקה לרגע, הביטה למעלה ואח"כ אלי עם מבט כמי שאומרת שלא שמעה טוב.
אני חזרתי שוב, בשקט תוך כדי הדגשה על המילים היותר החשובות.
פתאום שמתי לה, כולי מתפעלת, איך היא כותבת, עם דיו שחור, על הטופס הרשמי.
"אני יכולה לשאול..." היא אמרה מלאת התעניינות "...מה את עושה בדיוק?"
בשקט, בנחת, עניתי:
"אני מפתחת תוכנית לטווח ארוך (כל אמא עושה זאת), במעבדה ובשטח ניסיוני (בדרך כלל הייתי אומרת בתוך ומחוץ לבית). אני אחראית על צוות (המשפחה שלי) וכבר קיבלתי 4 פרוייקטים (כולן בנות). אני עובדת במשטר של מסירות בלעדית (איזו אישה לא מסכימה?), רמת הדרישות היא של 14 שעות (כדי לא הגיד 24...)"
רמת הכבוד המתגבר הורגש בקול של הפקידה שסיימה למלא את הטופס, קמה, ובאופן אישי פתחה לי את הדלת.

כשאר הגעתי הבייתה עם התואר המלא כבוד שלי, התקבלתי ע"י הצוות שלי- את בת 13, השנייה בת 7 והשלישית בת 3.
מהקומה העליונה יכולתי לשמוע את הניסוי החדש שלי (תינוקת בת 6 חודשים) המנסה טון חדש של קול.
הרגשתי- מנצחת!

אמהות... איזו קריירה נהדרת!

ככה היו צריכים לכנות את הסבתות:
"דוקטור בכירה בהתפתחות ילדים וביחסי אנוש"
הסבתות רבא:
"דוקטור אקזקיוטיב..."
ואת הדודות:
"דוקטור-יועצת"
כך נראה לי...

מוגש בהערכה ובהערצה לכל הנשים, אימהות, רעיות, חברות, בנות זוג ומאהבות;
בן כולן דוקטור באומנות לעשות את החיים יותר טובים!!!

אל תדאג, יהיה טוב.
אוהבת אותך, ותמיד איתך.
אני.

עננת שלווה מרחפת מעלי היום... עם כל הלחץ בעבודה והצרפתים האלה שלא יודעים אנגלית ועוד מתעצבנים עליך שאיך זה אפשרי שאת לא מדברת צרפתית שוטף ושאת מבינה רק חצי ממה שהן אומרים לך... עם כל זה... עננת שלווה מרחפת לה סביבי.
השמש שהייתה היום.... עושה כזה חשק לטיול בחוץ... ככה סתם לכייף...

עדיין מנסה להחליט אם לעזור לחברה שלי עם השטויות שלה... אוהבת להיות ערומה (שונאת בגדים הרי- כבר אמרנו לא?)... ולא איכפת לי "לדגמן" בשביל משימות לימודיות כאלה ואחרות שיש לה לפעמים....
אבל הפעם מתחשק לה לצייר אותי לכיף שלה... רוצה שאני אדגמן לה... "הפכת להיות המוזה שלי" היא אמרה לי היום בטלפון... נו, איך אפשר לסרב לה ככה? כשילדה חמודה כל כך כמעט ומתחננת שאני ארשה לה לצייר פורטרט (או שזה היה רישום?) שלי בעירום... אי אפשר!... טוב אפשר, ברור שאפשר... אבל למה לא?

קיצר... טוב לי היום. מאוד טוב לי! :)