שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

תמיכה

אי אפשר להחזיק את העולם לבד
לפני 15 שנים. 25 במאי 2009 בשעה 5:13

לכל אלה שתמיד אומרים "ויי איבדתי יום... איך זה קרה??..." - מצאתי את התשובה!
הרי אחת הסיבות שיש לילה זה כדי לעשות הפרדה בין הימים. ברגע שאין לילה, אין הפרדה (הגיון פשוט של אחד ועוד אחד, לא?).
אם נניח שקמנו בראשון בסביבות 7 בבוקר, היו לנו עיסוקים אלו ואחרים, משמרת לילה (נראה לי הכי סיוטית עד כה), חזרה הבייתה בשבע וחצי (ופה עבר עברנו את ה24 שעות ערות) למקלחת זריזה והופ לסידורים ועיסוקים נוספים... ככה שחוזרים הבייתה בסביבות 8-9 בערב ואז, רק אז הולכים לישון (בתנאי כמובן שלא נופלים עליך אורחים או כל דבר אחר...) ושוב קמים ב4 וחצי לפנות בוקר... בעצם מאבדים יום... שימו לב... התחלנו את היום בראשון בבוקר, הלכנו לישון, וכשקמנו... זה כבר שלישי... הנה... מצאתי איך "נעלמים" ימים...

...אם אני אנמנם קצת באוטובוס בדרך מסיגור לסידור... זה נחשב כמו שינה אמיתית שמפרידה בין הימים?

לפני 15 שנים. 24 במאי 2009 בשעה 14:11

אוווףףףף הרופא הזה מפחיד אותי!!!!
בכל מקרה לאחר שיחת טלפון די מייגעת הודיע לי דובי חגיגית כי אני צריכה להוריד את המינון הבאזלי של הלילה... כן.. נו שיט שרלוק... ידעתי את זה לבד.
גם הוא אמר לי שאם זה ימשיך ככה אני צריכה לשנות את ההגדרות של יחס הפחמימות שלי מיחידה למנה ליחידה למנה וחצי... זה כבר חדשות טובות יותר... 😄
אז זהו, בינתיים אני בסדר גמור ועכשיו אפילו הסוכר עלה לקצת מעל מאה... איזה כיף!

לפני 15 שנים. 22 במאי 2009 בשעה 14:42

כבר כמה ימים שאני שואלת את עצמי את השאלה... להתקשר או לא להתקשר....
הרופא היקר והחביב שלי (כשהוא לא צועק עלי)... מממ איך אני אגיש את זה... מפחיד אותי כמעט כמו החיות האלה... עם הרגליים... לא משנה...
כבר כמה שבועות שאני חווה התקפים חמורים יחסית של צניחת סוכר... בדרך כלל כשהסוכר צונח אני שותה משהו מתוק ואוכלת משהו עם פחמימות... נחה איזה עשר דקות והופ, חוזרת לעצמי...
משום מה כבר כמה שבועות, שאני יכולה לטחון אוכל (כולל ממתקים!) בלי לתת על זה כמעט ובכלל אינסולין (לא מדברת על הבאזלי...) ו..אין! כלום! הסוכר ממשיך לרדת!
עכשיו זה לא שאני עושה יותר כושר מבדרך כלל (אני אפילו מתביישת ביני לבין עצמי שעוד לא חידשתי את המוני לחדר כושר...(וזה רק כי אני לא מוצאת חדר כושר שאני אוהבת שקרוב לי לבית... יחסית)) או משהו שכזה... אבל לא עוזר! הסוכר ממשיך לצנוח... כל הזמן!
אהההה!!!!
אם זה ימשיך ככה ביום ראשון אני אצטרך להתקשר לדובי (כינוי לרופא.. ולא לא אני המצאתי אותו!!!)... ואני לא רוצהההההה!!!
אולי נצליח לכשנע את הבעל להתקשר במקומי?... לא... הוא יותר בעד מה שדובי אומר מאשר בעדי... משהו בזה גם לא נראה לי הכי תקין...
מחזיקה לעצמי אצבעות שהצניחות יפסיקו, ועכשיו! למה- אחת, אני יודעת שגם אמא שלי תיכנס לתמונה ואז בכלל לא יהיה לי טוב....

לפני 15 שנים. 21 במאי 2009 בשעה 13:35

ליידי לילית היקרה פרסמה היום בבלוג שלה מדריך מתומצת לכנוע המתחיל...
לא יודעת אם יש מי מקוראי שקורא גם את בלוגיה של ליידי לילית היקרה... אז מוסיפה לינק קטן... בכ"ז... זה כמעט משתווה לקריאת חובה (או אפילו בלי הכמעט?)

http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=40466

תהנו

לפני 15 שנים. 11 במאי 2009 בשעה 11:06

אמא יקרה שלי!!!
החליטה לתת לי טרמפ למכינה של האוניברסיטה.
כמובן, היום יום שני- האפיפיור (של ההיטלר יוגנט-לשעבר כמובן) מגיע ועוד ברדיו אומרים "אל תיסעו לירושלים"... עכשיו, כמובן שכבר מהבוקר חוסמים לאט לאט את רוב כבישי העיר... אחד הכבישים הללו הוא הכביש שנכנס לשטח האוניברסיטה בהר-הצופים.
"אמא, הכביש חסום אי אפשר להיכנס"
"לא, אל תדאגי יש כניסה נוספת אחרי המנהרה"
אם אמא אומרת אמא יודעת, נכון? ברור שנכון...בדרך כלל...
נכנסנו למנהרה וכשיצאנו ממנה זה כבר נראה לי כמו הכביש למעלה אדומים ולא חלק מהאיזור שבו אנו אמורות להימצא...
"אמממ אמא... נראה לי שאנחנו על הכביש למעלה אדומים..."
"שטויות... נכון זה לא איך שאני זוכרת את היציאה מהמנהרה אבל אין לך מה לדאוג"
אם אמא אומרת אמא יודעת נכון?
ראינו שלט למעלה אדומים אז אמא אומרת לי בשיא הרוגע "נו טוב, לא נורא תיכף יהיה איפה לעשות פרסה"
"אמממ אמא... לא יהיה איפה לעשות פרסה עד למעלה אדומים..."
"אל תדאגי (שם חיבה)"
"אמא! את בכלל לקחת עכשיו את הנתיב לים המלח!"
"מה באמת? טוב נו, בדרך לים-המלח בטוח יהיה איפה לעשות פרסה"
אם אמא אומרת אמא יודעת, נכון?
צדקה. מצאנו פרסה ליד מ.ק (מספר שאני לא זוכרת) ישי... וחזרנו... רק כדי לגלות שאנחנו אחד הרכבים אחרונים שיורשו לעבור במחסום לכיוון ירושלים... חוסמים את הכביש הזה...

מסקנה- אמא לא תמיד יודעת!
..לפחות ראיתי קצת נוף...

לפני 15 שנים. 10 במאי 2009 בשעה 7:55

הבעל ידוע כמי ששונא כל חפץ ורוד ו/או פרוותי (כן... גמני בשוק...).
בדרך הבייתה בין שאר סידורי הבוקר שלי נזכרתי שאני צריכה לקנות משהו לכמה מה...צעצועים הביתיים...
חיפשתי בשחור- אין.
כחול כהה- אין.
אדום- אין.
לבן - אין.
מה שכן היה זה רק ורוד... קניתי :)) עכשיו יש לי תירוץ ללמה קניתי את הורוד 😉

מעניין מה תהיה התגובה?

לפני 15 שנים. 7 במאי 2009 בשעה 16:32

סוף סוף הצלחתי להעלות כמה תמונות מהערב המקסים שעבר עלינו :))

לפני 15 שנים. 5 במאי 2009 בשעה 22:53

היה מעולה!!!
אנשים טובים ומצחיקים, משחקי כיתה ז' עם פן בדסמי (אוביוסלי) ולהכיר את השכנים.
תודה ל:
איש שתקן אחד שהצלחנו לדובב למשך כמעט 3 דקות רצוף (שוק מוחלט!!!)
זוג מקסים של שולטת-נשלט [שתרם את עכוזו הקטן (יקירה לא לכעוס את בעצמך יודעת שזה תחת קטן וחמוד) למטרת משחקון]
המקסימה שגילינו שיודעת להתחנף בשעת צורך (באלגנטיות)
המתחלפת (אחד מהגילויים של הערב) שמתחמקת 😉
המושלם הלא מושלם שקיבל קצת חינוך (ונהנה מכל רגע)
האיש הטכני שעזר (כל כך הרבה) להקים את האיזור וחרט בנו את המשפט "כשארצה את דעתך אתן לך אותה!" 😉
הכלבה הקטנה והחמודה שלנו
הבעל המהמם והמקסים שלי
ובעצם... ככה מכירים את השכנים :)))
הדבר היחיד שלא היה טוב - העשן... בחיים לא שיחקתי ככה כיסאות מוזיקלים.

[בקרוב יעלו התמונות :)))

לפני 15 שנים. 3 במאי 2009 בשעה 18:07

שיטת המקל והגזר תמיד הייתה יעילה.
לאחרונה גליתי ביני לבין עצמי שעם כמה שאני אוהבת את כלבונת והתגובות הקטנות שלה לכמעט כל דבר אפשרי- יש גבול.
עכשיו כלבונת- חמודונת שלנו- מבורכת בשלל מצבי תגובה שפשוט ברור שהיא תגיב למשהו כזה או אחר שאומרים לה.
אז היום החלטתי להתחיל בתכנית אימונים קטנה בשבילה.
נותנים לה לחזור על פעולה מסוימת (שכמובן לאט לאט תגרור תגובה כזאת או אחרת) וכל פעם שהיא מוציאה את התגובה ה-אמנם חמודה מאוד אך עדיין- לא רצוייה. עונש קטן, אך לא נעים בעליל (כלבונת ידועה כבר כמי שאוהבת עונשים מסויימים...)
חזרנו על התהליך הזה כ15 שעה שכל פעם היא המשיכה להוציא תגובה שגררה את אותו עונש.

קיבלה "הפסקה" של חמש דקות לערך (מיותר לציין שהיא לא ידעה שזאת הפסקה אלא חשבה שבזה סיימנו ולכו תבינו מה רציתי ממנה) שלאחריה היא נדרשה לחזור על אותה פעולה שוב ושוב.
וכמובן שהפעם ללא תגובות מיותרות. אבל לאחר שישה חזרות על הפעולה הפציע לו חיוך קורן ויפייפה. כשנשאלה למה היא מחייכת ענתה לי "אני רק מחייכת לעצמי כי אני שמחה שאני עושה את זה טוב." :)) חמודה שלי.

כשנסתיימה הפעולה היא נשאלה איך הרגישה בסט הראשון כשלא עשתה את זה כמו שצריך למרות שקיבלה הוראה של לא להגיב.
עשה פרצוף חמוץ וענתה "לא טוב".
"ואיך הרגשת בפעם השנייה שעשית את זה יפה?"
אותו חיוך קורן "הרגשתי טוב"

לפני 15 שנים. 30 באפריל 2009 בשעה 20:14

איך נעלמים 2239 שקלים בפחות מיום?
איך זה הגיוני שמתוך הכסף שצריך לנוח בכספת פתאום נעלם סכום שכזה?!
ומה זה בכלל האיום המטומטם הזה של "יש לך עד X לראות מה קרה ואם לא מצאת את מה שאיבדת (אני איבדתי?! לי לא היה חסר כלום!!!) זה באחריותך להשלים את מה שחסר..."
סליחה???????????
WTF?!?!?!?!?
שאני ישלים את מה שאתם איבדתם?!?!?
שאני יוציא מהכסף שלי כדי לנקות אחריכם?!?!
זובי!
אין בעיה, אני אבדוק, אני אחפש ואני אברר ואם זה חסר זאת לא תהיה אשמתי.
ואם תתחילו שוב עם האיומי סרק האלה אתם יכולים להגיד יפה שלום ותסתדרו עם הבעיות שלכם לבד!
נראה תכם מקפיצים מישהו בערב חג.. נראה אתכם מתקנים לבד את המדפסת, מוציאים אישורים בקצב של 50 רג'ים+אישורים ב10 דקות ביחד עם הפרופילים שלהם!!! (טוב שאני מקלידה עיוור).
נראה אתכם מתמודדים עם הבעיות של הלילה לבד.
נראה מי עוד יהיה מוכן לעשות ברצף N.E.M!!
נראה אתכם שמים כונן שבאמת יזיז את עצמו במידת הצורך.
נראה אתכם מסתדרים עם העומס במרכזיה.
לא צריכה אתכם עד כדי כך!!!