צהרים של אחרי לילה לבן, כל הלילה ישבתי וציירתי בובות בראטץ ומכוניות לסטורי בורד לפרסומת של רשת חנויות צעצועים. ניחא לצייר בובות עם עיניים בגודל חייזרי רק עם מסקרה וצללית, אבל לצייר מכוניות???? אני???? מה לי ולזה????
רשיון לקורקינט אין לי אפילו.
כל הלילה נאבקתי בגלגלים וחלונות, פנסים ווישרים, ציירתי ומחקתי, מלאתי את החדר בפרורי גומי עכורים (עוד משהו לנקות אח"כ).
בסוף, לפנות בוקר נשברתי, נשארו רק שתי תמונות לסיום והרגשתי שאני חייבת לישון קצת.
רק עצמתי עין ומישהו החליט שהיום זה יום נפלא לגזום עצים...
קיללתי לתוך הכרית וחיכיתי שיגמר כדי שאוכל לישון ולהפיג את כאב הראש שלי קצת.
אבל לא מספיק להם, לעירייה, לגזום רק עץ אחד - לא... חייבים לגזום את כל החורשה שמתחת לחלון שלי. ומה לעשות שאין בחלון הזה זכוכית שתעמעם את הרעש???
ברגעים שכאלה נעשה בי סוויץ' לדומית אכזרית, לו רק היה לי רובה צלפים או שוט ארוך של אינדיאנה ג'ונס או כל דבר אחר שיגיע מהחלון לעובדי העיריה ויעיף לי את הרעש מהאוזן.
שמתי את כל ששת הכריות שלי מעל הראש ולא עזר (סשן חניקה לא ממש עושה לי את זה).
אז אני פה... ויתרתי על הפנטזיה לישון ובמקום זה אני מוציאה את התסכולים פה בבלוג.
כמה טוב שהבלוג סופג הכל...
טוב, אני אחזור לצייר, עוד שני ציורים למנאייק ואז רק לצלם בדיגיטלי ולשלוח במייל למפיק הלחוץ.
שכל העולם יחכה עכשיו, כולל הכלים והכביסה!
כואב לי הראש מחוסר שינה - וזה עושה אותי ללא ידידותית לסביבה.
מחר, תודה לאל , אני נוסעת לשקט ולשלווה של הצפון, שם בגבעה של אבא עם הירוק בעיניים והציפורים, עם החיוכים והצחוקים של אחי הקטן והמקסים, עם האוכל ההונגרי הטעים שסבתא מכינה, עם הפינוקים של אבאמא והסבא/סבתות...
אין כמו בבית (:
לפני 20 שנים. 14 במרץ 2004 בשעה 10:50
