ירקרקות האופר

Duck season!

אני מתכוונת שאני הולכת לעשות הרבה מין. זה יופמיזם כזה.

אני שם צלוחית קטנה של חלב על הרצפה וכמעט מיד את מתכופפת ללקק ממנה, מחככת לחי ביד שלי, שולחת לשון קדימה. אני מסתכל. אני מקשיב לעצמי נושם. הרגל שלי ליד הצלוחית, ככה שתסתכלי עליה בזמן שאת אוכלת. אני מלטף לך את התחת ואת מקמרת את הגב. את מרימה את הראש ואני מוריד אותו בעדינות. אין הרבה חלב בצלוחית. את רוטנת. אני רוכן ומנשק לך את הפה, מלקק את החלב מהשפתיים שלך. את נותנת בי מבט מסכן. אני דוחף את הראש שלך בחזרה למטה.

אני מסתכל עליך מנענעת את הזנב שלך. מדהים אותי איך אפשר לראות שהכוס שלך נרטב. הפנים שלך רטובות, הכוס שלך רטוב. אני לא רוצה רק לראות, אני רוצה להרגיש, ולכן אני שולח כמה אצבעות מגששות ומלטף. אני מבין פתאום שעכשיו, באחר הצהריים הזה, אני לא רוצה אותך עם הזין, אלא עם היד. את מבינה את התובנה הזאת באופן אינסטינקטיבי ולכת את שולחת את התחת אחורה, לזיין לי את האצבע. אבל את גם מפסיקה להרטיב את הקצה השני שלך, ולכן אני מושך ממך את האצבע ומצביע עם הרגל על הצלוחית - אל תפסיקי ללקק.

הצלוחית חצי-ריקה עכשיו. אני מסתכל על חצי הצלוחית הריקה ואיך שאת רוטנת, מזיזה את הזנב, מחפשת את היד שלי עם התחת. אני מסתכל על הברכיים שלך, צמודות על הרצפה. הרגליים שלך יפות. אני מלטף לך את הראש עם סוליית הנעל. את מנסה להתנגד. את מזיזה את הראש, נאבקת, מסמנת לא עם התחת. אני לא מפסיק. הכוס שלך מנצנץ באור הזה. חבל שלא לילה עכשיו. לילה הוא זמן למעשים חמורים, אבל באחר הצהריים אפשר לעשות רק עוולות קטנות, עצלניות ומתרפקות. אני אוהב לראות אותך נלחמת ככה. אם עכשיו היה לילה הייתי קושר את הקולר שלך לטבעת הזאת ברצפה וזה לא היה חלב בצלוחית הזאת. היית נלחמת, אבל זה לא היה עוזר לך. או אולי הייתי מתיר אותך ונותן לך לשכב על הגב ולאזן בעצמך נר בוער מעל הכוס שלך. ולהאבק לא לזוז.

אבל עכשיו אחר הצהריים. זה זמן של התרפקויות והתפנקויות, והצלוחית כמעט גמורה עכשיו, והתחת שלך מזמין, ואני מחזיר את האצבעות שלי למקום שבו הן רוצות להיות, ומלטף ומועך ומעביר אותן לאורכו ולרוחבו ולפנימו של הכוס שלך, ועכשיו את מנסה לאזן את הזיון שאת עושה באצבעות שלי ואת הליקוק שאת עושה בצלוחית. אני קם מהספה ועומד על הברכיים מאחוריך, ומזיין אותך חזק יותר, וביד השניה פורם לעצמי את המכנסיים. את מבינה מה קורה ומשמיעה אנחות חתוליות ומצפות ואני לוחש לך שפעם זה לא יהיה צלוחית חלב שתלקקי בזמן שאני אזיין לך את התחת אלא מישהי אחרת, חמורת סבר וגבוהה, כמו שאת אוהבת, ואת נאנקת כי את מבינה שאני הולך לזיין לך את התחת, וכשאני מעביר אצבעות רטובות מהכוס שלך על התחת, ואת נאבקת להשאר פתוחה, נאבקת שלא להאבק, אני מבין מה כוחו של אחר הצהריים.

כשאני גומר את מסיימת את צלוחית החלב שלך והופכת את הקערה על פיה עם האף, והשמש נמוכה בחלונות.

זהו. מכאן אין אפילו איך להשתפר. זה הכי אולטימטיבי שיש:

http://www.thecage.co.il/profile,47016.html

אני מנשק אותה לשלום ומאחל לה טיסה נעימה. אנחנו מחייכים כממתיקי סוד. כשהיא מעבירה יד דרך השיער שלי ואני - מתחת לחצאית שלה, אני מסתכל הצידה ורואה שהוא מאדים מכעס, נושך את השפה. אף פעם לא ראיתי מישהו נושך את השפה באמת, לא בתור ביטוי כזה. הוא נושך.

הוא עומד על הברכיים על בדיוק ארבע משבצות בסלון שלי. הוא עירום ועומד לו. אני חושב שזאת הפעם הראשונה שראיתי גבר אחר עם זקפה. זה מוזר לי, אבל לא מוזר כמו שזה היה לפני שעתיים, כשהיא באה איתו עם שרשרת קטנה ומזוודה קטנה. אני קצת שולח אצבעות, קצת מרים לה את החצאית, קצת מסיט לה את התחתונים, והיא צוחקת ואומרת, "עזוב אותך, אני מאחרת". אני לוחש לה לתוך האוזן, "נו, קצר, מה איכפת לך", ולא מפסיק. אני מסתכל רק עליה עכשיו, אם אני אסתכל עליו אני אתחיל לצחוק.

היא מתנגדת, אבל לא ברצינות, אז אני תופס לה את העורף ומנחה אותה שתתכופף על הדלפק בכניסה. אני מרים לה את החצאית, נותן לה מכה קטנה בטוסיק, שתרים אותו, שתפסק את הרגליים. הנה היא ברגליים ישרות, התחת באוויר, התחתונים החמודים שלה מוסטים הצידה, וכולה כוס מזמין בכניסה לבית שלי. אני מעביר לה יד על הירכיים, בין הרגליים. היא נשענת על הדלפק בצייתנות והשיער נופל לה על הפנים. כשאני מוריד את המכנסיים אני מרגיש מוזר שוב, אבל אני נכנס אליה ושוכח מזה. אני מזיין אותה - מהר, הבטחתי - ומלטף לה את הדגדגן. היא מסתכלת הצידה ונובחת אליו, "תתישר. שים את הידיים על הברכיים" - וגונחת - "שאני לא אגיד לך עוד הפעם, הבנת?" אני מזיין אותה חזק יותר עכשיו. היא צודקת. זה באמת מחרמן אותי.

הוא אומר לה, "כן גבירתי". אני תופס לה את העורף ומצמיד את הלחי שלה לדלפק. היא גונחת. אני מכאיב לה. אני מסתכל עליו. הוא מסתכל על הרצפה, לראות שהוא לא חורג מהמשבצות שהוקצו לו. בחוץ מישהו צופר, אולי המונית שלה. היא אומרת בין גניחה לגניחה, "אל תגמור, טוב?" ואני אומר, "מה איכפת לך, נו, שהוא ינקה". היא אומרת, "לא רוצה את ההרגשה הזאת בטיסה. תגמור אחר כך". אנחנו מתמקחים ככה בזמן הזיון, כמו חברים ותיקים. חברים ותיקים עושים טובות זה לזה. כדי לגמור היא צריכה קצת יותר כאב, אז אני לוחץ לה יותר על העורף ומזיין אותה יותר חזק. אני מזיע לה על התחת, על התחתונים המוסטים אבל לא מופשלים שבינה לביני. כשהיא גומרת היא עושה המון רעש והיא מסתכלת עליו בעיניים בהירות, מטורפות, והוא מסתכל עליה במבט סתום, מטורף גם כן. אני יוצא ממנה, מסוחרר לא מהזיון אלא מההפסקה של הזיון. היא מיישרת את הבגדים ונותנת לי חיבוק רך ונשיקה קשה. היא הולכת אליו, הוא מסתכל עליה מלמטה. אני חושב שהיא תתן לו איזה רגע אוהב של פרידה, בכל זאת לשבועיים היא מפקירה אותו פה אצלי, אבל היא פשוט מעיפה לו סטירה, דוחפת לו אצבע נוזפת בפנים ואומרת "תתנהג איתו יפה או שאני אחתוך לך את הביצים".

בת זונה קשוחה.

היא סוגרת את הדלת מאחוריה ואנחנו שומעים אותה נכנסת למעלית. אני לוקח כיסא ומתיישב מולו. הוא מסתכל לי על הנעליים.

"אז זה רק אתה ואני, גבי", אני אומר לו.

"שמע, מייק -" הוא אומר. אני בועט לו בביצים.

"תתיישר," אני אומר. הוא קם בחזרה, מנגב את הדמעות. אני תופס לו את הראש, מקרב אותו לזין שלי, לריח שלה - "תתחיל למצוץ".

1. שום דבר לא מעורר את התיאבון כמו קצת קרירות ביום חם.
2. ועבודה פיזית. עבודה פיזית מאומצת.
2. אם במהלך העבודה הפיזית החולצה נרטבת ונצמדת אל הגוף - עוד יותר.
3. זוגות תמיד מעוניינים פה בנשלטת. למה אף פעם זוגות לא מעוניינים בנשלט? אני חושב שגברים צריכים להעלב.
4. מצד שני, אם גברים היו נעלבים על כל אי-שיוויון ביחס, על כל פעם שהם נדפקים, או סתם נדרשים לעבוד הרבה יותר קשה, לספוג הרבה יותר, לאכול הרבה יותר קש, רק בגלל מה שמתנדנד להם בין הרגליים - הם היו מייללים כנשים.
4. הממ.
5. אני רוצה לכתוב מניפסט בדסמי אנטי-הגדרתי, אבל לא מוצא את המילים להגיד יותר מאשר "הגדרות וכיוונים זה קקי". אולי צריך לספר את זה בסיפור.
5. כלומר הסיפור הבא. הנוכחי משונה וקשה לקריאה, אבל לא אנטי-הגדרתי. לא בהגדרה.
6. חוזר לכתוב.

ירוק: גאה בעצמך, מה.
אפור: גאה, אחול גאה. חזי נפוח מגאווה - ולא כי יש לי אסתמה.
ירוק: גם יש לך אסתמה.
אפור: גם אסתמה יש. וגאווה גם. הממלאה את חזי מלוא הריאה. ירוק, יום זה הוא יום חגנו. היום הרמנו את נס המאבק. היום מתחילה מלחמתנו, מלחמת צדק, מלחמת האפור בחושך, מלחמה שהיא --
ירוק: [ירוק מפוצץ את בלון הגאווה של אפור באיבחת סיכה של הערה מושחזת היטב.]
אפור: ירוק, אלף פעם אמרתי שאתה לא יכול לתת לעצמך הוראות בימוי.
ירוק: [ירוק מרים גבה בתמיהה.]
אפור: גם כאלו אתה לא יכול לתת. אם אתה רוצה לעשות משהו, כמו למשל לתקוע סיכות מושחזות היטב, בשם כל היקר לי תקע. אבל הוראות בימוי אתה לא יכול לתת. בהגדרה, בהגדרה אתה דמות, אתה לא מביים את עצמך.
ירוק: [ירוק תוהה אם השתן לא עלה לאפור לראש. כולה כתב איזו הערה על חוסר הצורך בגבולות בפורום, ישר מרגיש חופשי להגיד לי מה ההגדרה שלי.]
אפור: לעיתים אני לא סובל אותך.
ירוק: [מעיר הערה ידועה היטב על טיב עיסוקה של אימא-אפור].
אפור: שתישן על האף.

אני לא שולח אותך; את הולכת לבד. זה אחד השינויים הגדולים שאני מרגיש מאז שהתחלת להשלים עם זה. עכשיו לא אומרים לך, את מחכה לאישורים מרומזים; מקמרת קצת את הגב על הברכיים שלי ושולחת חצי מבט כמעט אחורה, מקבלת טפיחה על הכתף, קמה, מחייכת אלי כאילו הכל היה בדיחה, מנגבת את הדמעות על החולצה שלי כמו שאני שונא. גם זה במין צעד ריקוד כפול, מורכב ומושלם -- קודם ההתקרבות המהוססת, ועכשיו כשאף אחד לא אמר לא, התנפלות רבתי של הלחי על החזה. ואז חיבוק. החיבוק לא מהונדס, הוא פשוט טוב. אמרת לי שאת חושבת שיש אנשים שמחבקים ומוצצים טוב ויש אנשים שלא; מי שעושה את זה טוב פשוט צריך את זה. ואחרי זה אני לא אומר לך, את מרימה את הצעצועים לבד מהשטיח; אני לא שולח אותך, את הולכת לשים אותם בחדר השינה לגמרי בעצמך. אני אפילו לא חושב לבקש ממך או רוצה שתעשי את זה. יש רגעים של בהירות אחרי שאתה גומר -- לא מיד אחרי, אולי כמה דקות עוברות -- וברגע הבהיר הזה אני רואה את התחת שלך אדום וחבול כשאת עולה במדרגות, מקל ביד, לובשת את העירום שלך כמו גלימה, ואני מבין גם שייחלתי להיות לבד, אחרת העירום והדמעות והחיבוקים שלך יטרפו אותי חיים, ואת נתת לי את זה בלי שאבקש ובלי שתדעי מה נתת.