ירקרקות האופר

יודעים מה צריך פה? צריך איזה טוויטר כלובי. טוויטר לאנשי הכלוב זה גאוני.

אני חרמן ודלוק-מוח, כלומר צריך גירויים לשכל ולירוק ג'וניור בו זמנית. מה יש לכם טוב, מה כדאי לקרוא, מי עושה דברים מעניינים - המלצות ועצות, לינקים יבורכו.

http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=39697

ירוק:
אפור:
ירוק:
אפור:
ירוק: אפור.
[שתיקה מעיקה]
אפור:
ירוק:
אפור:
ירוק:
אפור: וזה רק קצה הקרחון.

1. יש כאן אנשים עם כינויים מתוך משחקי מחשב. מצחיק. חנונים עושים סקס? ועוד סקס מעניין?

2. הנה משהו שתמיד הרגיז אותי: מי שלא מצליח לסתום את הפה ליד פנטזיות לא מוסריות. סתם, קראתי איזה משהו ישן, והיה שם סימפוזיון שלם על האם הילדה נחשפה לבדסמ. הילדה. בפנטזיה. הילדה הזאת שלא קיימת.

3. תמיד רציתי להגיד סימפוזיון.

4. פנטזיה צריכה להיות לא מוסרית. פנטזיה צריכה להיות מחוץ לגבולות היומיום. אי ההסכמה צריכה באמת להיות אי הסכמה, הסכנה באמת צריכה להיות סכנה. אונס צריך להיות אונס וכאב צריך להיות חד, גבולי, מטלטל. אם זה לא ככה לא מדובר כאן בפנטזיה, אלא בתיאור סשן - אולי מלאכת התיעתוק המשעממת ביותר מאז הפסיקו לשדר טניס ברדיו.

5. זה לא אומר, דרך אגב, שהפנטזיה צריכה להגביל את עצמה למחוזות הקיצוניים של הסטיה. בכלל לא. פנטזיות נוהגות להיות נעימות מאוד כשהן בתוליות מאוד: היא הרימה קצת את החצאית, אני נשמתי את הבל כוסה ברוח הקיץ, היא הרביצה קצת בטוסיק. אבל פנטזיה שמוותרת על הפנטסטיות ועוסקת במקום במה שקורה שוב ושוב ושוב ושוב, ממילא, בין כל שני אנשים בכל מקום בכל זמן, היא יבשה וקרה כפסטה דאתמול ומקומה יכירנה לה באותו מקום אליו שולחים פסטה מאתמול.

6. (למקרר).

7. בקיצור, שתרביץ רק קצת בטוסיק - אבל לאסיר האהבה שלה, שהיא לכדה מנסה להציץ לה בבריכה ועכשיו היא תלמד אותו לקח.

8. עקב שינויים במבנים מוחיים מסויימים, הקשורים אלי אבל שאין לי שליטה בהם, אני הולך קצת. תמצאו אותי בצד השני, מסיים כל מיני הבטחות שהבטחתי מזמן. אל דאגה, אני אשוב במהרה.

בסוף הלכתי למצעד הגאווה וראיתי גם את קבוצת הבדסמ הגאה, עם השלט שלהם והשוטים ביד, ולמרות שהיה מגניב לראות אותם (היי היילני!) אני משוכנע עכשיו יותר מתמיד שאין למישהו שחטאו היחיד הוא בדסמ מקום במצעד הזה. כאילו, אתם יכולים לבוא. אבל אל תצעדו בכוונה להצהיר משהו על עצמכם: תראו אותי, אני בדסמי, לא תוכלו להחזיק אותי בארון. וזאת מכמה סיבות:

1. אתם לא בארון. זה בסדר גמור שאתם לא חולקים עם החברים במשרד את הסטיות שלכם. באותה מידה - ויש שיאמרו בתמורה לכך - החברים הוונילים שלכם למשרד לא לובשים טי שירט שעליה כתוב "זה ממש מחרמן אותי שהחברה שלי מלקקת לי את האוזן!"

2. אין נגדכם שום סוג של אפלייה. כן, אני יודע, הדיון משמורת ההוא. תמיד יימצא שופט אחד אידיוט.

3. בכלל, למה שמישהו ירצה שהמיניות שלו תהיה סוג של זהות? שלום, אני מוישה, הדבר הכי חשוב שתוכלו לדעת עלי הוא שאני גומר רק אם בת זוגי משתינה לי על הפרצוף. למה. בין הבושה לגאווה - בין "אני מצטער שאלו הם החשקים שלי, הלוואי והייתי נורמטיבי" ובין "אני טוב יותר ומיוחד משום שאני לא נורמטיבי" - יש נקודת שיווי משקל נחמדה ובריאה: אדישות.

4. שלום, אני י"א. אני גר בתל אביב, משמש כעיתונאי בכלי תקשורת זה או אחר, אוהב מאוד את החברים שלי, אלכוהול, ספרות טובה, אוכל טוב ומוזיקה רעה. יש לי תשוקות בדסמיות חזקות ומקיפות ואני אדיש לזה לחלוטין, כי מזמן השלמתי עם נטיותי המיניות ומבחינתי זה לא עניינו של אף אחד חוץ ממי שחולק את יצועי.

5. ונדמה לי שהגיע זמנן של קהילות השוליים למות. האינטרנט עשה את זה, הוא הקל על התקשורת בין הדחויים חברתית - הסוטים, החנונים, אלו שאוהבים רק סטארטרק, פרוותונים, מה שלא יהיה - במידה כזאת שכולם התעוררו לגלות שכולם קצת שוליים חברתית, וזה שיש לך תחביבים מוזרים רק הופך אותך לחלק מהכלל. כשכולנו נרגע אתרים כמו זה יהיו מקום רק למצוא מישהו שאוהב אותו מין כמוך, לא "קהילה". וזה בסדר, ככה זה צריך להיות.

6. בכלל, למה שלא נערוך את מצעד האדישות. המצעד הזה כותרתו תהיה "אין לי מה להוכיח!" והמוזיקה תהיה הרבה פחות רועשת. אפשר אפילו לקיים את המצעד בלי לצאת מהיצוע.

1. הי, מה קרה פה? הלכתי לשבועיים ופתאום אני אפור. ולא מהסוג שאם הופכים אותו, יש ירוק בצד השני; אפור, אפור נטול זהב. כשהלכתי, הלכתי נוצץ; חזרתי ואני דהוי ומר כקיר בתל אביב.

2. קשה להיות בצד של הבנים; למרות שמדי פעם איזה סאב מציע ללקק את הרגליים או את חור התחת של המלכה הנכבדת, כלומר, שלי, אף סאב לא קונה לי בסתר מנוי זהב. זה לא שאין לי את מחיר הפלאפל-עם-קולה שעולה מנוי בכלוב, או שאני אוהב שקונים לי מתנות, להפך; מפעמת בי תחושת חובה מפותחת, זה יכול להגמר בזה שאני אתן לאיזה מתחת_לרגליים13 להכניס את הלשון שלו לרקטום שלי.

אבל זה נחמד לראות שלמישהו איכפת.

3. מאז הונהגה הסגרגציה המעמדית בכלוב הייתי בעדה. היה לי מנוי זהב, כך אומרות הרשומות, כשרק נכנס לתוקפו. מאז, מלבד בתקופה מסויימת שבה גורת נמרים גידלה אותי במערתה, הייתי זהב, זהב בייבי, זהב - מלבד בהפוגות קטנות ובלתי מתוכננות. והנה וידוי: עד לא מכבר, לא קניתי לעצמי אפילו לא אחד ממנויי הזהב האלו. אני יכול לצחוק כמה שאני רוצה על כל מיני בתשלום, האמת המרה היא שקיבלתי זהב כאתנן על ידי נשים מכובדות, רובן מבוגרות ממני. למיטב ידיעתי, לא החזרתי במין לאף אחת מהן; למיטב ידיעתי, כי מעולם לא גיליתי מי הייתה הראשונה בפטרוניותי. לא שילמתי במין, שילמתי במעט האמנות הפורנוגרפית שהצלחתי להוציא תחת ידי.

4. מהבחינה הזו, פטרוניותי הן באמת פטרוניות, במובן הקלאסי של המילה: הן שילמו מהונן עבור אמנות ששירתה את הכלל, ושהכלל, אלו שניתן לכנותם עניי הבלוג, נהנים ממנה בלי שמצפים מהם לשלם עבורה. לאהוב אמנות עד כדי כך שתתמוך ותקיים אותה -- זו הרי זכות גדולה. ואם הדבר נכון לגבי מעט המילים שייצרתי כאן בענוותי הרבה, הוא נכון שבעתיים לגבי הכלוב, שהוא בעצמו מונומנט php-י המשרת את הקהילה ומעשירה -- בחסות הפטרונים הזהובים, המרחפים, יפים ומיוחסים, מעל ראשיכם שלכם ושלי.

5. מאז ימי קדם -- וכאן אנחנו מדברים על ימי קדם שבאמת, לא ימי קדם של הכלוב -- אנחנו שואפים לרומם או להשפיל את עצמנו בתוך סיסטמה מעמדית. טבוע בגנים שלנו פוטנציאל לסיפוק אדיר מזה שאנחנו רואים בעצמנו חלק בקבוצה מרוממת, נשגבה, כזאת שרק קמה בבוקר, וכבר היא יותר טובה מאחרים. ובנוסף, כמו שציין הגל, טבוע באותם הגנים פוטנציאל נחבא, סודי, לסיפוק זהה בעוצמתו -- מכך שאנחנו דווקא איננו נכללים בקבוצה הזאת.

6. את שתי ההנאות האלו מנסים אנשי הבדסמ לשלב בתוך הקינק שלהם עוד מקדמת דנן (הכל מאוד ראשוני בפוסט הזה, הכל קיים עוד מימי בראשית): אדונים למעלה, שפחות למטה, מלכות על הכיסא ועבדים לרגליו. לעיתים נדמה לרגע שזה עובד: הי, אפילו החבר'ה המעולים של kink.com פותחים עולם ריאליטי אמיתי לגמרי בסן פרנסיסקו, שבו את יכולה להרשם כשפחה או כמלכה או כמה שבא לך, ושישרתו אותך או שתשרתי אחרים. הנה זה, אם זה מעניין אתכם.

7. ועם זאת, גם אם אתה מצליח לייצר זהות מעמדית רגעית כאדון, זה שיש מי שמוצצת אותו מציצות בוקר ומכינה לו קפה ומחכה לו עירומה ופסוקה על המרבד כשהוא בא הביתה מעמל יומו, הרי שמהר מאוד האמולסיה נשברת בחזרה לשמן ולמים ואתם נשארים בסך הכל שני ישראלים שחם להם. מצחיק שדווקא בקהילה הישראלית, זו שיש בה הכי פחות מסורת של מעמדות (והכי מעט הבנה של מה זה אומר, מעמד) התפתחה שפה טוטאלית כל כך כדי לציין את התפקידים התת-מגדריים: לא טופ ובוטום, לא דום וסאב, אלא מלכה ועבד, שפחה ואדון.

8. אם רצוננו להיות שייכים למעמד עילית -- ויש להבהיר שמעמד הוא משהו שמשתייכים אליו, משהו שמגיע בזכות שאינה נקנית, משום שמעמד כזה שעבדת עבורו, שהזעת מזיעת אפיך עבורו, מעמד כזה נגוז מהר (כפי שמלמד אותנו לאחרונו דודו) וכל הרעיון במעמד הרי הוא תחושה כזאת של שלווה, ביטחון בעובדה שנולדת מיוחס ותמות מיוחס, גם אם אתה, במחילה, מטומטם חסר תועלת; הרי גם כדי להיות אדון צריך להזיע נחילים של מים בעוד הפוסטמה יושבת על הכיסא, ואתה צריך לעשות את כל הקשירות והמכות -- ובכן, בעולם הבדסמ, הדרך היחידה להשתייך למעמד עילית הוא לקנות מנוי זהב בכלוב.

9. רק הזדהבת, ומיד אתה עילי: אתה מרחף מעל הכל, כאמור, מביט מטה-מטה ומקמט את גביני עיניך כדי להיטיב ולראות את הים האפור מתחת. אפילו מי שהצטרף אל הכלוב רק היום, ועוד לא הספיק למלא בפרופיל שלו שהוא מאוד מנטלי, או אישה-ילדה, או ילדה-אישה, גם הוא צריך להביט מעלה-מעלה מבעד לידו המסוככת מסנוור השמש, מעבר לעננים ולציפורים, כדי לראות אותך במקום מושבך באולימפוס של שועי הכלוב. עבור מה שהוא לפלבאים מחירה של מנה וחצי סביח מחוזק בכדור פלאפל בקוסם או שמא בג'ינה, אולי עם קולה, אתה זוכה להיות פטריק, אתה זוכה לקיים את כלובי -- ובעצם גם אותי. וזו כמובן, אין ספק בזה בכלל, זכות גדולה.

10. כך שלמען ההיסטוריה, האמנות והמעמד, אם צריך לתת למתחת_לרגליים13 לנשנש לי את הטוסיק, כן יהי.

כתיבה היא אמנות השיחה הקולחת, ובדסמ זה בדסמ. מכאן ששני הדברים לא יכולים לדור יחד בכפיפה אחת. דנו כבר מספיק במה הופך בדסמ לבדסמ, בעוד דברים אחרים שאינם בדסמ, אינם בדסמ; מספיק שנציין שאחת מדרישות הקדם של הבדסמ כהלכתו היא שתאבד את עצמך בתוכו, שתכנע לסערת רגשות, שתהיה חסר אונים, שתהיה חסר מילים. ולשם ההקבלה הגאומטרית: אם זה בדסמ, הרי שאתה חסר אונים. אם אתה חסר אונים, הרי שאתה חסר מילים.

ולכן כל מה שנכתב כאן, במיוחד אם הוא כתוב כהלכה, בעיקר אם המשפטים יש בהם הגיון פנימי ותחבירי ואם הם מצטרפים זה לזה כהלכה ויוצרים משהו יפה ותקף, הרי שהם נכתבו מתוך אין-בדסמ, מתוך יובש של אותם הדברים שנרטבים כשאתה שם, איפה שהשם הזה לא יהיה. (אצלנו נהוג לומר על דברים שנעשים בעלמא שהם בגדר האוננות. אבל אי אפשר לאונן ולכתוב יפה. ניסיתי).

ואם כל זה נכון - למה כל כך כואב לי כשאני כותב כאן עכשיו? למה האצבעות פונות אל הניתוח הקר הזה, אבל העיניים מראות לי תמונות אחרות? אין זאת אלא שכאב אינו בדסמ, גם אם בדסמ הוא כאב.

ברוכה הבאה הביתה, חטטנית קטנה.