ירקרקות האופר

אז מי בא למנגל?

דלתות. וויסקי. מדרכות שחורות. גשם אופציונלי.
קייט בוש. ג'וינט. חדר שינה פרחוני, מחומם, נעים. גשם אופציונלי.
אבנים. בירה אמריקאית. שירותים של בר אמריקאי. כתובות מטופשות על הקיר.
אשדות. מים. אשדות מים. מים.
פינק פלויד. אבסינת. לא זוכר. לא זוכר. גשם.

ירוק: לא באמת!
אפור: עיניך הרואות.
ירוק: כמה זמן?
אפור: מאז.
ירוק: כל כך הרבה?
אפור: ועם זאת, מעט השתנה.
ירוק: אני דווקא מרגיש שהתבגרתי, החכמתי, למדתי מילים חדשות.
אפור: מממ.
ירוק: הידעת, אפור, שבמילה "ספריה" שבאנגלית יש שתי אר?
אפור: יש שני, אם זכרוני אינו מטעני וגו'. וסיפרת לי אתמול. התרגשתי מאוד.
ירוק: אפור, מה זה סאדוכיזם?
אפור: זה משחק מילים.
ירוק: אבל אם זה לא היה.
אפור: אם?
ירוק: עם.
אפור: אם.
ירוק: ?
אפור: אז זה היה סוג של, אבל לא באמת, הדבר שלשמו התכנסנו.
ירוק: תן מספר דוגמאות.
אפור: למשל, להכין לחמניות לפסח דווקא היום. ולאכול אותן.
ירוק: שזה כמו להשאיר בכוונה מגירות פתוחות ואז להתנגש בהן באמצע הלילה?
אפור: כשאתה בא לקחת עוד לחמניות לפסח.
ירוק: אז למה מצה זה לא סאדוכיזם?
אפור: משום שמצה - מישהו אחר אמר.
ירוק: ולאכול מצה ביום חול? לא כי נשאר בבית. ממש לרכוש ולאכול?
אפור: זאת כבר סטיה.
ירוק: ולגור ברחוב בלי חניה, זה מאז"ה סאדוכיזם?
אפור: באמת התבגרת?
ירוק: מילים חדשות והכל.
אפור: באמת יש לך כמה שיערות אפורות.

מה זה סאדוכיזם?

בעניין הפוסט הלפני קודם: צודקות מי שאומרות שדווקא יש בבדסמ המון רגשות והמון להתגעגע. צודקות מי שאומרות שזה עצוב לא להרגיש כלום. ומעל לכל - צודק ירוקאפור, שאמר שיש המון דברים שמרגשים אותו בבדסמ, אבל הוא לא נוסטלגי. ככה זה כשאתה גאון בלתי מובן: לא מבינים אותך.

בעניין הזה של לצאת מתל אביב: לקחתי את עצמי ואת העניינים, נכנסתי לאוטו ונסעתי שלוש שעות באיזה כיוון, לא משנה עכשיו איזה כיוון, רק נגיד שזה למקום שהוא הכי פחות תלביב בלי לקחת דרכון. שם חיכה לי בית ריק וחשרת עננים מעל עמק מעבר לחלון ושקט, שקט מקפיא עצמות, מזעזע. וחושך, ובדידות: דברים שאין כאן, בפופיק ההומה והמזוהם של ישראל. היה נהדר. גם כי יכולתי לכתוב, אבל גם כי הסתובבתי שם קצת, ירדתי למרתף העוד יותר שקט, העוד יותר מבודד, נזכרתי במה שרלוק הולמס אמר על הדברים הבלתי נסלחים הנעשים מאחורי חזיתותיהם החתומות של בתי כפר מבודדים, וחשבתי על כל מה שאפשר לעשות כאן ואי אפשר לעשות בדירה שלי.

בעניין הזה של או שיש פקקים, או שהכבישים שוממים לגמרי: כשאני שבע ממין אני גם לא רוצה לבשל או לאכול שום דבר. וכשזה קורה גם לא מאוד בא לי לכתוב, וכשלא בא לי לכתוב לא בא לי לקרוא. כשלא בא לי לקרוא אני גם לא נוהג לפנק את עצמי ביותר מדי שינה - ואז גם לא בא לי להתפנק יותר מדי. נוצרת מציאות די נוחה שבה אני מאוד יעיל ולא בא לי כלום. האופציות בכל מקרה הן או זה, או שאני שופע רעיונות, עצל, רעב, חרמן ועייף.

אתה מוצא את עצמך בכל מיני מצבים מוזרים בבדסמ. הפעם הזאת שבילית קשור לעץ כל הלילה. אותו לפנות בוקר בדאנג'ן שבו הבנת שאתה מרביץ לבוסית של הבוס שלך. הדברים שהיית מוכן לעשות, ועשית, בשביל הבחורה המכוערת להפליא והכריזמטית הזאת. ואל תשכח את הזאת שלא מדברת איתך יותר אף פעם רק בגלל שאותה רצית לשמח במיוחד. אבל שום דבר לא מוזר כמו לתת למישהי סטירה בפעם הראשונה.

אתה מוצא את עצמך בכל מיני מצבים משמחים, גם, משמחים באופן מפתיע: כי כשאתה בן 11 ואתה מכיר ברצונות האלו שמתבשלים בתוכך - אחרי תקופה קצרה של הדחקה מפוחדת, שבאה אחרי תקופה קצרה ממנה של הנאה ילדותית, חסרת מעצורים, מפנטזיות על בנות הכיתה שלך קושרות אותך לעץ, שם אתה מבלה את הלילה, או להעניש את המנהלת - באותו רגע ראשוני של הכרה בסטיות שלך, אתה לא מקשר ביניהן ובין שמחה או נעימות. בטח לא אהבה. אבל הם שם, רגעי השמחה: השלווה המושלמת במיטה שלך, אחרי שחטפת מכות משתיהן; זאת שבוכה לה, איתך, לך, אחרי; רגע הרעיון שמנצנץ בראש ורגע הביצוע שלו - שתי תמונות מראה סימטריות, הדוקות, מושלמות. ואהבה, אל תדבר איתי על אהבה.

אבל אין נוסטלגיה בבדסמ, ואני בחיים לא אבין את זה. כשהייתי בן 21 מצאתי דרך האינטרנט כמה חבר'ה שעסקו כמוני באיזה תחביב מטומטם וביליתי כמה זמן בלעזור להם לארגן כל מיני מפגשים, תחרויות, עניינים לחבורה שהתעסקה בזה גם. ועד היום תקוע לי במוח זיכרון נוסטלגי נעים, כמו מרשמלו באמצע הפירה, של המחסן המעפן שקישטנו בשביל אחד המפגשים האלו, כולו פחונים ולכלוך. אבל משהו בבדסמ מקשיח אותך אפילו בעוד הוא ממשיך לגרות את בלוטות ההשתאות והשמחה שלך. אתה לא מתגעגע לשוט ההוא, לא לבחורה הזאת שהחזיקה אותך בביצים. אתה מתגעגע להחזיק ידיים מתחת לשמיכה, נזכר בעינים לחות בשופינג בשתיים בלילה עם מישהי שאהבת, כותב שירים על זיכרון הפעם ההיא שהיא אמרה לך שהיא רוצה לגור איתך. אבל בבדסמ אתה כמו נמר: אתה חושב על היעלה הבאה שתגלה לך מבין השיחים וחוץ מזיכרון הדם על השיניים שלך, מהקודמת לא נשאר כלום.

* קייטנת בדסמ.
* כניעות - קווים לדמותה.
* בעד ונגד האונס.
* סאבית בוויסקי.

אני בחופש.

בחופש. מעולם לא הרגשתי לחוץ ככה.

מה עושים אנשים כשהם מחוץ לעבודה בשעות העבודה? חוץ מלאכול צהריים ולחזור לעבודה?

בפעם האחרונה שהנחתי את הדברים שלי ואמרתי שלום יפה לחבר'ה במשרד או מה שזה לא היה אז, ויצאתי לחפוש, אני חושב שזה היה 2005 או אולי 2004; בעצם בכלות העסק עם הכלבה היינו בניו יורק קצת. אבל אז עבדתי קצת בערבים. וגם אז, בחופשות האלו, הייתי משהו אחר במקום אחר; נטל התפקיד ישב אחרת על הכתפיים.

עכשיו אני בחופש. מה עושים בחופש? הכלוב האמיתי הוא לצאת מהכלוב לתוך ערבות צחיחות.

קצר מדי לחו"ל; לא באמת בא לי לטייל. אני לא מעוניין לקרוא יותר עיתוני סוף שבוע או ספרים ממה שאני קורא בדרך כלל; גם בימי העבודה אני שיכור במידה הנכונה ובשעות הנכונות ביום; לוואי והיה לי מה לכתוב, כי או אז לא הייתי יוצא לחופש כי אם לחופשת כתיבה. כלום, בקיצור, יוק.

היום הלכתי לים ובהיתי בשמש על הגלים, באמת היה יפה מאוד, מרגיע ככה. דרשתי בשלום כל החברים שלי ואפילו בישלתי לחלקם ארוחת ערב. אחרי זה היו עניינים. לפני זה התחברתי למייל של העבודה ועניתי לכמה דברים. מה עושים בחופש, מה. מה.

הוא קשר אותה והיא אהבה אותו. הוא דחף אליה דברים, את כל האגרוף דחף. קישט אותה. קשר אותה הדוק.

ואז שם בתנור, 160 מעלות לשעתיים. יצא טעים.