ירקרקות האופר

וואו, איזו רוח.

הוי, חברים, עובר על הירוק שלכם זמן לא-משונה מאוד.

בהתחלה היה זר מעט, זר ומרגש, כמו שלג על חולצה קצרה -- אפילו משונה מעט היה. אבל כל זה היה לפני שנה. עכשיו אנחנו לא משונים זה לזה, אני והיא, רק עבודה יש בינינו. אני איתה מוקדם והיא איתי מאוחר ויש בינינו הסכמה שבשתיקה, הבנה שאין בה מילים, טרחה שאין בה הכרת תודה. היא ואני, כל הזמן. אני והיא.

התקשר אלי אחד שלא ראיתי הרבה זמן, שאל למה לא רואים אותי. אמרתי, נו, ההיא, ההיא לוקחת לי את כל הזמן. הקול שלו עטה מין חיוך מטונף כזה והוא אמר, אוהו אוהו, אז אני מבין שאתה והיא...

ואני אמרתי, לא, לא. רק שאני איתה מוקדם והיא איתי מאוחר ומרוב הסכמות שבשתיקה לוקח לנו חצי יום לגמור משפט, ואת רוב הלילה לענות עליו. נדמה לי שהוא נעלב וניתק, ואני חשבתי, אולי זה הזמן להחזיר את המפתח של האזיקים.

בכל אופן, זמן לא-משונה מאוד.

כלב נובח לא נושך. וגם להפך.

מאסנו בילדות.

אין אנו יכולים לסבול עוד את נימת קולן העייפה, המתפנקת, ושחוקן הבהיר, וריסיהן הארוכים המרפרפים ככנפי פרפר לא פורטים עוד על נימי נפשנו. מאסנו בחלקות לחיהן ובמצחן נטול הקמט. פעם עוד חשבנו שאם הן חפות מדאגה הרי שהן יסירו את עולה מעל כתפינו. עתה אנו בוהים בעיניים חסרות המורא והחמלה ואנו רועדים לנוכח ריק אדיר ואנחנו חשים ביתר שאת כמה לוחץ העול על הכתפיים.

תשוקה הן מרגישות, אך הן אינן יודעות עדיין למה. האהבה שבחיקן בוסרית וזעירה. שמחתן שלמה אך אין בה הכרת תודה: הן לא למדו ערכה של התמסרות משום שלא בגדו בהן עדיין. אין הן מפחדות לאבד משום שלא איבדו. הן מקוות ללא גבולות ובלי סיבה. במגען לא הספיקו לאבד את שיירי ילדותן: הן מחבקות לא כמו אוהבות אלא כמו ילדות שאביהן העירן משנתן. שדיהם אך זה סיימו לצמוח וכל חמוקיהן עומדים נקיים וטריים ודומים לתבנית שייעד להם הטבע, ואנו הולכים ולמדים כמה משעמם הפרח שרק עתה הנץ, היין שזה עתה הושם בבקבוק.

אנו אוהבים נשים ככל שאנו מביטים בילדות. אנו מתמוגגים למראה קמט לא משום שהזקנה יפה, אלא משום שהעלומים מכוערים. אנו עדיין מפחדים מן המוות, אבל עתה מצאנו רפסודה בטוחה השטה בין המים הסוערים של הזקנה ובין המים הרדודים של הילדות.

ובכן, לכריש יש:
1. שיניים לבנות.
2. הוא מציג אותן לראווה.

ומאידך, למקהית יש:
1. רק סכין.
2. וזה נחבא מעין.

מכאן קל להוכיח:
1. אני צריך להתפטר.

1. קדימה, קדימה.
2. אין דרך בלתי קדימה; ועם זאת אנחנו לא מוסעים כעל סרט נע. אנחנו צריכים לבחור מדי יום את צעדינו. להחליט לנוע קדימה - כי אין לנו ברירה מלבד לנוע קדימה.
3. לפנינו, במרחק, מנצנץ לו אור שהוא יציר דמיוננו. אין לנו ספק שאנחנו בודים מליבנו את האור, משום שעד כמה שאנחנו יכולים לנוע רק קדימה, הרי שקדימה היא הכיוון היחיד שבו אין מרשים לנו להסתכל. עד כמה שהגבעות וההרים מותירים לנו אנחנו יכולים להסתכל ימינה ושמאלה. לאחור ראייתנו מעורפלת על ידי דמעות. אבל מעט אנחנו יכולים לראות.
4. ועם זאת לפנינו מנצנץ לו אור. והוא אמנם פרי הדמיון, אבל אין זה אומר שהוא איננו שם. ויש רק דרך אחת לגלות: להמשיך קדימה.
5. אתה אמרת, ואני מצטט: הרצפה מלאה שברי זכוכית ואין אנו יכולים שלא להיות יחפים; ולבבות שבורים לא מתאחים לעולם.
6. זהו אינו מנשר פוליטי.

1. למה אני מרגיש ככה?
2. ככה, למה אני מרגיש?
3. לאורך כל היום, וגם אתמול, יש לי הרגשה שכזאת. קשה להגדיר אותה, קשה לקשור לה מילים שיתארו אותה, אבל המוזיקה שאני מאזין לה כרגע מבטאת אותה היטב. אני לא יודע איך קוראים לשיר, לא בטוח מי הלהקה, אבל המלודיות כורכות עצמן סביב ההרגשה שלי כמו ענפים של שעוונית, עד שקשה להבחין: מה היא ההרגשה שמלווה אותי ככה כבר כמה ימים? ומה היא המוזיקה? אם מחלישים את השיר, זה לא עוזר: המוזיקה והרגש כבר דבקו זה בבשרו של זה.
4. וכך אני מרגיש.
5. למה?

טוב, כן לינקים.

1
:http://video.google.com/videoplay?docid=-4035129597346696801&ei=3b14SYCuL4rojgKp5vC7BQ&q=%22george+brassans%22&hl=en

2:

1. האם הכלוב הפך סוף סוף לאתר היכרויות?
תמיד הייתה בו את האפשרות להכיר. אפשר להכיר בכל מקום: בתור לביטוח לאומי אפשר להכיר ולהתאהב או להזדיין. אבל יש מקומות שכל תכליתם או רובה היא להפגיש בין אנשים בודדים וחרמנים, והרבה דברים נובעים מאחדות התכלית הזאת; חז"לנו שנו בנושא דומה כך: "בקיר בו אנשים משתינים, אין עומדין בטל".

2. אז השאלה עומדת בעינה: האם הכלוב איבד את אותה איכות חמימה ואיכפתית שבה כדאי ורצוי להכיר אנשים, ובמקומה קיבל את אותו הגוון התכליתי, הקר, שמונע ממך לרצות להושיט יד ולגעת? ייתכן מאוד. אבל ייתכן גם שזה לא מאוד משנה: אם אפשר באמת להכיר בכל מקום, אפשר להכיר בכל מקום.

3. מה שגורם גם לכם וגם לי לרצות לשמוע סיפור על מין שמתחיל במשתנות. תודו.