לפני 16 שנים. 18 באוקטובר 2008 בשעה 15:24
1. הקהל של הבלוג הזה נשבה בידי קומץ קיצוניות חרמניות, אני אומר לכם. בעוד הרוב השקט מייחל שאשיב לכאן את השירה וההגות, עולות המעטות הללו על בריקדות וצועקות את משנתן הרטובה מראש כל אילן רענן. לא מעניין אותן שאתם, הקהל השפוי, רוצה לשמוע דברי חוכמה והתפלפלויות נעימין. הן יקבלו את סיפוקן, אחרת ישרפו המועדון.
2. אולם אנחנו, הרוב השפוי, היבש, אומרים: לא ניכנע לדרישותיכן! לא תסחפו אותנו למעגל הטירוף! הלאה, אנו אומרים, לסקסיזציה הפושה בכל! הלאה לשלטון הדגדגן! הלאה לזיעה המהבילה, לניאפופים של סוף הקיץ, לליטופים חשאיים בחסות מעילי החורף הטריים מן הארון! די למגען המרפרף של השפתיים על עור חשוף ומעקצץ! יפסיקו ליטופי העורף, המבטים המזוגגים, ההתערטלויות האיטיות, מסעה של הציפורן במעלה הגב, סטירת היד בישבן החשוף, הנשימה הכבדה, התחתונים המוטלים קרועים על הרצפה! לא עוד!
3. אנו, היושבים בכורסתנו לעת ערב בכוונה להגות בספרנו עב הכרס, מוצאים לעיתים קרובות מדי כי משהו מסיח את תשומת ליבנו. אנו מציצים מבעד לספרנו ומגלים אתכן כורעות לרגלינו עירום ועריה ופיכן מחבק את איברנו. הרפי, אנו קוראים חלושות לעורפכן העולה ויורד מעדנות, הרפי! אתן מרימות מבט, פיכן לח, וקוראות במה שאין מנוס מלכנותו פה מלא: יבשושי שכמוך! הב לנו סקס, סקס הב לנו! ולפני שאתן נותנות בידנו הרף למחות, לומר, גם שכל יש בראשנו, גם נפש הומה בבית החזה! גם אמנות אנחנו צריכים, גם זמן לקרוא ולהגות מגיע לנו! -- אתן כבר מחליקות שפתיים רטובות סביב איברנו הנאבק להתמרד, ומגדילות וגם עושות את הדבר הזה עם הלשון שאנחנו אוהבים.
4. אין אנו עיוורים למצוקתכן. הטבע שינה את מהלכו ורוח מטרפת מהלכת בין רחובות העיר בערבים. היא משחקת בשיער הפזור ומלטפת מחשופים שעודם נדיבים כמידת נדיבות בגדי הקיץ. מדי פעם היא מרימה בחוצפתה שאין לה תחתית את שולי חצאיתכן ועוברת כמו יד רכה בין הירכיים והתחתונים. ובעצמנו ראינו אתכן עומדות ערב אחד בחצאית מתנפנפת וללא תחתונים מתחתיה וקראנו על תווי פניכן איך הרוח העבירה אצבע משחקת על מפשעתכן המתלחלחת. להטו האינסופי, המשתק של הקיץ הוסר מעלינו כמו גם מעליכן. גם אנחנו מרגישים פתע כאילו הותרנו מכבלינו, כאילו חירות חדשה ומוכרת פושה ברחוב ובבית ובחדר המיטות.
5. ובסלון. ובמטבח. ובכיור חדר האמבטיה, אפילו שהברז בו משאיר סימנים כחולים בשיפולי הגב. ועל הרצפה במרפסת בשעת ערב, כשהאור כבוי. ובמושב האחורי של האוטו, ובכל חדרי השירותים בכל המועדונים בעיר. ובחדר הספייר, שיש בו ריח של גריז בגלל האופניים. ועל חוף הים, וגם, ובעיקר, בים עצמו, ליד שובר הגלים.
6. וכן גם לא נסתר מעינינו שעבר זמן מה מאז קרענו אתכן מבגדיכן, התרינו בכן שתסתמו והידקנו את פרקי כפות ידיכן בחבל. מזה זמן רב לא העברנו את החבל לאורך גופכן, בין רגליכן; מזמן לא שיחקנו משחק אכזרי וסבלני בפטמות שלכן בעוד אנחנו קושרים קשרים בחבל. הנה כמעט עונה חלפה מאז קשרנו אתכן כך, מהודקות ומרגישות את משקל החבלים בשפתיים ובדגדגן, ופתחנו את החלון לרווחה, כך שתרגישו את הרוח והרחוב מלטפים לכן את הטוסיק. והעברנו יד ושוט מעריצים על עורכן החשוף, המחכה. והשפלנו מכנסיים והתרנו לכן להתחנן עם הלשון. והתעלמנו מהשתנקויותיכן, מההתפתלויות, מריטוטי העונג. כמה זמן עבר מאז, מאז שהשארנו אתכן כך והלכנו כדי שתחכו לנו. ומאז חזרנו כשהחשיך ואתן הייתן מותשות, כדי להתיר אתכן וללטף אתכן ולתנות איתכן אהבים לאים ודואבים ונעימים. לא, לא נסתר מעינינו שהמתנתן דייכן.
7. ועדיין לא ניתן לכן. כי אנחנו אנשים של עקרונות אנחנו, והחמלה היא אויבתו של המוח הסדור, ההגיוני. גם אם תתפתלו על הרצפה למרגלותינו, ידכן האחת פורמת את בגדיכן התחתונים והשנייה שלוחה לאונן אוננות המחושבת לעורר בנו רחמים, עיניכן קרועות, פיכן אומר תחינה, אנחנו נחזיק את מוצבינו המשוריינים. נרים את הספר עב הכרס מול עינינו ובלחש נצטט:
הה, יגו העושה-משפט, הקם
לגאול את כבוד רעו -- אתה מופת לי!
מת מחמדך, יונה. קיצך ולא-מאל
הולך ומתקרב; נואפת, אני בא.
דמותך מלב עקרתי. לא אראנה.
דודים טמאו ערשך; דם יטמאנה.
