ירקרקות האופר

כבר מזמן
לא הייתי
כל כך
חררר פררר

או כמו שק' נוטה להגיד, זה החלום. זו פסגת השאיפות.

1. זכרונות, זכרונות, זכרונות.
2. באמת עבר כל כך הרבה זמן? העיר עיוותה את תפיסת הזמן שלי, אולי משהו עמוק יותר מתפיסת הזמן; עכשיו כל מה שקרה לפני יותר משנה עמום ומעורבב כמו חוטים במגירה עמוקה בארון. הכל נראה "מזמן". הלפני והאחרי מעורבבים, שזורים, מפותלים. באמת עברו שלוש שנים, ארבע או חודש? באמת?
3. אני באמת מתגעגע אליך. לא באופן החביב הזה, געגועים שמתאימים לסמסים מנומסים בשעות העירות; זו כמיהה אמיתית ונואשת, שמתחילה עמוק בגרון והולמת, כשאתה מגלה אותה, כמו אגרוף בבטן. אני קורא את חליפת המכתבים שלנו; אני רוצה להיות שם, אז, כשהעולם היה חדש והמכתבים האלו היו מציפים את תיבת הדואר שלי -- שלושה בשעה, עשרה בשעה, כמו אוצר חדש ובלתי צפוי ונוח ומובן מאליו -- אני רוצה את שיחות הטלפון ההן, אפילו לא להיות שם, רק לשמוע אותן עוד פעם. האנחות הקטנות שלך בשעה שתיים וחצי בלילה. הפעם שבה שמעת לראשונה על הסוס.
4. כל זה היה מזמן.
5. פעם יכולתי לכתוב מכתבים כאלו בלי להרגיש טיפש. היום אני קורא אותם וזע באי נוחות בכיסאח. זע, היית אומרת לי אז, איזו מילה עצלנית ומכוערת להפליא. פעם התלהבתי ככה; פעם גם קמתי והלכתי ממך בלי לחשוב פעמיים, כי היה בך משהו שלא יכולתי להתמודד איתו. ואילו היום בחיים לא הייתי מתנהג ככה. היום אני יודע מה לעשות, הדברים האלו קלים לי: לא הייתי מבזבז שלושה חודשים על חליפת מכתבים. לא הייתי מרגיש לא בנוח. הייתי שקול ויודע מה לעשות. לא הייתי מפחד. אולי גם לא הייתי נמשך אליך מלכתחילה. לא רוצה לחזור לשום דבר שהייתי פעם: אני כמטייל שמביט אחורה, מודד את הדרך שהוא עבר, ומחליט שאת הדרך חזרה הוא יעשה במסלול אחר.
6. ועם זאת, איזה טוב לב היה בי פעם. איזו נעימות. טוב לב כזה, שלא מודע לעצם קיומו. טוב של תמימות. רוך שהוא רך כי הוא לא קשוח עוד. זה נחמד, האיש הזה שפעם הייתי.
7. כל זה היה במזמן הזה, שהוא ממש מזמן.
8. אני מתגעגע, קינוח. לאותו רגע בינואר. הייתי נותן הרבה כדי לשמוע אותך נלהבת ורוצה ככה שוב, כדי לקיים את ההבטחה שלי מאז. וגם אם זה לא יקרה אף פעם, גם הגעגוע הוא נכס יקר ערך.

ובחלומי אני יושב בחברתם של מומחים.

הפורום שלנו שלו ונעים (ובחלומי, כולם ספונים בספות עור ומעשנים סיגר טוב ומלטפים בהיסח יד סאבית או סאב השרועים לרגליהם). כל מי שנמצא בו יודע על מה הוא מדבר. כשהם מדברים, אתה משתתק כי אתה רוצה להקשיב להם: כי יש להם מה להגיד, וכי הם מדברים בהתלהבות השמורה לבעלי עניין עמוק שמדברים מנסיונם. לעיתים רחוקות תשמע אותם נכנסים זה לדבריו של זה, וכשזה קורה, זה בגלל שהנושאים המדוברים מציתים את התשוקה שלהם באופן שקשה לשלוט בו. ובכלל, הם מיושבים, והם נעימי שיח, והם שנונים, כך שגם אם הם יתנצחו יהיה תענוג להקשיב להם.

מישהו שואל שאלה הנוגעת לסטייה שלו: מיד יקום מישהו שהתחום הזה יקר לליבו ויאיר אור על הנושא, יתאר את הדרך שבה הוא עובד בעולם האמיתי, יחלוק את נסיונו, יבאר קושיות קשות. מדי פעם בפעם מישהו ינער את אפר הסיגר לתוך מאפרה ומישהו אחר ייקח את הבחורה שלו לזרועותיו ויעשה בה מעשים, והשאר יביטו מתוך עניין ומתוך יישוב דעת ויתרשמו, ויהנו זה מחברתו של זה.

כאמור, בחלומי.

יש לי רעיונות מאוד מסוכנים.

את דופקת על הדלת ואני מכניס אותך וסוגר אותה. אני מרים את החולצה שלך, לוקח אותה, ומורה לך להתפשט. המסדרון צר ליד דלת הכניסה ואני עומד קרוב אליך בזמן שאת מורידה את הבגדים. כשאת עירומה יש לך מבט נבוך כזה של מישהו שמתפשט ליד אדם לבוש ומחכה לאישור או לקבלה, אבל אני פשוט אומר לך לחכות והולך עם הבגדים שלך. אני חוזר בלעדיהם. עכשיו אין לך לאן ללכת. הטלפון שלך מצלצל עמומות במרחק, מתוך המכנסיים שלך, ואת מסתכלת עלי וזונחת את הרעיון. אז אני תופס לך את השיער ומוריד אותך על ארבע וגורר אותך אחרי ואת מנסה להספיק את הרצפה עם הברכיים, ורוב הזמן לא מצליחה ונגררת על הרצפה. יש לי רצפה כזאת, מרגישים את הרווחים בין הבלטות. כשאת מעכבת אותי מדי אני כורע לידך ומעיף לך סטירה. ואז חוזר לגרור אותך. אנחנו עוברים מסדרון, חדר שנראה כמו מחסן, חדר עם שטיח, מדרגות, מפתן דלת; בסוף אני זורק אותך על הרצפה בחדר שינה שמשקיף על הגן. את מסתכלת עלי ובוכה קצת: לפני חמש דקות עוד היית בנאדם חופשי שנוסע לתומו באוטו שלו ויש לו מכנסיים וטלפון ודברים כאלו.

אני הולך לארון. אני פותח אותו. אני מוציא משם קרופ שחור. אני הולך אליך. את על הברכיים, ליד המיטה, והאף שלך קצת אדום. חורף עכשיו.

אני מתיישב ליד המיטה ואני נותן לך את הקרופ. "זה קרופ", אני אומר. את יודעת. את מנסה להבין מה אני רוצה שתעשי, אז את לוקחת את הקרופ עם השיניים. זה חמוד, אבל אני מוציא אותו מהפה שלך ושם לך אותו בידיים.

אני פותח את הכפתורים בחולצה. מתחת לחולצה, הלב שלי מדמם.

"אני צריך שתרביצי לי," אני אומר לך. אין צחוק בעיניים שלי. "זה עניין של חיים ומוות".

אמרתי לך שיש לי רעיונות מסוכנים.

אוי, נו, תנוח.

- למה אני מרביץ לך?
- אתה שואל כי אתה שואל או אתה שואל כי אני צריכה לענות?
- למה את שואלת?
- כדי שאני אדע מה לענות.
- תעני את האמת.
- את האמת?
- רק את האמת.
- מה אם אתה לא יכול להתמודד עם זה?
- עם מה?
- עם האמת.
- אז אני לא ארביץ לך יותר.
- אתה רואה?
- מה?
- מה מה?
- עזבי. תביאי את החגורה שלי.

אני יודע שהיה כאן מוזר בימים האחרונים. אין לי הסבר טוב לתופעה, מלבד זה שאם החיים לא מוזרים לפעמים, אין בשביל מה לחיות. גופי הוא מקדשי, אומר הנזיר. גם שלי, אומר המזוכיסט, אבל אני סוגד לשטן.

1. למה אתה מצפה?
2. איך תשיג את זה?
3. מה חסר עכשיו?
4. מה ימלא את זה?
5. מה מגיע לך?
6. מה מזה תקבל?

פאק.