ירקרקות האופר

בוקר טוב, ציפורים, עצים ושמיים! או משהו.

[דירה תל אביבית שאחד מחדריה בנוי ככדור אקדח. לילה. חושך. עננים.]

ירוק: תגיד.
אפור: באמצע המשחק?
ירוק: תגיד.
אפור: ממש ככה כשהגרין ביי הולכים להבקיע גול?
ירוק: טאצ'דאון.
אפור: כן, בדיוק כשהקפטן -- הטאצ'-אנד -- הראנר-בק --
ירוק: מה עשית לאפור?
אפור: אני יורד לעם.
ירוק: תגיד.
אפור: כן.
ירוק: אפור, אתה חבר'ה?
אפור: תלוי.
ירוק: במה למשל?
אפור: למשל במי שואל.
ירוק: נניח שאני שואל. אתה חבר'ה?
אפור: תלוי.
ירוק: במה למשל?
אפור: למשל למה אתה מפריע לי באמצע המחצית --
ירוק: הרבע.
אפור: -- השלישית.
ירוק: הראשונה. אתה חבר'ה או שאינך חבר'ה?
אפור: למה, אתה רוצה לרוץ לספר לי משהו?
ירוק: משתוקק, אפור.
אפור: איך תרוץ?
ירוק: עם הרגליים.
אפור: אבל אתה כל כך קרוב. מאיפה תרוץ, מהצד שלך של הספה לצד שלי?
ירוק: אם היה לנו הליכון, הייתי יכול לספר לך דברים?
אפור: תוך כדי ריצה?
ירוק: רץ, אז מספר.
אפור: רגע--גול!
ירוק: שאלוהים יעזור לך, אפור.
אפור: ירוק? אתה חושב שאנחנו מתבגרים, משתבחים ומתעדנים עם החיים?
ירוק: אני. אתה...
אפור: מה?
ירוק: יכול להיות שיש לך תולעות במוח.

שכחתי להגיד.

האריה הראשי הוא קיבוצניק גאה. טוב, קיבוצניק.
הוא עומד במטבח שלי עם פומפה שהוא מצא במרפסת. הפומפה מכוסה אבק.
"אנשים כמוך, עירוניים," הוא אומר. הוא לא באמת מתכוון לזה, "הם משתמשים בכל מיני דריינו כדי לפתוח סתימות. הוא מחזיק את הפומפה ביד אחת, מושך ודוחף, מושך ודוחף. לבסוף הוא נאנח וצליל של יניקה -- רטוב, תאוותני, רועש -- ממלא את המטבח. המילה "צנרת" מרחפת בחלל האוויר.
"כוסיות," הוא משלים.

1. המון תלונות יש בכלוב בימינו, המון קריאות קורעות-לב בפורומים והמון עוולות להתלונן עליהם והמון תלונות על למה יש כל כך הרבה תלונות בפורומים. למאפיין אחד של התלונות האלו אני רוצה להפנות מעט מחושך-הזרקורים (כל הזרקורים שבורים כאן בירקרקות האופר:) הרצון המשותף הזה של המתלוננים, שתהיה מחלקה מיוחדת שנושאי התלונה שלהם יופנו אליה. צריך פורום מיוחד למלכות בתשלום. צריך פורום מיוחד למי שמתלונן על מלכות בתשלום. צריך להגלות את כל המלכות שרוצות כסף ושונאות "קמצנים" לפורום אחר עם פת לחם וחבית אבקת שריפה. זה מעניין ועצוב: החיים הדיגיטלים מקלים כל כך להבנות ולחלק מחדש את המציאות, אז זה מה שכולם רוצים. אני אשדרג את הדפדפן שלי ככה שאני לא אראה פרסומות, ואתה תחלק מחדש את הפורום ככה שאתה לא תקרא את האנשים שאתה לא אוהב לקרוא. זה לא נגמר במרחב הווירטואלי. מפתיע אותי לפעמים עד כמה, יחסית לצפיפות האוכלוסין בשכונה שלי, אין לי שכנים. רק אנשים שרוצים שאני אכבד את הזכות שלהם לשקט בזמן שהם יכבדו את הזכות שלי לפרטיות. החיים המושלמים הם דו קיום (כל עוד יש קיר בינך וביני ואנחנו לא נפגשים אף פעם.)
2. זה מזכיר לי איך יש גננות שמפרידות בין ילדים שרבים -- אתה בפינת הריכוז, אתה בחוץ בנדנדות -- ויש כאלו שאומרות, תישארו בחדר הזה ואל תצאו עד שתשלימו.
37. הצבתי לעצמי מטרה: אני אמצא בלוג של כלובית שמגדירה את עצמה כשולטת ושלא גורם לי לרצות לתלוש את שיערות אפי בתסכול. זה לקח שבועיים קשים מאוד. אבל מצאתי. אני אוהב לעמוד במטרות של עצמי.
3. האריה הראשי מצא לזה שם -- Absinth Minded. זה ערב של יצירה ואלכוהול. האלכוהול לא מביא את היצירה, רק משמש כגל נושא. זה יתחיל בקרוב. בערך בזמן שבו הוא חשב על זה, אני שתיתי המון אבסינת, ונהניתי מהמסיבה וחזרתי הביתה והלכתי לישון -- לא יותר מזה. אבל כל היום אני מרגיש כאילו חלק מהערוצים הסתומים השתחררו קצת, כאילו אפשר לראות קצת אור דרך איזו ארובה או שתיים. מספיק כדי לדעת כמה היה חסום לאחרונה, כמה אפילו לא שמתי לב שאני לא משתמש במוח שלי.
4. האריה הראשי אומר על זה שזה כמו לשתות דריינו, שהיא הגרסה האמריקאית לצ'יק-צ'ק או לסנו אינסטלטור. הנה מה שיש לקורט וונגוט להגיד על שתיית דריינו: "[דויין הובר] אפילו שכח שאישתו סיליה התאבדה, למשל -- היא אכלה דריינו, תערובת של סודה קאוסטית ושבבי אלומיניום, שנועדה לפתוח סתימות בצנרת. סיליה הפכה להר געש קטן, משום שהיא הייתה עשויה בערך מאותם חומרים שבדרך כלל סתמו צינורות".
8. אני מרגיש כמו הר געש קטן.

1. עידכון מן החזית הביתית: הרצפה שטופה ורוב הכיסאות במקום. מצעים חדשים ואף כחול של אסלות באסלה. לשש שקל שלום.

2. כל מיני טרנדים חדשים שוטפים ומקיפים את הכלוב: למשל, שולטת שרוצות כסף וקצת גאות בזה. בזה דנו בכובד ראש. מה שיותר נחבא מן העין הוא השימוש הנלוז, והנפוץ, כך נראה, במילה "מיוחד" להטיותיה: כל מיני שחושבים שה"עולם" של ה"שליטה" הוא "מרגש ומיוחד"; "מיוחד ומדהים"; בחורות שמחפשות "אדון מיוחד"; כל מיני "מיוחדות" שרק אדון מאוד "מיוחד" יכול לשלוט בהם בצורה שתהיה, כך, נראה, "מיוחדת". הנה עדכון לשוני חשוב: השימוש במילה "מיוחד" מסמן אותך מעשה מרקר זוהר עם נצנצים בתור מישהו מאוד מאוד רגיל. אם הייתם מיוחדים לא הייתם כאן, מאווררים מילים עבשות כמו "מיוחד" כדי לתאר חווייה שאתם לא באמת מצליחים להבין.

3. אני בכלל לא עצבני, מה פתאום.

4. יש משהו דביק על הסכין שלי, דביק ואדום; יש לי את החשד ששותפתי למזימת הסופגניות הגדולה של השבוע שעבר השתמשה בה כדי לחתוך ריבה. אל תשאלו אותי למה. הדבר הזה לא יורד באמצעים הקונוונציונלים המוכרים לאדם, כמו מים חמים וספוג. אני תוהה אם אני אצטרך לתת את הסכין שלי להשחזה רק בשביל שהדביק הזה יירד. בקיצור, הסכין שלי דביקה -- וזה לא מטאפורה לכלום.

5. תשתקו.

6. חוויית החורף והגשם משתנה מהותית ביחס לגובה שלך מהמדרכה. במיוחד בתל אביב. אם בחורפים קודמים ביליתי את הזמן בלגימת צ'אי מהביל מהקומה המי-יודע כמה, תוך התבוננות מהורהרת ועטוית-סודר בגשם הצונח מעדנות אל האינסוף שלמטה, הרי שדירתי (המגניבה הרבה יותר) שוכנת בקומת הקרקע, שם שכנות סוטות מציצות לי ואני חווה במלוא עוצמתה את העליבות הנוראה שהגשם משפיע במדרכה התל אביבית: הכל אפור ובוצי ומתפורר בגובה הזה, הכל טיח שנמס במים וצמחים מגעילים שזוחלים החוצה מתוך שלוליות.

7. אני מאוד רגוע.

8. מגרד לי בכף יד ימין, גירוד כזה שאפשר להעבירו רק בסדרה של חבטות ארוכות וליטופים נמהרים. אני מסתובב עם הגירוד הזה כמה ימים, מרוצה (?) מזה שהוא לא עובר בינתיים. כשאני מדבר עם מישהו זקן ועייף ושמרני ומשעמם במיוחד אני מלטף את היד ומחייך.

9. רגוע, רגוע.

9. פתגם סיני עתיק: אטב כביסה חדש כואב יותר מאטב כביסה ישן.

יש לי שש שקל על המיטה.

אל תתווכחו איתי. זה לא שישה שקלים. זה שש שקל. אני יודע, כי שקלים נוטים להיות קרים יותר מסדינים; וכל פעם שאני נכנס למיטה, אני משתנק בקול, "איי! שש שקל!"

העניין הוא שהם שם כבר כמה זמן. כמה, אין איש יודע. ייתכן ששכנו שמה מימים ימימה, נחבאים מתחת לכרית השניה או מסתודדים בקפל סודי במזרן. לפני כמה ימים הם זחלו ממקומם והתמקמו בשטח שניתן לכנותו "מקום הנחיתה הטבעי לרגל של ירוקאפור".

כל לילה אני מקלל את השש שקל ושם אותם בצד השני של המיטה. כל יום הם זוחלים בחזרה, זחילת מטבעות כזאת, וחוזרים כדי לצפות לבואה של הרגל. העניין הוא בזה שאני אף פעם לא שם אותם בכיס, נגיד. או לפחות על השידה. רק מזיז קצת על המיטה. משהו משונה קורה לי. אני לא עושה ספונג'ה, לא חלונות, לא כלים. פעם הכיור שלי היה עמק; היום הוא הר. אנשים אומרים, גבר, אתה צריך עוזרת! אני אומר, לא, אני צריך להרים את השש שקל מהמיטה.

אני מסתכל על האופק, חבר'ה, וכולו אדום.

ארר. מיודעכם ירוקאפור זקן.

הימים היו ימי ריב ומדון בארץ ישראל, לפני שהיה "יוטיוב" ו"כלוב", והנה סחבק התרוצץ לו בכל מיני פעילויות של בני נוער, אירגן דברים, עשה דברים -- בקיצור, עוד מוקדם לספר את הכל, אבל יום אחד עוד יספרו את הסיפור. וישב שם, ממרומי עשרים ושניים שנותיו, וחינך את הנוער. והנוער ראה ולמד והתחנך וגדל למצוות וחלקו אפילו התגייס לצה"ל. (!1) והנה עברו שנים, וסחבק מחפש בלוגים מגניבים באתר הסוטים האפל והדביק שהוא משוכניו ומתפדח ומכסה את עיניו וחש מבוכה גדולה, יען כי איזו ילדה מילדותיו גדלה ובגרה לה והתחנכה למידות רעות ונמצאת פה ומספרת על סשנים ודאנג'נים. ולא ידע סחבק מה לעשות ורק כבש עיניו בקרקע ויאמר כוס אמק, אני זקן.

בהקשר לאירועי השבועיים האחרונים, אני רוצה להגיד שכשאלוהים סוגר דלת, הוא פותח חלון, וככה הספה נרטבת.

הייתי באיזה מקום עם טלוויזיה באיזה לפנות בוקר לאחרונה, וגיליתי שיש ערוץ חצי-פורנוגרפי, חצי-אוטומובילי בכבלים. קוראים לו אגו. זה משהו טוב, תאמינו לי. אנשים שיש להם טלוויזיה 24 שעות ביממה אמרו לי שיש שם גם שידורים של משחקי פוקר, שזה כמו גולף בטלוויזיה אבל פחות מעניין.

בכל אופן, זיפזפתי שמה ופתאום ראיתי תוכנית פורנוגרפית על אנשים שאני מכיר. זה היה משונה מאוד. אמילי הכינה קפה ומאסטר F הסביר מה עושים עם סד או עם צלב, ואז אוליב הסביר מה זה הכלוב, והיו שם עוד כל מיני. מישהו עשה מהסוטים שלנו סרט!

זה גם היה סרט סימפטתי ולא נרתע באופן יוצא דופן. בדרך כלל כששולחים עיתונאי (בדרך כלל עיתונאית) כדי לעשות כתבה על הקהילה הזאת, יוצא מין קטע של בת 15 שהכותרת שלו יכולה להיות "אוי, איכככככככככ!" והנה הפעם נתנו לאנשים האלו לדבר. שאלו אותם שאלות חכמות. רצו לשמוע מה הם אומרים. ונדמה לי שגם השאלות שנשאלות ולא שומעים על המסך היו רגישות ובוגרות יותר, כי הדוברים -- ובמיוחד אמילי -- לא מנסים להתגונן או לתרץ, לא נוקטים באפולוגטיקה, לא מדברים במין בהילות וכחנית שמאפיינת מי שמרגיש שהוא תחת התקפה. זה נדמה שלו לרגע, נורמלי: מדבר על שוטים, אמילי עושה עם שתיים סוכר. זה הבמאי בחר לשים בסרט. זה כמעט מרגש, לראות שמישהו מדבר על הסטייה שלנו בצורה בוגרת ורגועה. זה רוב האנשים פה לא מצליחים לעשות.

אז קודוס.