ירקרקות האופר

אף פעם לא קניתי פח לאמבטיה שלי. אז יש שם שקית קטנה כזאת של סופרפארם. רק הסופרפארם עושים שקיות כל כך קטנות. וגם כל כך מקומטות. היא תלויה שם, קטנה ומקומטת, מהדבר הזה ששמים עליו מגבות. אני גם לא מרוקן פחים אף פעם, אלא אם כן אין לי ברירה, ולכן כל פעם שאני מתכופף לשים שם משהו אני רואה את המברשת שיניים שלך. היא נעוצה שם עם התחת שלה באוויר כמו פגר כחלחל וחסר אונים, והראש שלה נעוץ בערימה של מקלוני אזניים ועטיפות של סבון. לקח לי חודשיים להעיף אותה לפח בהתקף נדיר של צלילות פעלתנית כזאת ועכשיו היא תבלה שם, תלויה בקבר המקומט והקטן שלה ליד הכיור שלי, עד שמשהו יאלץ אותי לרוקן פחים. ככה זה בבית שלי, דברים זזים לאט. בינתיים דומה שהגופה מחווירה מעט יותר בכל יום בזמן שהסיבים העקומים, המרוטים שלה, הספוגים בהבל פיך, מתייבשים להם לאט בתוך האשפה. וככה בכל פעם שאני זורק לשם עוד מקלון אוזניים העונג הקדם-אורגזמי של חיטוט באוזן נמהל לו באשמה ובבושה שככה זה נגמר: מברשת שיניים קבורה מתחת למקלוני אוזניים משומשים.

שינתי – הוא אמר, את כמו
פנים ירכה של אישה מתונה --
שינתי, נים נפשי שאבד לי.
שינתי תתגנב עלי
כמו בדל של סיגריה
הממתין במאפרה
כמו עור שיש עוד פיסות בשר
שצומחות ממנו.

שינתי, הוא לחש, היא
מיד תגיע, כמו צעקה מן ההר
כמו טיפות מים מסלע.
שינתי תערב לי
כמו ילד שעוד לא למד בושה
או עדיף ילדה
כמו שן שצומחת לתוך הלחם
וקונה בו שביתה.

הוא דימה שהיא אור שאין רואים בתווך
שבין המוות הריק של שמיכותיו
לדקות הדלה של השחר.
הוא חשב אותה, שכוב בשמץ זכרונה
בריח הבטחתה לבוא.
שינתי, הוא אמר, תכסה לי כמוות.

שינתי, עוד שמעו אותו
המשכימים להקדים את הלחם ו"הארץ"
שהקיצו שבעים מלילם
שינתי, נים נפשי שאבד לי.
שינתי כשתבוא לי
אוהב אותה כבת סוררת,
בוגדנית,
כתשוקה מהבילה כל כך שיש
למחול לה על הכל.

אחר כך כבר שמעו אותו כמעט כולם:
הילדים שבית הספר מכריחם לגמוע שוקו של שבע
וההורים שבית הספר גם.
עובדי ההייטק והחיילים ואמא שלהם, מגהצים חולצות
שמעו אותו עוד מפג'ם:
הו, שינתי תבוא אלי
כמסוממת אל הסם
נים מנפשי היכן הנחתי
שינתי.

1. חזרתי למאורתי. מאורתי ואני -- שוב חד אנו. יומיים לא הייתי כאן, וכבר הרגשתי את אותו העקצוץ המטריד באחורי הראש, באצבעות, ברגליים; העקצוץ הזה שמזהיר שאתה בשטח פתוח. שאתה אצל אחרים. שאתה לא מוגן ושקט במפקדתך. לפני שחזרתי הקפדתי לצוד קצת חסה וגבינה בסופר ליד הבית וגררתי אותם למאורה שלי.

2. מישהי חפרה ומצאה שכתבתי סיפור שליטה בין הומואים. לא זכרתי את זה אפילו. בכל אופן, זה שימח אותה -- להפתעתי -- אז חקרתי ומצאתי שבעצם כל הנשים אוהבות גברים עם גברים. ככה שהראיה שלי, לפיה רק נשים צריכות להזהר כל הזמן שמא גברבריהן ינסו לדחוף להן עוד אישה לאיבריהן המוצנעים, הייתה מוטעית. העולם כעת מסוכן וניהיליסטי מעט יותר. וול דאן!

3. נמאס לי מפסנתרניות. אני רוצה מתופפת.

לאונן: מזעזע.
עדיף: מינולוג.
יותר עדיף: חדמין.

התעלסות: לעשות מין עם מסטיק בפה.

זרע: אבוי.
שפיך: האמנם אין מוצא?
יופימזמים: נוזל החיים. די נו. "נוזל אהבתו הלוהט".
יש האומרים "זירמה": שיפסיקו להגיד.

זיבורית: דילדו למתחילות.

אסור להגיד יותר ביחס לזין: קישוא. שרביט הקסם. מוט זכרותו (!!) איברו. סתם "זכרותו".
מותר להגיד: זין. יאם.

מבעס: כוס.
באנגלית: pussy.
עדיף: פוס.

מילים לכוס שמיבשות לנו את הפוס: הלוטוס. הגן הסודי שלה. מערת הדבש. ציפור גן העדן. מעיין התענוגות הקסום. ססאמק.

בימים האחרונים ככה זה הולך: הלילה שלי מתחיל להגמר, והמסך של המחשב שוחה לי מול העיניים; אני מדליק את הכלוב וקורא את פרלין. זה בדרך כלל עושה לי חשק לכתוב גם כן, במקום לחשוב את מה שיש לי לחשוב ולסגור עניין. הפעם זה לא עובד כל כך כי הפרלין הלילי הוא שוקולד מריר במילוי של עצב רך ונימוח, וכל מה שיש לי להגיד לה זה שאני מרגיש רע בשבילה ושתהיה חזקה וזה יעבור, ואני לא יכול לכתוב את זה בתגובות כי זה נשמע בדיוק כמו הדברים האלו שכותבים בתגובות לפוסטים כאלו -- ועם זה אני לא יכול לכתוב משהו עמוק יותר ובעל תובנות, כי הלילה נגמר והמסך שוחה לי וכן הלאה.

בעצם רציתי לספר לכם על מוזת הכיס שלי. אני תוהה מה יגמר קודם -- הפוסט הזה או היכולת שלי לנסח משפטים מלאים. יש לי מוזת כיס. פעם כתבתי עליה (זה אפילו היה בשעות נורמליות יותר בלילה!) אבל אני לא חושב שהצלחתי לנסח כיאות את היכולת של מוזת הכיס שלי להוציא ממני טקסטים. טובי העורכים מנסים למשוך ממני דברים ואני משיב את פניהם ריקם. הם מאיימים, הם מבטיחים, הם מלטפים, הם משלמים לי. היא רק עושה משהו -- אני לא סגור מה, מין עיפעוף של שמורות עיניה הווירטואליות -- ואני מוצא את עצמי ממלא מילים בסיפורים בשבילה. סיפור אחרי סיפור אחרי סיפור. הם נהיים עמוקים ומורכבים יותר ויותר, קיצוניים יותר ויותר, מופרעים ומפוארים -- נדמה לי שגם יותר טובים. והיא עושה את זה. אני אפילו לא מתכוון לכתוב פורנוגרפיה בדסמית קשה, זה יוצא ככה, בגללה.

זה מה שאני אגיד לשופט.

היום סחבק מרגיש רע. סחבק לפעמים מרגיש רע, ככה זה עם סחבקים, לפעמים הם ככה, אבל לפעמים כשבאמת צריך הם גם ככה. סחבק לימד את עצמו חוק טוב, אי אז בימים הראשונים של הבלוגיה: אם אתה מרגיש רע, אל תכתוב על זה. תכתוב על פרפרים, תכתוב על ראוטרים, תכתוב על מרינדה חדשה ומלהיבה לסטייק. אל תכתוב על עצמך. למה לא משנה כמה אתה חכם ורהוט ומשכיל, כמה הכתפיים שלך רחבות וכמה יש לך שרירים בחזה, תמיד יצא לך ככה:

יומני היקר
אוווווווווף כמה שעצבנו אותי היום!
אני ממש עצובה סלאש מדוכאת אני אומרת לכם, אני שרויה בדכדכנות קיומית
רוצה לטבוע בשלוליות כל היום, מה נייה איתי.

אתה יכול להיות פרופסור למדעי הפרופסורה, אתה יכול להיות משורר אולימפי. ככה זה ייצא לך.

בקיצור, סחבק למד על בשרו הווירטואלי איך לא נכנסים למים העמוקים של הבלוג אחרי שסעדת בטוב ליבך מהאבטיח הקמחי של הדכדוך. כי חבל. לעומת זאת, סחבק גילה שמתוך מעמקיו מרתו השחורה יוצא אחלה חומר, ובאמת ככה כתב את מיטב טוריו והגיגיו, כולל פוסט אחד בבלוג באלפיים ושלוש שכל הקוראים אהבו מאוד, כי היה בו שיר על כלב קטן. ובאמת, פעם סחבק היה עצוב -- ובצדק! -- וכתב כל הלילה טור אחד, שהעורך שלו שיבח למחרת בבוקר במילים, "גבר? אתה נראה עייף, לך הביתה לישון".

ועם זאת סחבק רוצה להתייחס במספר מילים מצומצם ככל האפשר למידת דכאונו הלילה. סחבק רוצה לבקש מכל קוראיו וקוראותיו, ובמיוחד באלו שדומה שנוספו ממש לאחרונה, לקחת בפרופורציה. סך הכל קצת עצב קיומי תלביבי, מממאוקי? היר ווי גו.

ססאמק.

תודה רבה לכולם.

והיום שותקים ומחייכים.

אני רוצה לקחת עט ולכתוב על הגוף שלך. על השד, קווים כחולים, על הגב, על הבטן. אני אתפתל מסביב לחמוקיים ואעלם ביניהם. על השד אני אכתוב "שלי". על התחת, "שלי". על המצח יתפתלו מילים הדומות לחדור אל המוח דרך ארובות העיניים: "שלי". "שלי". "שלי". אני אשאיר הוראות מבלבלות למי שיבוא אחרי. על התחת אני אכתוב כוס, על הכוס תחת. במקומות שאת שונאת אני אצייר המלצות חמות ללטף שם. ליד בית השחי אני אציין, ואסמן במסגרת, שמומלץ לדגדג אותך בכל עת. את תתלבשי כשתצאי החוצה, אבל הקווים יפרצו מתוך הבגדים שלך, אל הידיים ואל הפנים, ומתוך הקווים המסתלסלים יצמחו מילים, כמו פירות באושים על ענפים: "שלי". שלי. שלי.

התעלסות. לפעמים יש סיבות פיזיולוגיות ונפשיות שאתה מוצף תאווה. לא חרמנות, לא הדבר העייף והמגשש הזה, אלא תאווה מלאה ועגולה ושלמה כזאת שמעירה כל תא על העור שלך ושוטפת לך את המוח. מספיקות מילים, כמו עסיסית, כדי להעיר אותך. לפעמים הסיבה היא רק אסוציאטיבית, לא רגשית: אתה מטייל לך במוח של עצמך ופוגש מחדש זכרונות. אתה חושב על הלילה הזה, עם ההיא, והסוף שלו מתנגן לך לאט לאט בזיכרון: שכבתם אז. הזיכרון כמעט חד, אבל אתה לא מאמין לו: באמת התפשטתם? באמת היא הייתה -- אתה אומר, כאילו אתה בן חמש עשרה שוב -- עירומה? ברגעים כאלו מעשה התאווה נראה כמו העזה עצומה לאין שיעור, ומתוקה ונהדרת עד אין ספור יותר בגלל זה. נשמות טהורות מאיתנו חושבות שסקס תמיד צריך להשמר כזה, שאסור לעשות אותו שלא מתוך התרגשות עצומה של רגש, וברגעים כאלו קל להנהן: כן. רק ככה זה צריך להראות.

הדטונציה הרגשית נשארת איתך גם אחר כך. דברים שבדרך כלל מספיקים לרצות את החרמנות היומיומית ולמודת הסבל שלך נראים לא במקום: מכות? חבלים? המוח שלך לא מקבל אותם כאובייקטים ראויים לתאווה החדשה שמתרגשת עליו. אבל דברים שלעיתים נראים לו פליליים מרוב בנאליות משרים עליו אושר עצום: זין. נכנס לכוס. איש ואישה מחזיקים זה את זו. חזה חשוף ורך. קונדום מציץ מתוך מעשה המשגל. אתה חיה ברגעים האלו, כי ברגעי התשוקה שלך אתה תמיד חיה. בדסמ בשבילך זה כמו כלב שמסתכל על אייפוד. מין. מין. תנו לי אישה רכה ועגולה להלילה, למחר, לכל לילה. שמרו את שוטיכם בארון, את מניירות העבדות, את הסאדיזם, תרחיקו אותם ממני. אל תענו אותי ואל תבקשו ממני להכאיב לכם, רק תנו לי לספק את עצמי ברוך בשרכן.

אחרי כמה ימים זה עובר.

בחודש האחרון עליתי שלב, או שהדמות שלי עלתה דרגה, או שהאיד שלי זכה בצל"ש הרמטכ"ל, תקראו לזה איך שתרצו. החשוב הוא שסופת השלגים של אוגוסט, ספטמבר ואוקטובר הותירתני מצולק וצרוב רוח, ציני, אולי גם לא מחייך, אבל הרבה יותר חזק. לא מדובר כאן בגאולה דרך הביבים, אלא בחישול במובן הסיני ביותר של המילה. אם אתם חושבים שזאת עוד אחת מהבדיחות שלי, בוודאי לא נפגשנו לאחרונה.

ככה שאני מתחיל לשמוע שוב לחישות סיניות עתיקות באוזן שמאל -- מתחיל להקשיב זה אולי ביטוי נכון יותר של המתרחש. השלזינגר הפרטי שלי עושה על פי רוב חיקויים של מיסטר מיאגי. הוא אומר שהסימן הראשון של עוצמה הוא שמיעה חדה יותר. וזה נכון -- אני שומע הרבה יותר עכשיו. לא רק את השלזינמיאגר. את הלמות הלב הפרטי שלי. את איתותי הגוף. את הרמיזות הקטנות שהנפש שלך מספקת לגבי מה נכון ומה לא, אותו ג'י.פי.אס שהווליום שלו לעולם נמוך מדי. הצליל שלהם חד יותר. גם הרעשים ברחוב -- המרצדס הפתוחה שעוברת כאן בשתיים בלילה והרמקולים שלה מעבירים רעד בקירות -- אני שומע יותר טוב. ואולי גם זה לטובה. אני רגיש באופן קיצוני לרעש. אני כותב בדממה. לא טוב להיות מודע למה שמפריע לך, אבל רע יותר לספוג אותו בלי משים ולגלות את התוצאות אחר כך.

לפני שעליתי דרגה הייתי עייף ומבולבל ודאוב-ראש ומוסח דעת. עכשיו אני מרגיש רק כשהעייפות, כמו עכשיו, באמת מצטברת בשרירים ובעיניים, כי המוח שלו יותר, עושה יותר ומתאמץ פחות, כאילו מישהו הראה למי שנוהג בו את תיבת ההילוכים והסביר מה היא עושה.

אני לא רוצה לכתוב יותר הלילה, אבל הדדליין חזק ממני. אני כאן רק לעצירת התרעננות. תודה על הסחת הדעת, כלוב.