לפני 17 שנים. 21 בספטמבר 2007 בשעה 13:37
הזמנתי שפחת ניקיון בתשלום הביתה. היה צהריים, היה יום שישי, ובעיקר היה חם. רציתי ללבוש את חלוק הבית, אבל היה חם מדי; נשארתי בבוקסר ובטי-שירט של תיסלם.
כשהיא נכנסה היא השפילה עיניים, ואז הרימה אותן, ואז אמרה שלום. נתתי לה להדחק פנימה לצידי במסדרון הכניסה הצר. היא הסתכלה מסביב ושאלה איפה להחליף בגדים, והראתי לה את חדר האמבטיה. הדלת נסגרת קשה, ואולי היא הייתה לחוצה מדי או נבוכה מדי בשביל לשים לב, ככה שהדלת הייתה חצי-פתוחה בזמן שהיא החליפה בגדים. עמדתי שם, נשען על הקיר במסדרון שמול האמבטיה, והקשבתי לה מחליפה בגדים מבעד לדלת החצי פתוחה. היא יצאה בטי-שירט ובבוקסר, ולרגע רק עמדתי שם מולה, מבולבל.
היא שאלה איפה להתחיל ואני לקחתי אותה לחדר השירותים. זה חדר שירותים קטן, יש רק מקום לבנאדם אחד. היא עמדה שם מול האסלה ואני עמדתי לידה, במסדרון. עבר רגע מתוח. היא הסתכלה עלי וחיכתה. אמרתי "תני ניקוי יסודי כאן," וכשהתחלתי לפנות משם, היא רכנה על ארבע מול האסלה.
הלכתי לסלון, הדלקתי סיגריה והחלטתי לא לחשוב על זה. הזעתי לתוך הפילטר. אחרי זה הדלקתי עוד סיגריה. כשהיא הגיעה, החולצה שלה הייתה כבר רטובה – ממים, מזיעה – וצמודה לגוף שלה, לחזייה הנוקשה מדי. היא התחילה לטאטא. לא היו ביננו מילים. כשהיא הגיעה לרווח שביני לבין השולחן הרמתי את הרגליים והיא עברה שם, משאירה מאחוריה ניחוח רפה של אקונומיקה. הלכתי לחדר השינה והפסקתי לחשוב על זה.
כשהתעוררתי – בטח לא ישנתי הרבה – הסיגריה ביד שלי הייתה מקל עקמומי של אפר שנס פיזיקלי כלשהו לא הרשה לו ליפול. היא עברה שם עם ספונג'ה, מסתכלת על הרצפה בחריצות כנועה שכזאת. האור מבין התריסים נפל עליה לסירוגין; אגלי זיעה התגודדו על המצח שלה, נקווים על הגבות שנראו עדינות מכדי להגן על העיניים. התכוונתי לשאול אם היא רוצה לשתות, אבל יצא לי, "אל תתני לרצפה להשאר רטובה, תייבשי אותה." היא הרימה את העיניים הכבדות האלו, מופתעת, ואז הנהנה. כשהיא הנהנה היא נשכה את השפה, וכל זה הפך אותה לעוד יותר שברירית. קמתי והלכתי למטבח, וכשעברתי לידה האפר נשר על הרצפה. הסתובבתי כדי להגיד משהו, אבל היא כבר ניקתה את זה עם הסמרטוט.
כשהיא ניקתה את הכלים במטבח ישבתי והכנתי לי ארוחה: פרוסות עבות של לחם טרי, גבינת עיזים ודיאט קולה עם קרח. המתח והחום היו בלתי נסבלים. הסתכלתי על השפתיים היבשות שלה מבעד לכוס המורמת של הדיאט קולה. היא הסתכלה לי בעיניים, אולי בפעם הראשונה, המים זורמים והצלחת ביד שלה. לא אמרתי כלום. היא עזבה את הכלים והתקרבה עד שהשולחן נגע בירך שלה. היא התכופפה, והחולצה שהפכה כהה מרטיבות נצמדה אליה עוד, כמעט חושפת את קו החזה שלה יותר טוב מאשר אם היא לא הייתה לובשת חולצה בכלל. היא הרימה את הסמרטוט מהרצפה ונתנה בי מבט ארוך בזמן שהיא קמה. התחילה לנגב את השולחן – מתחילה מהצד שרחוק ממני. מתקרבת. הפסקתי לאכול והסתכלתי. היו לה גיחות ארוכות, עמוקות, לשטח השולחן – כמעט נוגעת בו עם החזה, כמעט מרימה את המכנסיים גבוה מספיק כדי שיחשפו משהו. כשהסמרטוט נגע בצלחת שלי, היא שאלה, קרוב מאוד לאוזן, "גמרת עם זה?" הנהנתי והיא הרימה את הצלחת, מנגבת מתחתיו. היא לקחה אותה ואת הכוס לכיור ושטפה אותן עם הצלחת שנשארה שם. כשהיא סיימה היא עברה לידי והסתכלה עלי, ואני הפנתי את המבט לעבר הטבעת הרטובה שכוס הקולה השאירה מאחוריה על השולחן. היא שלחה אצבע כדי להפריע את מסלול הרטיבות הזה, מושכת קו רטוב אחד מבעד למסגרת העיגול. לא אמרתי כלום, והיא התכופפה ומשכה את שולי החולצה שלה וניגבה איתה השולחן. היא יצאה מאחורי, והמשכתי לשבת שם.
שמעתי את המים זורמים באמבטיה וקולות של אבזמים וריצ'רצ'ים, והיא חזרה אלי, לבושה כמו שהייתה כשהגיעה, מסורקת. היא הושיטה את היד. שיחקתי עם האצבע במשטח הרטוב של השולחן. ואז התרוממתי – עמדנו לרגע קרובים מאוד, אני בקו החזה שלה, מביט בה מלמעלה – דגתי את הארנק מהכיס וספרתי חמישה שטרות. קיפלתי אותם והנחתי אותם ביד המושטת שלה. היא מצאה את הדרך החוצה בעצמה. נשארתי שם, ליד השולחן, ולכל הבית היה ניחוח של אקונומיקה וזיעה.
