בוחרת בטוב

"את אולי לא מושלמת,
אבל את הכי בסדר, כמו שאת."

שמעתם??
גם כשאני לא הכי נחמדה, גם כשאני כושלת לפעמים,
אני תמיד עושה כמיטב יכולתי, תמיד הכי בסדר שאפשר.

תודה מאסטר, על התיזכורת.

שוב, אוהבת אותך ילדונת, רוצה לאהוב אותך, ללא עכבות, בלי תנאים,
רק משום שמגיע גם לך להיות נאהבת, ילדה קטנה.

היה טוב לחזור להליכה.
להקפדה על ההרגלים.
על סדר יום.
עכשיו אני מבינה עמוק יותר גם את ענין ההקפדה והדיוק לגבי הזמן שנכנסת למיטה.
האחריות שלי לשים לב לשעון.
כשהדברים ברורים יש שלווה.שקט. מלמטה, מתחתית הבטן.

צעדתי לי, נשמתי את האויר, את מראות השקיעה,
את השקדיה שפורחת בלבן.

היה טוב.
פשוט טוב,
בלי סיבה מיוחדת.
כל ה "בעעעעע" הזה מהבוקר, שסחב למטה, שהתעקש לבלבל אותי, הונח בצד.
זו לא אני, זה לא קשור אלי. למרות שמשהו בפנים צועק לי "זה קשור אליך ועוד איך!"
"מבשרך אל תתעלם", יש דבר כזה.
לי יש דברים חשובים לטפל בהם. החיים שלי, שם אני יכולה לשנות ולפעול.

יוצאת להליכה שלי,
אחרי הפסקה ארוכה מידיי..
עייפות/חוסר זמן/המון סיבות ותירוצים..

שמה זין על כולםםםםםםםםםם
והולכת.
איך מאסטר אמר?
"ומי שלא מתאים לו? שיתמודד."
ואני מוסיפה, מי שלא מתאים לו, שיחפש מי שיזיין לו ת'תחת.

הלכתי.

את מה שסגרתי וקברתי עמוק אחרי שנים של סיוט, ואחרי ה"טיפול",
פתחתי מאוד בהתחלה, עם מאסטר.
פחדתי. פחדתי להתקלף שוב, לחטט,
לפתוח את מה שבעצם כבר נגמר, נסגר, סודר. הכל רק בכאילו.
זה מתבשל שם בפנים על אש קטנה, מניע את הכעס ומלבה את השינאה..
פחדתי לחזור שוב להרגשת החושך הזו שליותה אותי בשנים שאחרי החשיפה.
אבל מאסטר הסביר שוב ושוב שזה לא יקרה, כי אני במקום אחר היום,
אני כבר לא הילדה המסכנה, החלשה, חסרת האונים.
אני מי שאני, למרות, ועם כל העבר, בוגרת יותר, חזקה יותר. ואם משהו מהעבר יעלה,
אנחנו ניתן לו מקום, נפתח אותו, נלך לאן שזה יקח אותנו.
רק לזכור כל הזמן שזה היה. היה ונגמר. חבל שקרה. אבל לא יקרה שוב,
בשום מצב. לעולם!
מאסטר הוביל אותי לשם, לאט, בעיקביות, בקצב שלי,
ואני זכרתי שדברים כאלו פותחים רק בזמנים המתאימים, וכדי ורצוי כשאני נמצאת עם מישהו שיתמוך. הכי טוב לפתוח מול המאסטר. שם בטוח לי. שם יש מי שעוזר לי להתפרק.
לקח לי המוןןןןןןןן זמן עד שהצלחתי להוריד דמעות.
לבכות את החרא החוצא. להוציא, דרך הגוש הזה שחוסם את הגרון ולוחץ על החזה.

פתאום מצאתי שכל פעם שיש איזו שהיא ידיעה שמחזירה אותי לשם, באתרי חדשות, אני מתמגנטת. חייבת לקרוא לפרטי פרטים, להבין. מתערבבת, ואז נכנסת למערבולת הפרטית שלי.
חשבתי שלהתעמת מול דברים כאלו יעזור לי להוציא החוצה, אבל הבנתי שלבד, לא כדאי לי,
כי אני סתם משתבללת, יורקת אש מול כל מה שבא מולי.

אתמול, ללא שום הכנה מוקדמת, זה תפס אותי, בחדשות.
כשמאסטר שאל אם זה מהווה טריגר בשבילי, בקושי שמתי לב לזה שברגע התכווצתי, נחסמתי.
רק הצלחתי למלמל שאני אהיה בסדר..

עברתי שם חויה ששאבה ממני את כל הכוחות, כל הבכי הזה שיצא שם, הנהמות, היבבות..
ומאסטר ששאל בשקט על מה אני בוכה, ותפס אותי חזק כ"כ. לא נותן לי לברוח מעצמי.
בוכה, ועטופה ומגוננת בידיים של מאסטר.
הרגשתי באופן מוזר, את החולשה שתקפה אותי, את הגוף ש"סחב" כלפי מטה,
ואת החוזק שנתן לי מאסטר. הרגשה מנוגדת, אבל כ"כ שלמה.
עוד שיכבה התקלפה וירדה, עוד חלק בי טוהר.

הבוקר אני חוזרת לצלילות, לכח שיש בי.
לעוד סוף שבוע רגוע.
שבת שלום.

"הגאווה היא הקביים של הכבוד".
מי שיש לו מספיק כבוד ובטחון עצמי, לא זקוקים לגאווה.
מאמירותיו של מאסטר.

השבוע, כששוב התפרצתי, כמו שבעבר הייתי עושה יום יום,
תקפתי, דיברתי שלא בכבוד והעלבתי.
וגם כשדקה אח"כ הבנתי שזו לא הדרך לומר את מה שרציתי, כי זה בסדר גמור לחשוב ולרצות ולעשות מה שאני רוצה, רק שיש דרך אחרת לומר זאת,
לא הייתי מסוגלת להתנצל. לבוא ולומר:מצטערת על הצורה שבה נאמרו הדברים",
שוב, לא התוכן, הצורה.
מין גאווה שכזו.

ומאז רצים לי בראש חלקים משיחות שלי עם מאסטר, שבהן הוא מסביר לי שלוותר על הגאווה,
וגם הורדת הראש, הם לא בהכרח כניעה מול אחרים.
כי אני לא הבנתי אז, "הרי אני רוצה להיות כנועה רק מול מאסטר, ואני בטוחה שאתה, מאסטר, לא רוצה אותי כנועה מול כל העולם"...
וכשהדברים שקעו בי פנימה, עלו בי חלקים מאיגרת הרמב"ן, שמתאימים להסבר של מאסטר:

http://he.wikisource.org/wiki/%D7%90%D7%92%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%A8%D7%9E%D7%91%22%D7%9F

"ש??מ?ע ב??נ?י מו?ס?ר א?ב?יך?, ו?א?ל ת??ט??ש? ת?ו?ר?ת א?מ??ך?" (משלי א ח).

ת??ת?נ?ה?ג ת??מ?יד ל?ד?ב??ר כ??ל ד??ב?ר?יך? ב??נ?ח?ת, ל?כ?ל א?ד?ם ו?ב?כ?ל ע?ת, ו?ב?ז??ה ת??נ??צ?ל מ?ן ה?כ??ע?ס, ש??ה?יא מ?ד??ה ר?ע?ה ל?ה?ח?ט?יא ב??נ?י א?ד?ם. ו?כ?ן א?מ?רו? ר?ב?ו?ת?ינו? ז"ל (נדרים כב ע"א): כ??ל ה?כ?ו?ע?ס – כ??ל מ?ינ?י ג?יה?נ?ו?ם ש?ו?ל?ט?ים ב?ו?, ש??נ??א?מ?ר (קהלת יא י): "ו?ה?ס?ר כ??ע?ס מ?ל??ב??ך?, ו?ה?ע?ב?ר ר?ע?ה מ?ב??ש??ר?ך?"...

ו?כ?א?ש??ר ת??נ??צ?ל מ?ן ה?כ??ע?ס, ת??ע?ל?ה ע?ל ל?ב??ך? מ?ד??ת ה?ע?נ?ו?ה, ש??ה?יא מ?ד??ה טו?ב?ה מ?כ??ל מ?ד?ו?ת טו?בו?ת...

ע?ל כ??ן א?פ?ר?ש? ל?ך? א?יך? ת??ת?נ?ה?ג ב??מ?ד??ת ה?ע?נ?ו?ה, ל?ל?כ?ת ב??ה? ת??מ?יד: כ??ל ד?ב?ר?יך? י?ה?יו? ב??נ?ח?ת, ו?ר?אש??ך? כ??פו?ף; ו?ע?ינ?ך? י?ב??יטו? ל?מ?ט??ה ל?א?ר?ץ, ו?ל?ב??ך? ל?מ?ע?ל?ה; ו?א?ל ת??ב??יט ב??פ?נ?י א?ד?ם ב??ד?ב??ר?ך? ע?מו?."...


מאסטר עושה לי "עבודת המידות" אמיתית.
סיכמנו שעל הגאווה אפשר לוותר.
אה, וגם על הקינאה. וגם על המשקל העודף.
(:

בעעעעע
אני מגדלת אותה,
מטפחת,
משקיעה את הנשמה,
דואגת,
מגוננת מפני הקור,
דואגת למים בימים החמים,
היא צומחת,
גדלה לאיטה.

ובסוף מה מסתבר?
שהיא מנטה ולא נענע!!!!
סעמקקקק.
וזה לא טעים לי בכללללל. בכלל.

הערב יחול ט"ו בשבט- ראש השנה לאילנות.

אחד השירים שנקשרים ביום הזה הוא השיר הבא:

"עלה קטן שלי"
מילים ולחן: ישי לפידות
שירה:אברהם פריד

''אני הוא עץ מאד זקן ושבע ימים.
ראיתי כבר רוחות עזות ורעמים.
אתה עלה קטן, מתנועע,
בטוח בעצמו, הכל יודע.
קח אתך צידה לדרך, את נסיוני.
אל תזלזל, אולי, זה כל מה שיש לי.
כי יש ימים יפים הכל פורח,
ויש שעות קשות הכל בורח.

תחזיק חזק עלה קטן שלי,
כי ל א תמיד הכל בחוץ בהיר.
ברוח סער וסופה קרה,
תזכור ותתחזק אני אתך.
תחזיק חזק עלה קטן שלי...

ולא תמיד הכל נכון, הכל מובן.
חיים זה לא שיעור חשבון, זה גם מבחן.
עכשיו, עלה קטן, הכל רגוע,
אך מרחוק אולי ענן מגיע.
קח איתך צידה לדרך, את ברכתי,
חצי הכוס היא מלאה תזכור תמיד.
וכשהשמש אל הים שוקעת,
אל תדאג מחר היא שוב זורחת!

******
ההרגשה הזו, של העלה הקטן, הילדה הקטנה, ליוותה אותי תקופה ארוכה.
היום, עם הזכות הגדולה שנפלה בחלקי, ולא זו לא מליצה, זה רק קצה קצהו של מה שיש לי בפנים, עם הזכות הגדולה שניתנה לי ללמוד מנסיונו ומחוכמתו של המאסטר שלי,
הרגשת התלישות הזו, והפחד של הילדונת מגיע לעיתים רחוקות. וגם אז, אני זוכרת, ואם לא, יש מי שיזכיר לי, שהכל בסדר. וגם כשמרגישים רע זו רק הרגשה. לדעת לקבל גם אותה, לא להילחם, לקבל. אח"כ ההרגשה הזו חולפת.
זו עוד הזדמנות להרכין ראש, להודות, גם היום, למאסטר, על הדרך, על ה"צידה", על חוכמת החיים. על ההסכמה שלו לשתף ולחלוק אותה, איתי.

*******
עכשיו עם האהבה הזו שיש בי בפנים,
אני רוצה להקדיש את השיר הזה, לאלו שנוגעים בי כ"כ,
כן, ההוא שהביא אותי לבכי.
הוא(והם) שזקוק להמון כח ורצון עצמי כדי להתחיל להתמודד ולהילחם.
תחזיק חזק ילד קטן ואהוב שלי. ילד, אם אפשר לקרוא לבחור מגודל שכזה "ילד".
כן, בפנים יש ילד קטן, מבוהל ומבולבל.
אוהבת, ומתפללת להצלחתך.

את השבת קיבלתי רחוצה, ריחנית, מאופרת ורגועה.
גם ברכת ה"שבת שלום" שסומסה למאסטר ולא נענתה, התקבלה בפנוכו בחיוך של שלווה.

אח"כ היו כמה דברים שניסו לערער ולקעקע את השלווה הזו שקיימת ממציאות השבת.
בבטן התחילו להתערבל אצלי האשמות עצמיות.
נשמתי עמוק, זכרתי שהכל בסדר, גם אם יש דברים שצריך לתת להם תשומת לב מיוחדת,
ועוד עבודה עליהם ועוד עבודה ועוד.
זוכרת שהבהלה הזו וההאשמה וההלקאה העצמית שלי לא מובילים אותי לשום דבר טוב.
<אם כבר הלקאות, רצוי שהן תהיינה של מאסטר.>

*********
ניתנה לי הזדמנות נוספת להבין, להיזכר כמה אני אוהבת "אותו".
הכאב שלו, הוא הכאב שלי. הדמעות שהוא בכה שם, הביאו לבכי שלי.
הבכי הזה שכ"כ קשה לי לשחרר על עצמי,
יצא בקלות שכזו מול הדמעות שלו, למרות שאין בוכים בשבת.
ראבק! אני אוהבת אותך. אוהבת כ"כ!
אבל אין בידי לעזור, רק לשדר אהבה. אולי תשכיל לראות את האהבה שסובבת אותך,
אולי זה יעזור לך לצאת מהחשיכה האופפת אותך.
בכל אופן זה מה שיש לי להציע.

אני יודעת שהוא לא קורא כאן, רק שכאן קל לי לשחרר את מה שקשה לי להגיד לו.

עוד שבוע חולף לו.
עוד שבוע של הזדמנות לבחור, לחיות את החיים מתוך תשומת לב מלאה.
לפרטים הקטנים שסובבים אותי, לעצמי, ליופי הבריאה, לאויר הנקי,
לנוף עוצר הנשימה הנשקף מבעד לחלוני.

*****
עייפות מלווה אותי בימים האחרונים.
אתמול פרשתי למיטה מוקדם מתמיד, לא יכולתי לשבת ולהחזיק את העיניים פתוחות.
עם הקול של מאסטר שאופף את כולי דרך הטלפון, נכנסתי להרגשת המלאות הטובה הזו,
ונרדמתי.
נושמת לי את השיחות הליליות האלו למציאות החדשה שעומדת להגיע.

למרות שכבר התנתקתי, הייתי חייבת להתחבר שוב.
זה מדהים ומפעים אותי כל פעם מחדש,
איך אתה קורא אותי גם כשאני שותקת.
גם כשאני אומרת, אבל לא מה שעמוק.
בלי מילים/עם מילים/
קורא אותי בכל צורה.

מריח גם מרחוק את האכזבה, וההוראה שלך הכי ברורה שבעולם:

"לא להתאכזב!
תהיי את לעצמך הלילה לפני השינה
תקשיבי לעצמך...."

כן מאסטר. ליל מנוחה.