בוחרת בטוב

בסופו של דבר לא הספקתי ללכת לבקר היום את היצורים החדשים. אולי יסתדר מחר.
היה עמוס וגשום. אוחחח גשום. סופסופ.
נשמתי לי עמוק לבפנים את האויר הנקי הזה שבא אחרי הגשם.

היום זרם פשוט וטוב.
לא היה ממש זמן לנוח או להתבטל,
אבל ההספק משמח בהחלט.

חוץ מזה, קיבלתי תמונה!
מ ה מ מ ת !!!
מאז שראיתי אותה הבוקר, אחרי שסידרתי את הנשימה שהתבלגנה לי,
אני לא מפסיקה לחייך.
מביטה בה, מחייכת, מתענגת ו... מתגעגעת.
אתה מצליח לעצור לי את הנשימה, להרטיט, גם דרך תמונה.
}{

בלילה שחלף הייתי שותפה מרחוק, מהמיטה, ביצירת חיים חדשים.

דרך החלון הסגור למחצה שמעתי יבבות, פעיות נוראיות.
עז בסשן.
המלטה.
בצהריים נלך להציץ על השכנים החדשים.
(:

לאט לאט.
בריא, בטוח ושפוי.

שתהיה שבת שקטה ומבורכת.
הזדמנות לצבירת כוחות וטעינת המאגרים לשבוע נוסף.

שבת שלום.

יום ארוךךךךךךךך.
היה יום עמוס, אבל נחמד.
עם הרגשה של "עשיה".

הייתה גם שיחה טובה.
בכל פעם מחדש אני מגלה כמה ברת מזל אני.

כמה טוב לי שיש לי מאסטר כזה.
כמה טוב זה להישען. לעצום עיניים ולהרגיש את היד שלו עלי. גם ממרחק.
יד של מאסטר, פלא הבריאה. נשבעת לכם.
(:

מתקדמת עוד קצת, עוד צעד.
נתקלתי היום במקרה בשיר שלקח אותי אחורה, ל"מקומות לא אהובים" אם אתבטא בעדינות.

לקח לי רגע, נשמתי עמוק. זכרתי לא להיבהל, בטח שלא לברוח.
המקומות האלו הם חלק ממני. חלק לא נעים, אבל זה שלי.
זוכרת שזה היה, חבל מאוד שהיה, עבר. לא יחזור יותר.
ואני כאן, גם אם עולות תחושות, לתת להם מקום.
בלי שום פחד.

נותנת לשיר הזה להתנגן כאן שוב,
יודעת בדיוק לאן זה מוביל אותי, גם אם לא יודעת מה יעלה.

אני חייבת את זה לעצמי.
לתהליך שאני בחרתי בו. כן, אני בחרתי, בוחרת, אני מ מ ש י כ ה!
אני רוצה בזה.

יצאתי מאיזון. לגמרי.
אפילו שכחתי איך זה לנשום לתחתית הבטן, לשחרר את הלחץ בחזה ואת המצח שמתכווץ.
למרות שהתזכורת בפלאפון מצלצלת לי את זה בהתמדה.

בלילה, באיחור ניכר, אחרי נזיפה ש"בעטה" לי ישר לבפנים,
אני במיטה. נושמת. מלטפת. נרגעת. מקבלת את הכל. את עצמי.
אני כאן, אני הבטחתי לעצמי, אני לא יכולה ככה לבגוד באמון שרק התחלתי לבנות איתי.
לאט לאט הגוף מתרפה, מניח לי לחבק.

"יש שם מישהי שצריכה את העזרה שלך באופן דחוף." זה מאסטר.
אז קדימה! בחזרה לעבודה.

בהצלחה לי בדרך. בלמידה על הויתור, על השיחרור, על להפסיק להחזיק את האף מעל המים, אלא גם לאפשר לעצמי לשקוע, לא ברחמים עצמיים, ומשם לעלות.
ממש ירידה לצורך עליה.



*****
כמה "אני" בפוסט אחד. (:

בכל רע יש גם טוב. ככה אומרים.
מי אומר? אני לא יודעת, אבל אמרים.

אומרים גם ש"אין כל רע משתלשל מלמעלה", אבל זה כבר סיפור אחר.
זו סתם תיזכורת לעצמי.

בכל אופן, ב"רעידת האדמה" הפרטית הזו שאני חווה בימים האחרונים,
מתוך עומק התסכול, מתוך הבהלה, חוסר האונים והכאב,
מתוכם ובתוכם, יש לי הזדמנות נהדרת לראות איזו כברת דרך צעדתי עד עכשיו.

פתאום שמתי לב, שהתחושות הקשות האלו, הן לא האני המוכר שלי, הן לא מלוות אותי כבר ביום יום. זה כבר רחוק ממני.
רחוק ממני כ"כ, שעכשיו כשאני מתבלגנת שוב עם עצמי, לעומק,
אני מבוהלת.
פעם זה היה היומיום שלי.
עכשיו, הרגשות האלו, הם אורחים, בלתי קרואים אמנם, אבל בהחלט כבר לא בני בית!

בדיוק מהמקום הזה, אני מרכינה ראש, מודה למאסטר על העיקביות, על חוסר ההתפשרות,
על הדרך, שלא פשוטה לי בכלל, אבל הכי נכונה, גם אם כואבת.
יש לי עוד מה ללמוד, אבל אני לא אוותר לעצמי.

הגוף שלי כואב כאילו עברתי סשן.
אבל אין עלי אף לא סימן אחד של הצלפה או משהו בסגנון,
למרות שאני יודעת שאם הייתי בקרבת המאסטר, כבר הייתי חוטפת,
ולא בצורה שאני אוהבת.
הגוף שלי כואב מלשכב מכווצת כל הלילה בלי יכולת להרפות, לשחרר.
כבר תירגלתי אין ספור פעמים, ועכשיו כשאני כ"כ צריכה את זה, אין שקט,
לא מצליחה לחזור לשם.
איפה הוא המקום הבטוח הזה שלי?

האמת?
אני זקוקה לאיזה סשן שינער אותי, שיגע עמוק, שיאלץ אותי לפתוח את האגרופים שקמוצים חזק כ"כ, כאילו שומרים שלא יברח כלום.

****
ראש חודש היום, חודש שבט בפתח.
וכמו בכל תחילת חודש, מה שמתנגן לי בראש זה השיר הבא, שלא מצאתי את המקור שלו:

''יהי החודש הזה כנבואת אבי חוזה
וישמע בבית זה קול ששון וקול שמחה
חזק ימלא משאלותינו אמיץ יעשה בקשותינו
והוא ישלח במעשי ידינו ברכה והצלחה''

חודש טוב שיהיה, עם הרבה שמחה, ושקט. שקט פנימי.
(:

ללכת לישון בשעה כזו זה לברוח או לנוח??

אני שמה לב.
בשאריות ההיגיון שעוד נותרו בי, אלו שלא התערבלו ברגשות לא ברורים,
בשאריות ההגיון האלו אני יודעת, שמה לב ומרגישה שאני
בורחת
מתחמקת.

סעמקק. הלחץ והבהלה האלו לא מובילים לשום מקום טוב.
גם את זה אני יודעת.
אבל מה זה עוזר לי שאני יודעת?

דייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי
הצילו!
אני טובעת בתוך עצמי.

בא לי לעשן
בא לי לשתות
בא לי לאבד את הראש.
הנה, שוב לברוח.
:(

הזמן שלי להיכנס למיטה כבר חלף.

לא מסוגלת.
בא לי לבכות. הלוואי והייתי יכולה.
הכל תקוע לי.

אני מצרפת כאן את הציטוט ההוא שהבאתי לא מזמן.

"אלי, תן בי את השלווה
לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם
האומץ לשנות את אשר ביכולתי
והתבונה להבחין בין השניים."

מחפשת בתוכי את השלווה לקבל באהבה את מה שיש.