בוחרת בטוב

דיברתי את מה שיושב לי בבטן.
אני יודעת שמאסטר קורא אותי גם כשאני בלי מילים.
דיברתי, השמעתי מה לא נוח לי כ"כ, מה מציק.
אני יודעת שמאסטר מבין אותי. את ההרגשה שלי.
אני הרי לא צריכה לדבר כדי שהוא ישמע.

אבל...

זו המציאות. וזה מה יש.


אני כנראה מידיי מתוסכלת, כי המילים שקודם קלחו, מתערבלות לי עכשיו.
יהיה כאן שקט הלילה?
לא יודעת.

כלבה חרמנית!!
זה מה שזה, זה מה שאני.
כלבה וחרמנית.
גררררררררר.

היה נהדר.
פשוט ככה.
יום כזה. עמוס, לוחץ, תובעני. אבל נפלא.
אפילו הייתה בו אמירה של "אל תדברי! כשאט מדברת התפוקה איטית יותר."
אמירה שכזו, בד"כ מוציאה אותי מהכלים. אבל היום, היום נשמתי עמוק ו..
סתמתי את הפה.
טוב, כמעט סתמתי, מילמלתי משהו מתחת לשפם שאין לי, אבל קיבלתי את זה ברוח טובה.

(-:

מקווה שהבוקר הזה יראה אחרת.
קצת שקט לא הרג אף אחד, עדיין.

לנשום עמוק, ולהרפות!
לשחרר. פשוט לשחרר.
לתת לטוב, ואני יודעת שיש, לעטוף אותי.

בוקר טוב שיהיה.

מהבוקר הראש שלי כואב.
עם הפסקות קצרות בין לבין.

זה התחיל כבר מהלילה, לא הצלחתי להביא את עצמי למקום השקט שלי,
התהפכתי מצד לצד, לא נרדמתי.

אחרי לילה כזה, מובן לי למה הראש כואב, למה בא לי "לפוצץ" אנשים,
החוסר סבלנות שלי כלפי הסובבים בעבודה, גם כלפי הבוס.
האגרסיביות...
לא שמי מהם קורא כאן, אבל, סליחה. (:

עכשיו אני אכין לי איזו שתיה חמה, ארפה את הכל, ואתן ליום הזה לחלוף.

יש גם ימים כאלו.
אני צריכה לזכור לקבל גם את הקושי, לא להתנגד, לא להילחם,
יתכן שאז הכאב ראש ירפה ממני יותר בקלות.

ה- 15 לחודש עבר.
עמדתי במשימה בכבוד!!
לא אשקר, הייתי לחוצה.
מסביבי האנשים לא הבינו מה הלחץ.
ומאסטר אמר שמהלחץ לא מרווחים כלום.
לנשום עמוק, לשחרר.
לשנות את מה שניתן, ולקבל באהבה את מה שלא.

טופחת לעצמי על השכם.
זה לא היה קל. בכלל.
אבל אני כבר יודעת מה עושים כשקשה. (:
וכן, אני זוכרת שהמטרה הסופית עדיין רחוקה ממני.
צועדת לשם. לאט אבל בטוח, עיקש ועיקבי.

יוצאת להליכה.
לתת לרוח ולקור "לעקוץ".
לנשום עמוק.
להרגיש את השריפה הזו בנחיריים מהקור.
ללכת ולהתענג.

על עץ התאנה נשאר רק עלה אחד.
עכשיו ראיתי אותו.
הוא אפילו עדיין עם גוונים של ירוק.
שאר הענפים, עירומים לגמרי.
התקרבתי, ליטפתי והרחתי את הגזעים.
(:


השבוע הייתי באיזה שהוא אירוע, הגעתי לשם ישר מהעבודה,
כך שלא הייתי אלגנטית במיוחד.
עכשיו, בדרך חזרה הביתה, עוצרת אותי ידידה שראיתי שם,
היא אומרת לי "ירדת המוןן", לא הספקתי להגיד לך באירוע, אבל את נראת נפלא.
עדיין לא ירדתי "המון" אבל זה מאוד מפרגן ומחמיא.
ונותן עוד כוח להתאמץ.
(:

בלילה אני נכנסת למיטה, מרגישה את ה"מתח".
הוא סמוי, כמעט ולא מורגש,
רק אני שלומדת לשים לב, כבר מזהה את חוסר השקט הזה.

מתכרבלת בפוך, מתחממת, מנסה להשקיט, ללכת ל"שם" מתוך חוזק.
מתוך הידיעה שעכשיו אני כבר לא חסרת אונים, שאני אהיה גם "שם",
כדי לפגוש בילדה הקטנה שהבטחתי לה להיות לצידה, לחבק ולאהוב.
והבטחות כידוע, צריך לקיים.

אז אני "שם", לוחשת, קוראת בשמה, מכניסה לקול שלי טון של רכות שלא ידעתי שקיים בי בשבילה, בשביל הילדה הזו, שכבר שנים מחכה ליחס לאהבה של העולם.
ובעצם, בעיקר לאהבה שלי!
והדמעות באות להן, שקטות, שוטפות. זו הייתה טעות לא להסיר את האיפור.

אני כבר לא חסרת אונים, זה נכון, לא "הוא" ולא אף אחד אחר, יגע בי אם לא ארצה.
אבל אני כועסת.
גם עכשיו כשאני כותבת, התחושה הזו של הכעס מטפסת לה למעלה, יוצרת תחושת חנק.
ונדמה שהיא מטפסת בגרון ותיכף אקיא אותה החוצה.

תיכף, אני אסיים כאן ואלך להרפות, לנשום עמוק, מתחתית הבטן, אשלח אויר לגוש הזה שחוסם לי בחזה. אוודא שהנשימה זורמת והחזה שלי פתוח.

לא בטוח שזה היה נכון להעלות את זה בבוקר, כי שוב הדמעות מטשטשות את הראיה,
ואני צריכה לצאת כבר לעבודה.
מצד שני, התחושות האלו חזקות מאוד מיד בבוקר, לפני שאני עוברת יום עמוס שקצת מקהה את הזיכרון של הלילה.

כל הסופ"ש הזה לא הייתי לבד.
לא היה רגע של פרטיות,
גם לא זמן להיות עם עצמי ועם הילדה הקטנה שמסתתרת בפנים.
גם לא לכתוב בבלוג, וברור שלא היה זמן להציץ בבלוגים אחרים.
אבל היה לי כייף, מצחיק, משעשע.
אפילו קיבלתי ממישהי חמודה מיזמוז לציצים שלי.
לשתינו זה היה חדש.
(:


ובתוך כל זה, לא שוכחת שה 15 לחודש קרב,
זוכרת את המטרה הקרובה, ואת היעד הסופי.
אני בהחלט בדרך הנכונה.