בוחרת בטוב

הבלאגן הזה שהיה לי בראש, ובחזה, הדחקתי אותו, במקום להוציא החוצה,
לשתף את מאסטר, לכתוב כאן בבלוג, אני קברתי פנימה.
פחדתי מתחושת החנק שזה עשה לי. לא ידעתי בכלל ממה להתחיל, במה להתמקד.

מהעומס, גם אצל מאסטר המשכתי לבלוע פנימה, אפילו הקיין בילבל לי את הנשימה..

קיין זה דבר אכזרי במיוחד, אחד האכזריים שאני מכירה.
יש סימנים, למרות כל השכבות ש"הגנו" על העור. (:

עכשיו אני אזכור שלא להעמיס פנימה.
להוציא. ולקבל. ולאוהב.

******

יש ילדה אחת קטנה, שפגעו בה. מאוד
השפילו, העליבו, הכאיבו, רמסו את הכבוד העצמי שלה,
שללו ממנה את זכות הבחירה, את הרשות לקבל החלטות על עצמה.
קבעו בשבילה. הכתיבו לה. הכריחו אותה.
התעללו לה גם בנשמה.
מגיע לה חיבוק ענק, מגונן ואוהב.
אני מבטיחה לתת לה אותו. תמיד, בכל זמן, לתמיד.
כן, עם הדמעות האלו בעיניים שמטשטשות מולי את המסך,
אני מבטיחה לה אהבה.

למרות הפוסט הקודם, שנכתב רק אתמול.

הלילה האחרון והבוקר, לא ממש קל לי לקבל.

עם המילים האלו נרדמתי אתמול.
זו הייתה המשימה ללילה.

"אלי, תן בי את השלווה
לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם
האומץ לשנות את אשר ביכולתי
והתבונה להבחין בין השניים."

שיהיה בוקר טוב יותר, ושנתבשר בבשורות טובות.

אתמול, כשעצמתי עיניים לשנת הלילה, מוקדם מהרגיל,
עטפה אותי מתיקות ושמחה עמוקה.
אני ברת מזל!!

בפגישה האחרונה שלנו נשאלתי למה אני רוצה שתתיחס אלי כאל זבל?
והדמעות שטפו אותי בין רגע.
במילים קטועות הסברתי לך, נסיתי לפחות, ואני בטוחה שהבנת אותי,
ש"זבל, זו הגדרה רחוקה מאוד מאוד מהיחס שלך אלי".
ואני יודעת, איך מתייחסים לזבל, איך זה נראה ואיך זה מרגיש.
אתה יודע שאני יודעת.

כמה דקות לפני שנכנסה לה השבת, נתת לי שוב להבין, לא שאני שוכחת לרגע,
כמה דאגה ואיכפתיות יש בך אלי.
לרגע לא חשבתי שהצורה שבה הסתיימה השיחה שלנו בחמישי בלילה היא שגויה.
היה ברור לי, גם אם לא נעים במיוחד, שמאסטר שלי צודק, שהוא יודע מה הוא עושה.
ובכל זאת, אתה טרחת לבאר לי ביום שישי, ממש לפני שהכנסתי אלי את השבת, את הסיבות והשיקולים.

לפני הרבה מאוד זמן שאלת אותי, יותר מפעם אחת, למה אני רוצה להיות במקום הזה?
הרי אתה נותן את מה שאתה נותן לי כמתנת חינם, אתה לא מצפה לתמורה.
מנסה להבין, או לגרום לי לסדר את זה בראש..
אבל יש דברים שמילים רק מגמדות אותם.
טוב לי במקום הזה. לרגלייך.
יש בי רצון עז לרדת, נמוך כמה שתחליט בשבילי.
זוהי "ירידה לצורך עליה"...
אני רוצה להיות כלי, לשימוש בכל דרך ומטרה שתבחר.
פשוט כי זה גורם לי להרגיש טוב ושלם עם עצמי.
אבל כמו שאמרתי, מרגיש לי שהמילים מגמדות את הרצון וההשתוקקות.

התזכורת הזו אתמול,
התובנה שהעמיקה,
שהכל, הכל בסדר,
שכל מה שיבוא, באיזו צורה שיבוא- לפעמים נדמה שמר, או קצת מעיק, או כל דבר,
פשוט כל דבר, אני אקבל ב"שלום" מחויך, כן, הכל בסדר.
כמה פשוט.

הבוקר שאחרי לילה עם ההבנה הזו הוא אחר לגמרי.
המבט צלול יותר, ההרגשה נינוחה, ולא בגלל שמשהו השתנה באופן מעשי.
"רק" הגישה שמחלחלת לי פנימה לאט לאט ועם תזכורות לאין סוף כשאני קצת שוכחת,
שאני זו שבוחרת איך לראות את הדברים.
ואיך שאני אבחר לראות, כך בדיוק ארגיש.


*** את הפוסט הזה התחלתי לכתוב בבוקר כשהרגשות עדיין חדים וברורים, לפני שיצאתי לעבודה, אבל שיחת טלפון קטעה לי את הרצף, והייתי צריכה כבר לצאת, כך שעכשיו מסיימת אותו.

ליד הדלת, בדרך החוצה, ראיתי את העלים החדשים של השתיל שכמעט מת לי בסופת הרוחות האחרונה. הוא מתאושש, הוא מצמיח עלים חדשים ירוקים וקטנטנים.

יחד עם הריח של המרק שמתבשל לו לאיטו במטבח שלי, מה שמזדמזם לי עכשיו בראש זה "שירת העשבים"... (:

מילים ולחן: נעמי שמר
--עד כמה שידוע לי המילים הן של ר' נחמן מברסלב.

דע לך
שכל רועה ורועה
יש לו ניגון מיוחד
משלו
דע לך
שכל עשב ועשב
יש לו שירה מיוחדת
משלו
ומשירת העשבים
נעשה ניגון
של רועה

כמה יפה
כמה יפה ונאה
כששומעים השירה
שלהם
טוב מאוד
להתפלל ביניהם
ובשמחה לעבוד
את השם
ומשירת העשבים
מתמלא הלב
ומשתוקק

וכשהלב
מן השירה מתמלא
ומשתוקק
אל ארץ ישראל
אור גדול
אזי נמשך והולך
מקדושתה של הארץ
עליו
ומשירת העשבים
נעשה ניגון
של הלב.

אני לא יודעת אם החוסר שקט הזה הוא רק מהבפנים שלי או שהוא מושפע גם מהחדשות שמגיעות מהדרום.

האמת היא שזה לא משנה כ"כ, כי התוצאה היא אחת.

יש לי קוצים בתחת.

ותיכף הזמן להיכנס למיטה ולהתמקד בעצמי, לעטוף אותי באהבה.
לקבל אותי עם ולמרות הכל.
אני כותבת את מה שאני משננת כבר הרבה זמן.
יש מצב שיום אחד מתי שהוא תהיה לי "הארה"? יפול לי האסימון? ואני אתחיל להבין סינית?

היה לי שבוע נהדר.
נהנתי מאודדדדדדדדדדד.
והכי כייף זה לראות שההתמדה והמאמץ משתלמים.
יש תוצאות!

מהסופ"ש נהנתי קצת פחות. קצת.
בסה"כ גם בו היו דקות נחמדות.

למי שרוצה, למי שבוחר לראות,
כל יום הוא חג.
כל יום הוא אור.
צריך רק לבחור.
לשים לב, להיפתח, לתת לכל הטוב לחלחל פנימה.

ולא להיבהל גם כשמשהו מרגיש לא טוב לרגע.
גם זה בסדר.

ואני, מקווה שבדרך שכבר עשיתי, יש בי מוכנות לקלוט את השפע והאור שהחג הזה מזמן לי.
לו רק אבחר לשאוף אותו פנימה.

חג אורים שמח.

מתקפת הסופגניות החלה!

אמנם כבר הרבה זמן הן צצות בכל מקום ובכל פינה,
אבל עד חנוכה יש איזו שארית היגיון שמזכירה שלא כדאי לגעת.

"הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד"
השנה גם הספוגניות. (:

הצלחתיייי.

כבר יומיים אני מנסה להוסיף תמונה.
עשיתי את זה.

תחת מסומן ביד של מאסטר.
לא, זה לא מאתמול.
יש סימנים אחרים מאתמול, קצת בגב,ב"קיפולים" שמעל המותן, עוד סימן בכתף.
מהצביטות והלחיצות.
אתמול לא הוצלפתי, הסימנים עדינים, יחלפו מן הסתם עד השבוע הבא, כשאהיה בחופשה.

אוהבת את הסימנים האלו כ"כ. להביט עליהם במראה, ללטף, להתענג.
לשבת בעבודה, ושתנועות מסוימות מזכירות לי איפה בדיוק מאסטר נגע ולחץ.
אחחחחחח.