|
|
|
אני סוגרת עוד שבוע של התמדה.
לא מוותרת, לא עושה הנחות לעצמי.
לא נותנת לאיזו סופגניה מזדיינת לנצח אותי. אין מצב!
וגרם לגרם מצטרף למשקל משמעותי. (:
נכון שהאדם היחיד שצריך להתפעל מזה זו אני,
ובכל זאת, חשוב לי העידוד הזה. אני זקוקה לו.
גם אם מאסטר אמר שגרמים לא נספרים כאן.
אתמול, בדרך חזרה מהמאסטר, כשאני שוקעת לי לאיטי,
מתמכרת לתחושת הסיחרור המתוק המתוק הזה,
אבל משאירה חלקיק קטן ממני עירני, כדי שלא אפספס את התחנה שבה אני צריכה לרדת, כמו שכבר קרה לי פעם בדרך חזרה מהמאסטר,
תפסו איתי חלק ממילות שיר שלא הכרתי. גם מתוך הערפל שבראש הצלחתי עוד לזהות את הקול של ישראל בר און, הכוכב הנולד האחרון.
"לב אוהב"
מילים ולחן: ישראל בר און
אדוני האל שבשמים הנה אני,
מבטיח ומקיים, לא אני לא ממש קוסם,
אני רק אחד שמתעורר כמו כולם.
אדוני האל שבשמים הנה אני,
מבטיח ומקיים, לא אני לא רוצה להיות קוסם,
אני רק רוצה להיות בגובה העיניים.
בבקשה תן לכולם טיפה של הגיון,
בבקשה תן לכולם טיפה של רצון,,
תן לבני האדם לב אוהב הם צריכים אותו מאוד,
ותודה לכם אדון וגברתי נעים לי מאוד.
אדוני האל שבשמים הנה אני,
שמח בחלקי אני יודע אדוני,
שאני פרח סגול בגינה של פרחים אדומים.
אדוני האל שבשמים הינה אני,
שמח בחלקי כי גם היום אדוני,
אני עומד מול המראה ומכריז,
אני אוהב אותי.
חצי שעה נסיעה אל מאסטר.
הדרך הכי ארוכה והכי קצרה, בו זמנית
ההתרגשות הזו, הבלאגנים בבטן, לא עוברים, גם לא אחרי 10 חודשים!
רק כשאני למטה, לרגליו, בתוך החיבוק הגדול שלו, רק שם, הנשימה חוזרת לעצמה,
לאט לאט.
היום, עם הפחד הזה שעוצר אותי, הפחד הזה שבגללו מפסידים הרבה בחיים,
הפנטזיה שלי, אחת הפנטזיות, שהייתה על סף מימוש, נשארה בגדר פנטזיה.
מקווה שתינתן לי עוד הזדמנות, שאהיה מוכנה יותר, שאשכיל לוותר על הפחד.
שארפה ואתמכר.
אני הרי בידיים הכי טובות לי, במקום הכי בטוח שלי.
ההוראה הראשונית הייתה לכתוב יוםיום בבלוג.
יש ימים שהדברים רוצים להתפרץ ממני החוצה, על הכתב.
יש ימים שמרגיש לי מיובש מבפנים. ואז, גם לכתוב לא מסוגלת.
לא, זה לגמרי לא יוצא ממני בקלות ובשטף. עדיין לא.
איפה התעודות שמראות על ציונים גבוהים בכושר ביטוי והבעה, בעל פה ובכתב??
ולא רק כאן אני מוצאת את עצמי מתקשה להתנסח ולהתבטא.
בתקופה הראשונה שלי מול המאסטר, זה לא היה פשוט בכלל. בכלל.
"מילים. אני רוצה מילים!" ואני הייתי נלחצת לי. המילים נעתקות.
עכשיו זה השתפר. קצת. (:
הימים האחרונים, הסופ"ש ותחילת השבוע, היו לא שקטים.
מפגש עם אנשים/ מקומות/ סיטואציות שלא היו נוחים וטובים לי
דברים שבילגנו לי בפנים.
העיפו אותי בחזרה למקומות הכי מחורבנים- ציטוט של מאסטר.
הכל בפנים לחץ והעיק, עד כדי כאב פיזי.
יש בי כעס, מסתבר, עוד הרבה כעס, ופגיעה.
ולא, לא הצלחתי " להקיא" את זה כאן.
חלק יצא ולובן עם מאסטר, חלק עוד המשיך להתערבל בפנים, לא היו לי מילים ושמות לתחושות הלא נוחות האלו.
לאט לאט אני חוזרת לשקט שלי, לדרך החדשה הזו שגורמת לי לשים לב למה אני עושה ומה אני מרגישה.
לראות. לשים לב.
הבוקר שמתי לב שבפרחי הבוגנויליה הציבעוניים יש פרחים קטנטנים לבנים.
בערב, לפני השקיעה, הספקתי לנשום לתוכי עמוק, תוך כדי הצעדה היומית, כדור ענק כתום.
שמש, דקות לפני שהיא שוקעת.
תיכף מסתיים לו עוד יום.
ליל מנוחה.
קיבינימט, אני והדילמות שלי!
בא לי לצרוחחחחחח.
נראה לי אני זקוקה לניעור רציני.
כמה כאב ראש יכול להיוצר משאלה אחת פשוטה.
רוצה או לא רוצה?
כן אני רוצה. בגלל א' וב' וג', מצד שני.....
בעעעע.
נמאס לי ממני. הצילוווווווווווו.
אני יוצאת להליכה.
לנשום אויר נקי. להתאמץ. להזיע.
ולנקות את הראש מכל הבלאגן העצמי הזה.
כל פעם רק צעד אחד!
רק את הצעד הבא.
את זה הרי למדתי ממך, מאסטר. (:
לא מוותרת לעצמי.
לא עושה לי הנחות.
לא מייללת או מתבכיינת.
פשוט עושה!
ויש תוצאות.
וזו היא רק ההתחלללללללה.
(-:
אני חרמנית!!
כבר כמה ימים שזה מהדהד לי בראש... מתי גמרתי בפעם האחרונה??
אני ממש לא זוכרת.
הויברטור שלי מונח במקומו הקבוע, לא קורץ לי להשתמש בו.
לא מצליחה להגיע לריגוש ממנו.
לא מוצאת סירטונים שיחרמנו לי באמת.
אז ככה בקטנה יש נגיעות שלי בעצמי, ללא תוצאות מספקות.
כן. אני ח ר מ נ י ת !!
זה בראש, כל הזמן, מלווה, כמו צל, יושב איתי בשקט בארוחת הבוקר, עובד לצידי במשרד.
לא מניח, ומן הסתם רק יתגבר.
משהו לא ברור, הציק בפנים.
עייפה, נכנסת למיטה מוקדם מהרגיל.
לא מצליחה להתחמם תחת לשמיכה, הגוף שלי רועד.
טלפון למאסטר.
בטוחה שהקול שלו יצליח להשקיט ולהרגיע.
ואז, המילים האלו, שכמו לוחצות על איזה כפתור נסתר,
ילדנה קטנטנה שלי...
והבכי בא. והרעידות. והגוף מתפתל במיטה כמו מונע מעצמו, אין לי שליטה על זה.
"תשחררי, תני לזה מקום, אל תעצרי. אני כאן איתך, לא הולך לשום מקום"
אני חצי בוכה חצי צועקת, תעזור לי, תחזיק אותי חזק. הידיים האיתנות האלו, התפיסה הזו שמביאה אותי למקום השקט והבטוח שלי, בכף היד שלך, לרגליך.
"הידיים שלי אוחזות בך, גם כשאת לא מרגישה"
הקול שלך, מאסטר, באוזן שלי, מדריך איך להסדיר את הנשימה, לשחרר את הנשימה בגרון.
ושקט. הרבה שקט.
העיניים עצומות. הרעידות נפסקו. שוכבת בשקט. נושמת. הענן הזה עוטף אותי, אני שוקעת לתוכו, מרגישה בספייס.
"הישארי איתי גם אחרי שננתק את השיחה".
מניחה את השפורפרת.
הגוף שוב רועד לרגע. אבל הקול של מאסטר מהדהד לי בראש.
נרגעת.
עוצמת עיניים.
שקט לי. הוקל לי.
תודה מאסטר. על שאתה כאן. על היכולת הזו לשחרר מולך ואיתך.
הבוקר שלי מתחיל ברגל ימין, עם חיוך גדול עמוק בפנים.
אחחח
כמה טוב ללכת.
להפעיל את השרירים, להרגיש את החום מתפשט בגוף, למרות הקור שבחוץ.
השבת הזו, התמודדתי עם שני דברים.
חישבתי מראש מה יכנס לי לפה ומה ישאר מונח בצלחת/ארון.
ישבתי לסעודת השבת, שולחן ענק, הרבה אנשים, הרבה אוכל טעים, חלות של אמא שאין מתחרה להן, והייתי הכי מפוקסת שבעולם. לא נתתי לשפע ולטוב הזה לטשטש לי את המחשבה. מה שהוגדר מראש הונח בצלחת, ומה שלא, פשוט הושאר בקערה המרכזית.
גם פרוסת העוגה שפירגנתי לעצמי "לכבוד שבת",ננגסה ביס אחד. הביס השני,נשאר בצלחת.
עמדתי במשימה הזו ובכבוד!
ההתמודדות השניה הייתה קשה, הרבה יותר.
לשבת לשולחן אחד, עם ההוא, זה שחוגג עכשיו עוד שנה, זה שפגע בי אז, שחילל את מה שהיה אמור להיות מחוץ לתחום בעבורו.
לשבת שם, לחייך, לשמוע את כל התכונות הטובות והאישיות "המדהימה" שבה הוא משתקף מעיני הסובבים. ולהתפלץ מבפנים.
אני יוצאת לצעדה!
שעה עגולה. לפחות.
אחרי יותר משנתיים, אני שוב, עם נעלי הליכה, בגד נוח ו... קדימה.
עוד שלב בתהליך השמירה והכבוד העצמי שלי לגופי.
וכן, בדרך להשלת העודף.
(:
