בוחרת בטוב

לא. זו לא עוד התחלה של משהו שיסתיים מוקדם מהצפוי.
זו הבטחה שלי לעצמי.

אני פותחת בוקר, מחושב.
במהלך היום אחבר לי תפריט.
שאדע בדיוק מה כן נכנס לי לפה ומה בשום אופן לא.
כבר כמעט 24 שעות שכל הנושא הזה "משתולל" לי בראש, לא מניח, לא מרפה.
ואסור שהוא יניח. אני רוצה להצליח!

דרך צלחה לי.

אז לא, הרוח לא העיפה אותי.
בכל זאת.. משקל "מכובד" שכזה. לא צריך להגזים. גם לרוח קשה.

אז לא הרוח, ובכל זאת משהו מטלטל אותי. חזק.ברור. לא מתפשר.

האולטימטום הזה, הכניס אותי ללחץ מטורף הבוקר.
בקושי הצלחתי לנשום, המחשבות בראש השתוללו.
נשימה עמוקה. הקשבה.

סעממממק. מתי כבר אלמד לבטוח בעצמי??
כן, את יכולה. י כ ו ל ה !!

אני חייבת את זה, בראש ובראשונה לבריאות שלי.
ואני אצליח. אני הולכת "להתנפל" על האתגר הזה.

רק שלא נעוף ברוח הזו...

אני תוהה לעצמי ועושה כל מיני חישובים של השוואות, אם משקל כמו שלי הרוח יכולה להעיף?
כולל הלביבה. (:

בוקר נפלא שיהיה .

בתקופה האחרונה אני לומדת לשים לב.
לתת תשומת לב מלאה לדברים שאני עושה, לסובב אותי.

את הדרך לעבודה, צעידה של 8 דקות, אני מקדישה לטבע/לאור/לשמש/לרוח.

הבוקר, על המידרכה, חגו להם עלים יבשים, עפו להם ברוח החזקה.
ובצידי הדרך.. עצים בשלכת.
פתאום עולה בי מחשבה ש"תופעת הטבע" הזו, של עלי השלכת, שמתייבשים להם, נופלים בעקבות הרוח, מותירים את העץ עירום, מחכה לגשם שירווה את האדמה ואותו, כדי לאפשר צמיחה מחודשת של עלים ירוקים, של התחדשות..
התופעה הזו, מתאימה לתהליך שאני עוברת.
אני מתקלפת מפגיעות ישנות, מדפוסים לא טובים,
מכינה את עצמי לצמיחה המחודשת, לרעננות, אם אתן לעצמי מקום גם לגשם, לדמעות, לשטוף ולהרוות.

את המשך הדרך צעדתי כשאני מעניקה לכל עץ עירום התבוננות מיוחדת, מחויכת.

הולכת להתאפס על עצמי בחזרה.
לתוך השקט שלי.
זה לא פשוט במיוחד אחרי השיחה הזו, מאסטר.
אני יודעת, אתה רוצה שאגלה את הכוחות שלי
"את יכולה להרגיש מחובקת ואהובה לגמרי", ככה אמרת.

אבל הלילה אני רוצה להרגיש את החיבוק שלך.
את הידיים הגדולות האלו שעוטפות. שאומרות לי גם ללא מילים, בדרך שלך,
שהכל בסדר.

לילה שקט שיהיה.

היה יום מוזר משהו.
זה התחיל כבר בלילה, שלא הצלחתי להירדם, גם לא להרפות, לנשום עמוק ולהירגע.
רק התהפכתי לי מצד לצד, ככה עד שנגמר לו הלילה.

והיום, היה לי לחוץ מידיי בעבודה.
מטלות כאלו, שאני בודקת את עצמי כמה וכמה פעמים, שחלילה לא אטעה.
מתיש.
יצאתי מהמשרד עם כאב ראש כזה שגורם להכל מסביב להיראות ולהרגיש מחורבן.

אני לא נבהלת או מתרגשת מהתחושות האלו.
אני מודעת להן, יודעת שגם זה חלק מהחיים שלנו.
זוכרת גם מה שאומר מאסטר. התחושה הזו גם תחלוף.
וצריך לתת גם לתחושות האלו מקום.

בכל מקרה, טוב שהיום הזה מסתיים לו אוטוטו.

ליל מנוחה.

קשה לי הבוקר הזה.
אני יודעת שאני לא היחידה שקשה לה.

למרות שיום שישי היום, אני חייבת לצאת לעבודה, משהו שלא סובל דיחוי.
ובכל זאת, לא זה מה שיושב לי על הלב.
הלב שלי, הראש, המחשבות, עם האנשים שלנו בהודו.
מאוד מקווה שבמשך היום התמונה תהיה בהירה יותר, וטובה יותר.
מייחלת ומתפללת להצלתם.
בשורות טובות.

אחרי הסנפה של הריח הנהדר הזה של אדמה, כזו שכבר קיבלה גשם,
הבוקר צבוע בצבע אחר.

בוקר טוב עולם.
(:

אני לא במצב שמאפשר תרגום של מחשבות והרגשות למילים.
אני אשמור אותן להזדמנות אחרת.

כל מה שאני מסוגלת להוציא עכשיו זה :

תודה מאסטר!

המקום הזה שלי, על ארבע, על השטיח, למרגלות הספה שאתה שוכב עליה, הראש שלי מונח עליך, הידיים שלך עוטפות ומלטפות. מרגיעות. כ"כ מרגיעות, גם כשאתה "לש" אותי, צובט, שורט.
מרגיש לי שם, כל כך כל כך שאני עוצמת עיניים, מחייכת, ומתמכרת לתחושה.

אחרי ימים צפופים של ירידות ועליות ושוב ירידות...
השקט חוזר.

הסדר בראש, במחשבה, הידיעה הזו שאני פועלת, דואגת לעצמי, לוקחת אחריות,
על אף הכובד, יש בי שלווה.
פשוט שקט. ש-ק-ט.

היה יום עמוס, לחוץ, סגרתי שעות נוספות במשרד, הראש כבר כאב, נדרש מאמץ
כדי לשמור על ריכוז.

ובכל זאת, חזרתי הביתה מרוצה, מלאת מרץ ועשיה, הספקתי, גם בבית, הרבה.

עכשיו, עם חיוך, עמוק בפנים, אפשר להיכנס למיטה, לחבק את עצמי, לאהוב את הילדונת הזו שמסתתרת שם בפנים, צמאה לאהבה ולחיבוק, להבנה ולקבלה.

אני כאן, בשבילי.


מאסטר, תודה על החידוד, על פקיחת העיניים, על ההכוונה לדרך המדהימה הזו.
ועל הסבלנות והעיקביות.
}{