ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

הקצה הלבן

אחרי הרבה זמן, אני כותב, ומשחרר את הרגשות הגואים, כן אני כזה, תרצו או לא
לפני 3 שנים. שבת, 13 באוגוסט 2016, בשעה 08:42

משפטים עולים בי. אני עולה בעצמי.

התחושות עולות בי. רק אני אוהב את עצמי באמת. 

הרבה אנשים רוצים לאהוב אותי אולי ואני לא נותן להם. אני לא אוהב את עצמי באמת בשביל לתת להם את התחושה הזאת שהם יכולים לגעת בי? האם הבנתי את זה באמת?

ביום שאבין את התחושה הזאת יהיה לי משהו לגעת בו ולא סתם. 

טבעי אומרת לוירטואלי שהוא סתם.

משהו וירטואלי פנימי אומר שהכל סתם ומראה כלפי חוץ טרוף. 

ראיתי סרט על אברבנאל שאחד החוסים שם אומר שהוא מרגיש שהכל סתם.

הוא אבד את המגע עם המציאות , הלא וירטואלית , והוא חי לו בעולם שלו. בעולם שלו לכאורה היה יכול להיות לו יותר טוב , אבל הוא עדיין סובל.

הוא סובל כי הוא מנסה לתקשר עם העולם בדרך שהוא בעצמו לא יודע איזו היא.

יכול להיות שהחיים בחרו לו אותה, או את הדרכים הללו. אבל אז הוא חושב מהם החיים בכלל. האם יש מציאות שקיימת שאפשר לקרוא לה החיים? הוא מנסה להאחז במשהו לא עלום, לא אמורפי.

ואז באים המטופלים בילדים, אנשים מהעולם המסודר. כביכול או שלא כביכול.

והם כמו מקהלה. אומרים לו , אהבה , משפחה , ילדים, סדר. זה חיים.

לפני 3 שנים. שישי, 1 ביולי 2016, בשעה 01:44

סרט היום:

 

מוקדש לאצילית . מרגיש חמוד לידך. אוהב אותך ומעריץ!

הלוואי ויבוא יום!

לפני 3 שנים. שישי, 24 ביוני 2016, בשעה 16:33

געגועים בלתי פוסקים

 

פולסים של אנרגיה מטורפת

אני רוצה לחבק את הרגל שלך ולא לעזוב

מאמי שלי
אני מעריץ אותך
סוגד לך

הלב שלי דופק כמו גנרטור של חברת חשמל

הוא יוצא החוצה

הוא בולט

אני לא יודע אם את ג'ינג'ית או שחורה עכשיו

 החום מטריף אותי

ואני מטורף ועומד

חם ומתקרר במזגן שלא מועיל

המזגן לא יכול לכבות את הבערה הפנימית

את הכוח שרוצה לפרוץ

את הכוח שרוצה לאמץ

לחבק אותך

 

להחזיק חזק ברגל שלך

 

לאמץ אותן

ללקק כאילו אין מחר

ואת הדבר הכי טוב בולם

את הדבש לדוב לפליט ולנער הרחוב

הטבוע במקומו באדמה

מחכה לך

רוצה לענג אותך

כי מגיע לך

הנשמה שלך זה טוב גואה

 

והלב שלי דופק

ודופק

אין לי מנוח

ואני מטורף אחרייך

פה, בכל מקום , בעמידה , בישיבה

בים באוויר ביבשה 

על עצים

על שיחים

תלוי על תקרה

קרוב לרצפה

על שיש

על עץ

על רשת חבלים 

 

בטבע

בבית אפור ובטון יצוק

 

בלילה חשוך

ולאור השמש החזקה 

אנרגיה עצומה עצורה.

לפני 3 שנים. שלישי, 14 ביוני 2016, בשעה 19:25

ראיתי את השם שלך אונליין,

זוהר בתוך אדום ושחור

לבן כמו הזרע שלי

עמד לי רק מהשם שלך

כי אני מוטרף עלייך

אני חולה עלייך, וסוגד לך

כי את מלכה

שבית אותי בנשמה

מרגיש כמו נתין בכת שבוי

 

לא יכול לצאת, כי אין לאן

אני רוצה להיות כאן מתחתייך, כל הזמן

הזין שלי קפץ בשניות מאפס

לשלוש מאות

 

רוצה להיות שם, מתחתייך

לרגלייך

ללקק, ללא הרף

לעבוד אצל אחורייך

לענג את גופך המתוק והמיוזע מליל קיץ

 

אני עבד תמים בתוך חור שחור

 

אני מרגיש שאני שלך, חם

לכוד ולא יודע

אבל גם לא רוצה

לצאת מהבור.

תני לי קצת אור!

 מוקדש לך מלכתי הנעלמת אי שם...

לפני 3 שנים. ראשון, 12 ביוני 2016, בשעה 11:25

 

 קניתי זר פרחים ענקי מלא בצבעים. כחולים אדומים, ירוקים לבנים  כתומים וצהובים. שלל צבעים עזים וחזקים.

כמו התאווה שלי.

צבעים עזים, כמו הבערה והתשוקה שלי.

שאותה שמרתי בלבי עמוק.

מבוייש קצת הגעתי בסוף אחרי דפיקות לב מואצות כל הדרך. היום זה עומד לקרות , ינתקו הבתולים מעל שפתותי.

 

סמוק מבושה, ומשפיל עיניי הנחתי את הזר על השולחן.

לא יכולתי להוציא הגה מהפה.

היא צחקה למולי, משועשעת . כנס כנס, ותחליף כבר לבגדי עבודה.

מההתרגשות, אני אפילו לא זוכר מה אמרתי לה. אם הצלחתי להוציא הגה מהפה.

 

אני זוכר רק רק שאמרתי לה תודה.

והלב שלי פרפר, מבפנים.

זכיתי , אני עובד עבורה. אשה יפה ומקושטת.

פרחונית ולבנה. שדיה עגלגלים וידיה ענוגות ומלאות מאכלי חג.

 

הסרתי את הטבעת שלה. ושמתי לה את החדשה של החגים.

כבר כאן רציתי למצוץ ולנוק את האצבע שלה, ואחר כך להתנפל על שדיה, היא תעצור אותי,

אני אפול--

 

עצרתי בעצמי.

 

 

תלבש סינר ותבוא.

נכנסתי לחדר האמבטיה מיד, כמו שאני , כמו שבאתי.

ויצאתי,

ערום כביום היוולדי

וסינר לבן שבקצותיו  מלמלה לבנה וריחנית.

עדיין הרחתי טוב, הבושם שאני אוהב ושמתי במיוחד כדי שהיא תרצה אותי.

עוד לא הזעתי. חשבתי לעצמי. מעניין מה יקרה לי עם הבגדים האלה. האם אחזור בריא ושלם?

 

ניקיתי וסידרתי.

אט אט האורחים הגיעו.

הגשתי לשולחן והעדפתי להיות בצד.

אבל החברים שלה היו נחמדים מאד וחברותיים, וקירבו אותי . אט אט נשברו המחיצות.

חברה שלה התעניינה מאד בקורות חיי. דברנו שעה ארוכה.

כשבכל פעם היא מפסיקה אותי. שלא אתלהב יותר מידי.

וכמובן, שאגיש ואסדר.

אני חושב שחברה שלה גילתה סקרנות רבה, אבל היא שמרה אותה לעצמי. כך נראה לי, מבלי שקראתי את המחשבות. או שרציתי לחשוב כך.

הבטתי בשדיה העגולים ותהיתי מתי אגע

בהם.

ביצירות הפאר, במשוש תקוותי , שיא תשוקתי.

מתי כבר אחפון אותם, אמחץ אותם , אעלה אותה אל על, ואתן לה להאנח ולגנוח כמו שרק היא יודעת.

מתי זה יקרה?

 

זה קרה?

 

בעצם, אני כבר עליה. אנחנו במטבח, היא על המרצפות הלבנות שלה. נושכת אותי בפטמה. ואני מועך את שלה.

מועך, יונק ומוצץ.

מלקק ומלקק. אני מרוח על כולה, בתאוות בשרים בלתי ניתנת לפתרון.

 

אני לא רוצה שזה יגמר, אבל כל כולי סוער, לוהט, משתוקק.

מנשק אותה בפה, בפעם הראשונה בחייי.

היא מעבירה את לשונה וגורמת לי לטרוף חושים......

 

תמצית חלבי ודמי החם, הנוזל הרותח פרץ החוצה במלוא עוזו.

 

 

---

 

 

לא היה לי  כוח לדבר. בקושי נשמתי, והיא חשבה שאני מחרחר למות.

חייכתי,

תודה.

אני אסיר תודה לך.

אני רוצה להגיד לה שאני שלה לעד. אבל מי יודע מה ילד יום? מי יודע אם זה יהיה לעד

אני תמיד מסרב להאמין שדברים טובים יקרו עוד פעם ובסוף כשהם קורים, אני גם מסרב להאמין שפעם הבאה יחזרו.

אני עדיין בהלהבות ומוכה סתירות ביני לבין עצמי, מחשבות צועקות שאף אחד לא שומע.

 

בשעת מעשה המגע הגופני משתק. ועכשיו הם עושים סיכום שם, בראש.

 

בספרים קוראים לזה "נהמת לב" אני מנסה להגדיר את מה שעובר עלי,  גופתי הבוערת שרוצה לנוח רוצה להשאר שם, ושאשאר שלה לעד.

מי יודע?

אני כבר לא מכיר את עצמי.

מה שהיה כבר לא יהיה.

היא מושיטה לי מטלית ,

אני מנקה בכאב מהול בשמחה את נוזל הזרע שלי לפני שיתקשה ומעלים עובדות מהשטח.

 

דברנו קצת, אחר כך , על הספה, עד שהלכתי, נסעתי,

התרחקתי משם-----

אבל בלבי מערבולת,

הוא שם כואב והמוח חושב,

ולא מפסיק, כל הדרך, גם בבית. גם במיטה,

גם בחלום,

ביקיצה,

לבי פועם בחוזקה, ואני רועד

נכנסתי לים הסוער הזה, קפצתי למים גם בלי לדעת לשחות, ואני הולך להסתחרר, אני בעין הסערה.

 

 

 

לפני 4 שנים. שבת, 27 ביוני 2015, בשעה 13:18

בסוף אזרתי אומץ וצפיתי בה. ברגלים היפות שלה. כפות רגלים שגורמות לי רטט עז ותחושה של עליה באויר. נסיקה. התבוננתי והמוח שלי לא הפסיק להסתובב. כאן אני רוצה להיות.כאן ועכשיו . כן. הגעתי למועדון אחרי הרבה זמן שלא הייתי. תקופת פסק זמן עקב כל מיני דברים. אבל חזרתי כי אני מכור כנראה. מכור לרגלים ולנשים יפות ועור ולטקס  שחור למרות הכל.

בשלב כשלהו הגבר שלידה הציע לי לעשות לה מסאג'. לרגלים עדיין חששתי לעשות, אבל לגב היה נראה ש- למה לא. "היא תנסה אותך" הוא אמר. הסכמתי. לאחר עוד כמה דקות ארוכות של צפיה והמתנה הסכימה שאעשה לה מסאג' בגב. היא היתה מדהימה ולבשה לטקס ורוד מדהים. סקסית להפליא. ואני מתענג על גופה הדקדק. אבל גם עובד, זו עבודה. וכשאני נחלש היא אומרת "תתאמץ". ואז אני ממציא מחדש את כל כוחותי הגבריים, וזה חזק מידיי. וכך לאט לאט אני לומד לווסת את העוצמה. "לאן אתה ממהר, לאט". הגבר אומר. ואני כנראה לחוץ.. מעוצמת התחושה. אחרי סשן מסאג' די ארוך היא ציוותה עלי לעשות לחברה שלה. עשיתי מסאג' בגב, בצוואר, בצדדים ושוב בצוואר... ללא הפסקה. הותשתי אבל,  בא לי לי עוד ... זה פשוט ממכר !בבא לי עוד רגלים. וגוף. ורגלים. אני עמוק שם.

לפני 7 שנים. שני, 2 בינואר 2012, בשעה 06:28
ולא העזתי, ונדחו
אבל בהשפעת כמה חומרים אלכוהולים בעיקר, והצ'ט. וגבירה אחת שעושה לי סירוס מנטלי מרחוק.
אז אני אחרי הבירה השלישית, והכל יוצא.
מקוה שלא אתחרט על זה אחר כך.
עמדתי שם מולם.
בשקט האטלנטי, האופייני ללילה השחור. הבדים השחורים , והקירות, וכל התאורה היחידה היא של הבר.
שהוא כמובן מצויר ומאויר, קצת דומה לבר רוסי. כזה הוא הבר הזמני ברחוב השרון.
הגעתי לשם בסוף הלילה, והוא רכן למטה. מלטף ומלקק בערגה את רגלה.
רגל או שמא יש לומר מגף.
מגף עור או מבריק, אני לא זוכר כרגע. כל מה שאזכור הוא שהיא היתה לבושה במחוך, שחור. ולבן.
כל כך שמחתי שנכנסתי בסוף הלילה, כי היא אמרה שיש לי שיניים יפות.
משהו במבט שלה, כשהכניסה אותי, ומשהו בפרצוף הדי נואש שלי - עד כדי משווע לעזרה , עורר את רחמיה.
זה כשלעצמו משהו , או תחושה אני לא יודע מאיפה אני או היא לקחנו, אם מהרחמים או מהשלב שאחרי המכה, והכאב.
מביט בהם, ומקנא ומקנא, וזה לא שונה, מכל הפעמים, כי תמיד היא ישובת על הכסא, והוא מלקק לה.
או מלקק את הנעל שלה, או בעצם מלקק את תחתית המגף שלה ואת העור והוא עולה קצת למעלה. והיא נותנת לו ומיד פעם מזהירה אותו או מכוונת.
כי רציתי להיות במקומו. וגם הייתי פעם בעצם במקומו אבל צריך ליייחד לזה פוסט אחר, כי זה סיפור בפני עצמו.
אלוהים כמה שאני מתבייש, ונבוך. וככמובן שהיא הרגישה את זה כשראתה אותי. ואז התמלאתי בהתרגשות, היא שאלה אותי למה אני נראה מופתע.
כי רציתי גם, עמדתי שם, וכל מה שיכולתי לומר זה , לא , לא.
מופתע, בפה פעור, משתוקק, ומעריץ, ומשווע ורוצה לעכל את הכל, את כל העולם, ולצעוק!
והפה פתוח, הלם, הלם, שיתוק, רק מתבונן, משותק ובשרי רועד למחווה שלה, שאלה, שפוטה, לכאורה. לא מתוכחמת כמו שהייתי מצפה מפרצוף יפה, עיינים שחורות וגדולות, שדיים טובים ונכונים עטפים בתוך וניל סיליקון ולקטס ופס לבן, ושחור.
ומבריק
ליד הבר, בלילה, כשאיש כבר אינו זוכר מה אמר לפני חמש דקות אבל זוכר מה היה לפני כמה שעות, ומה שהוא רואה עכשיו.
כי מה שהוא רואה עכשיו, הוא נצח, אבל חולף, כי הנה היא קמה
ושואלת, אתה נראה בהלם.
אני בהלם, משותק.
וגם אזכור את זה אחר כך. זכרון תובעני.