הבלוג של a מק - ואהבת.

אז היה בלאגן, היו צעקות והיה להט. והייתה פלסטינית ישראלית פמיניסטית נפלאה שנאמה בלהט אמיתי מיד לאחר מירי רגב. והיה את הפעם הראשונה שהסכמתי עם משהו שיצא מהפה של המתסיסה הלאומית. ראוי לשמוע את הדעות של כולם. אני רק מנסה לדמיין מה היה קורה אם מישהו היה מנסה להביע דעה שונה בכנס מרכז הליכוד או ביציע המזרחי של טדי.

אם יש משהו טוב בדם החם שלנו, חוסר האמצעיות והבוז המובנה שלנו לחוקים והתנהגות מקובלת זה שלפעמיםז ה יכול להוציא את האמת מהאנשים, מעבר לעוד אירוע שמשכפל את עצמו לדעת עם אנשים מחייכים פלקטיים, תודות, בדיחות בטוחות ואי אמירת כלום.

מהכמעט ברבריות שלנו לפעמים יכולה לצאת אמת. ההתנגשות הזאת יכולה ליצור סינתזה נכונה. וכל עוד זה לא גולש למישור הפיזי אין לי בעיה שיצרחו אחד על השני אתה אמת שלהם (כל עוד זה נותן תחושה שזה מחדש משהו ולא עוד שכפול רדוד של הסיסמאות המוכרות עד זרא).

בכלל, אחרי שנים אינספור של יאוש מהמצב הכללי אני מריח אנרגיית התחדשות באוויר במדינה. אולי זה משהו של הימים האחרונים שיתפוגג לו, אולי זה הטוב שאולי מתחיל ללבלב בחיים שלי ואולי זה שינוי מגמה אמיתי.

אני מרגיש איזושהי צמיחה ממשית בתחומים רבים. על כל תרומה מדעית עליה מכריזים כל יומיים במהדורות החדשות של מדענ\ית ישראלי\ת.

על העזרה הרפואית לאלפי סורים שהיו בטוחים עד לאותו רגע שאנחנו האוייב.

על ההבנה שהולכת ומקננת במדינות הסוניות המתונות סביבנו שכבר לא יכולות להשתמש בקיום שלנו כשסתום לחץ למשטרים המדכאים שלהם.

אפילו, מי היה מאמין, על הנאום של ביביהו באו"ם. אולי גם אצלו נפל האסימון סוף סוף שלהמשך המצב הקיים אין תוחלת. או שכמו אולמרט ושרון גם הוא מתחיל להרגיש את טבעת שלטון החוק מתהדקת סביב צווארו והוא בוחר בלית ברירה לבצע מהלכים מדיניים משמעותיים כדי שיאותרג.

סוף סוף אני מרגיש שיפט משמעותי אל עבר הצד המואר של הכח.

יש משהו בכל העשורים האלה של קיום המדינה, של הקיום היהודי בכלל לאורך הדורות - שאם נשכיל לשחרר את הצד הטראומטי שבו יוכל להנסיק (יש מילה כזאת?) אותנו לגבהים מפליאים. יש משהו בקיום שלנו - שאף פעם לא מרוצה - שתמיד חושב שנעפיל לטורניר גדול בכדורגל גם כשאין לנו סיכוי - שתמיד יחלום להיות מסי גם כשה הכי לא מתקבל על הדעת בהתחשב בפערים העצומים בינינו לבין שאר העולם המפותח - שתמיד מבקר הכל - שלעולם לא יסכים שנתייחס לעצמנו כאל מדינה קטנה - שתמיד רעב בעצמותיו לאיזשהו סוג של גדולה ומצוינות - שגורם לנו לדחוף את עצמנו באופן תמידי. יש אנרגיה מטורפת במקום הזה, כל מה שצריך זה רק שוטר תנועה מוצלח.

מעמדת פתיחה של ישוב יהודי מסכן שמצוי תמידית במצב לחימה הקמנו אוניברסיטאות שמגיעות בממדים מסויימים למקום התשיעי בעולם. הדבר הקטן הזה עם גודל אוכלוסיה מצחיק מנפק עוד ועוד זוכי פרס נובל. משלח יותר ויותר שחקנים ומוזיקאים אל הטבור האומנותי של העולם. סרטים דוקומנטריים, סרטים בכלל, בעזרת האינטרנט אנחנו לומדים את העולם, מעדכנים את עצמנו בחזית החדה של כל תחום ודוחפים עוד קצת. אנחנו כבר לא עוד פרובינציה קטנה וחקיינית שיש בה רק בחירה בין שמיר לפרס וכל אופנה עולמית מגיעה אלינו באיחור של עשור כדי שנחקה אותה באופן לא חכם, רובוטי ומביך.

כשאני מנסה לדמיין את הישראליות אני בכל זאת רואה טוב בליבה. בעצמותינו אנחנו רוצים לעשות טוב, להגשים את קיומנו כאור לעמים האחרים (צורמת לי המילה 'גויים'), הרי יהודים היו בבסיסן של כל כך הרבה מהפכות צודקות ומאבקים (כמו למען השחורים בארה"ב).

זה מרגיש כאילו הכל כבר נמצא שם, רק צריך מישהו שיסובב את הסוויצ', שפשוט יגיד את האמת, שלא יעניינו אותו סקרים, שיראה לנו שאנחנו יכולים להיות טובים יותר, שאנחנו רוצים להיות טובים יותר. זאת אנרגיה עצומה מתפצפצת שמחכה לקטליזטור הנכון. למרעום המוסרי והחזוני.

אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה בה הייתי אופטימי, לא יודע אם אפילו בתקופת רבין.
כמו שתגליות והתפתחות מדעית רק הולכים וגדלים אקספוננצילית כך לתחושתי יתחילו להתרחש שינויים חברתיים טקטוניים.

הפרדיגמות ישתנו. מזרחים מהפריפריה לאו דווקא יהיה מצביעי ליכוד אוטומטיים. דתיים לאומיים יגלו יותר ויותר מחדש את חשיבות האדם על פני האדמה. אשכנזים יפסיקו להיות פריבילגיים מתנשאים (טוב, פה כבר הגזמתי).

אולי החיה האנושית מתחילה לבצבץ מתוך תקופת ההתבגרות המטופשת שלה (כבר 25 אחוז מהאמריקאים מגדירים עצמם כחסרי דת).

אולי הפעם זאת באמת תהיה שנה טובה.

10

אונס בחסות המדינה

לפני 8 שנים. 17 בספטמבר 2016 בשעה 16:10

רק עכשיו נתקלתי בזה

https://en.wikipedia.org/wiki/Comfort_women

והיפנים עדיין לא לגמרי מכים על חטא

צריך להשאיר את הפסל מול השגרירות היפנית בקוריאה לעולם

0