שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

Phantasmagoria

These violent delights have violent ends
לפני 9 חודשים. 16 בפברואר 2024 בשעה 16:05


אני אומרת דבר מה, אני לא זוכרת מה, וכנראה שהוא תופס את תשומת הלב שלה. אני אפילו לא בטוחה האם זה היה טיפשי או פיקחי במיוחד. כשהיא מטה את הראש שלה לעברי, לרגע התנועה נראית לי כל כך חדה ולא אנושית. כמו ציפור לבנה ופקחית שחוקרת בעניין פרפר שנחת לצידה. אבל כשציפור מטה את הראש שלה במהירות וחדות, לא גולש על הכתפיים שלה מפל שיער ארוך וחלק, בהיר כל כך עד שהוא כמעט לבן. העיניים שלה כחולות מאוד. היא בוחנת אותי, ואני מסירה את פיסת הלימון שנעוצה בדפנות המשקה שלי, וחוזרת להביט במעגל האנשים איתם שוחחתי עד כה. 

 

"זה טוב?" אחת מהם שואלת בחיוך, מחווה לעבר הכוס שאני אוחזת בידי. אני נותנת לה אותה, ונושכת את פיסת הלימון. זו הסיבה היחידה שהרמתי את המשקה מהמגש בכל מקרה. החמיצות מעירה אותי קצת. אני לא ישנה הרבה בזמן האחרון. אני תוהה אם כל הקפה שאני שותה יגרום לכתמים בשיניים שלי. אמריקאים אובססיבים לשיניים מושלמות. השעה עדיין לא מאוחרת מספיק בכדיי שאוכל להתנצל על כך שאני עוזבת מוקדם, אבל קשה לי להתרכז בשיחה. אני מרימה שוב את המבט שלי מעל לכתף של א'. הציפור עדיין שם, מדברת עם אדם שאני מכירה. 

 

ציפור הוא כינוי קצת מתעתע בעבורה, היא דווקא גבוהה ומלכותית. אולי דוגמנית לשעבר. אני סוקרת את הפנים שלה ומנסה להשוות אותם לשמות מוכרים, אבל שום דבר לא עולה לי. היציבה שלה נהדרת, זקופה ותמירה. אולי היא בכלל רקדנית? 

 

היא כמובן מרגישה את המבט שלי, ופונה להתבונן בי שוב. הפעם אני לא מתעלמת. אני מחייכת חיוך קטן לעברה, ומנופפת אל האדם שהיא מדברת איתו. רואה? אני בכלל סקרנית בקשר אליך רק כי את מדברת איתו. לא בגלל שהמבט שלך קדח לי חורים בפרצוף לפני כמה שניות וגרמת לי להרגיש כמו חרק שעומד להיאכל. בן השיחה שלה מחייך לעברי חיוך רחב ומסמן לי לגשת אליהם. לא, לא, אני לא באמת רוצה לדבר איתך. אני מחייכת שוב, מעמידה פנים שלא הבנתי את המחווה, וחוזרת להביט בבני השיחה הנוכחיים שלי. 

 

"חזק מידיי בשבילי." אומרת הבחורה שלקחה ממני את השתייה בצרידות קלה. 

"רוצה לחפש משהו אחר?" אני שואלת אותה. אני חושבת שגם לי לא יהיה אכפת לשתות קצת דיאט קולה. 

"כן." היא אומרת, מניחה את הכוס על אחד השולחנות הקטנים והגבוהים. "בואי נלך."

היא לפתע תופסת לי את היד באופן אסרטיבי שלא צפיתי ממישהי שאני מכירה עשר דקות בסך הכל. עדיין, אני זו שהצעתי ולא מאוד מפריע לי לשתף איתה פעולה, אז אני מניחה לה לגרור אותי לאזור של אחד הברים. המוזיקה הרבה יותר רועשת שם, וקשה לדבר, אז אני לא מתפלאת כשהיא עוצרת ומתקרבת לאוזן שלי כדיי לדבר איתי. "בעצם אכפת לך אם נלך לרגע למרפסת?" היא אומרת בדחיפות. הפנים שלה קצת חיוורים, ואני מנידה בראשי. התקף חרדה, אולי? מסיבות כאלו יכולות להיות מלחיצות. 

 

הרעש והחום האנושי דועכים באופן משמעותי כשאנחנו סוגרות את דלתות הזכוכית מאחורינו. אנחנו לא היחידות במרפסת, אבל היא רחבה מאוד, ויש שם מעט אנשים. "את בסדר?" אני שואלת בדאגה. אני אפילו לא יודעת מה השם שלה. 

 

"כן, כן, לא." היא אומרת בהיסוס, מעבירה יד בשיער שלה ונשענת כנגד המעקה. "מצטערת שגררתי אותך. הייתי צריכה קצת אוויר." 

"זה בסדר." אני אומרת, מסתכלת על העיר המוארת מתחתינו. האמת שהאוויר הקר מעיר אותי יותר טוב מדיאט קולה. זה נראה שהיא מצפה ממני לשאלת המשך, אבל אני לא בטוחה מה אני יכולה להוסיף.

"אממ..." היא אומרת בלחץ, ממשיכה לגעת בשיער שלה. "אני חושבת שאני אלך עוד מעט. ראיתי את האקס שלי כאן." 

אה הא.

"אני יכולה לחכות איתך בחוץ לאובר, אם את רוצה." אני מציעה לה. היא נותנת לי מבט אסיר תודה. אני מרגישה מעט מגוננת כלפיה, ואני עדיין לא יודעת מה השם שלה.

עשרים דקות אחרי, ההרפתקאה של הערב מסתיימת בנפנוף מרגש מבעד לחלון הרכב. אני נכנסת חזרה אל המסיבה ומביטה בצג הפלאפון שלי. עוד חצי שעה אוכל לחפש את המכרה שהזמינה אותי ולהיפרד ממנה, ואז גם אני אפליג הביתה. אני לעולם לא עושה את זה בשעה עגולה. תמיד עשר עד עשרים דקות אחריי, בכדיי שיהיה ברור שכל כך נהניתי עד שלא הבחנתי בזמן שעובר. אני פוסעת במעלה המדרגות, וכמעט בטוחה שאני מרגישה עיניים עליי. והחיוך החברתי שלי מוכן על השפתיים בעודי סורקת את הקהל אחר פנים מוכרות, אבל אף אחד לא ניגש אליי. מה האסטרטגיה שלי לשאר הערב? למצוא אדם מוכר נוסף לשוחח איתו עד שאלך, או לחזור למרפסת ולעבור על אימיילים? 

 

בגלל שהמתנו כמה זמן לאובר, הגוף שלי עדיין מרגיש קר מידיי מכדיי שארצה לצאת שוב אל המרפסת. אבל ישנן כמה פינות ישיבה נוחות למראה, והווליום של המוסיקה לא נוראי שם. אני חושדת שהאזור הזה נועד לזוגות, אבל אני כמעט בטוחה שאני לא אהיה היחידה שמשתמשת בו בתור פינת עבודה זמנית באירוע הזה. אני פוסעת מייד אל האזור, ומחליקה אל תוך אחת הספות. הספה כל כך רכה שאני מרגישה את עצמי שוקעת פנימה, ובכלל לא מתחשק לי להרים את הפלאפון. הדבר היחיד שמתחשק לי להרים זה את הרגליים בכדיי להתכרבל בקן הרך הזה. אני לא אעשה את זה, כמובן. לכל היותר אעצום את העיניים לכמה שניות. כן.

 

'תתעוררי' מאותת לי קול פנימי קטן, שאני מתעלמת ממנו לכמה זמן. כשאני פוקחת עיניים, היא יושבת לידי. 

 

בניגוד אליי, היא לא היססה להרים את הרגליים שלה על הספה. היא הגדילה לעשות ואפילו הורידה את נעליי העקב שלה, ועכשיו שתי הרגליים שלה ספונות תחתיה כמו בת אצולה אירופאית בפיקניק מהודר ביער. הזרוע שלה, ארוכה ולבנה, שעונה כנגד קצה גב הספה, והפנים שלה שעונות כנגד הזרוע שלה. העיניים הכחולות שלה מביטות בי. זה מרגיש קצת סוריאליסטי, ופולשני. זו כנראה אשמתי, אם החלטתי לנקר במהלך מסיבה, אבל אני לא רואה סיבה להביט בי כאילו הייתי סרטון הסברה על הסכנות של שימוש יתר בקפאין. הייתי מצפה שעכשיו שהתעוררתי והבחנתי בה היא תפנה מבט בנימוס, אבל הציפייה הזו מתפוגגת לאחר כמה שניות. 

 

'תגידי משהו.' אני מנסה לצוות עליה בדממה במוח שלי. זה מרגיש גס רוח מצידה לצפות שאני אהיה זו שאשבור את השתיקה. אני כמעט מתפתה להתרומם ולעזוב בזריזות את האזור, אבל אני לא יודעת מי היא, ומתי אתקל בה שוב. אני מאוד נזהרת לא להשאיר רושם רע על אנשים במסיבות כאלו. אולי היא שיכורה. אולי היא לקחה משהו. אבל המבט שלה, וההבעה שלה, נראים בהירים וחדים. 

 

"יש לי משהו על הפרצוף?" אני שואלת לבסוף, מנסה לכפות על הפנים שלי הבעה ידידותית. מנסה. 

"את מאוד יפה." היא אומרת לי. הקול שלה צלול, מלא בביטחון, והאנגלית שלה מאוד אמריקאית. אני מבינה שהצבעים שלה תעתעו בי, ושהייתי בטוחה שיהיה לה מבטא צפון אירופאי. היא תופסת אותי לא מוכנה כשהמילים שלה שוקעות, ואני מרגישה את המתח בכתפיים שלי מרפה מעט.

"תודה." אני אומרת, הפעם החיוך שלי יותר כנה, ואני מרגישה מעט יותר ביטחון כשחוסר הוודאות מתמוסס מעט. עוד מעט היא תיתן לי כרטיס ביקור, תשאל במה אני עוסקת, תספר על מה שהיא עושה, ותציע לי ליצור קשר אם זה מעניין אותי. בהחלט משהו שיכול למלא חצי שעה לפני שאעזוב. 

"אווה." היא אומרת מבלי להוסיף, מנסה את השם שלי כאילו הוא היה משקה חדש. אני מרגישה את השרירים שלי מתהדקים שוב באי נוחות כשחוסר הוודאות שלי חוזר.

"אנחנו מכירות?" אני שואלת בנועם. אנחנו לא מכירות. הייתי זוכרת אותה אם אי פעם נפגשנו. נראה שמשהו בתגובה שלי מעניין אותה, והיא סוקרת אותי במשך כמה שניות לפני שהיא עונה. ההבעה שלה כל כך ניטרלית, אי אפשר להבין ממנה כלום.

"ד' אמר לי." היא אומרת לבסוף. המכר שדיבר איתה. זה הגיוני. 

"ד' הוא איש נהדר." אני אומרת לה בחיוך, למרות שעד כמה שאני יודעת ד' הוא לא איש נהדר. הוא איש ממוצע לחלוטין. "איך קוראים לך?"

"הלן." 

לפני 9 חודשים. 16 בפברואר 2024 בשעה 6:38

היא מוזגת עוד קצת יין אל תוך הכוס שלי, עוד לפני שרוקנתי אותה, ואני מתלבטת האם להמשיך לשתות. אני עדיין בשלב המדויק הזה בו אני עדיין יכולה לחשוב בצורה יחסית לוגית, אבל העכבות שלי נראות הרבה פחות מוצקות. אחרי כוס שלישית, אני אתחיל לדבר שטויות, או גרוע יותר. אני אתחיל לדבר בכנות. 

 

היא שתתה יותר ממני, אבל אני לא בטוחה עד כמה זה משפיע עליה. היא גבוהה ממני, ושותה לעיתים תכופות יותר, אז אני מתארת לעצמי שסף השיכרות שלה רחוק משלי. אבל כשהיא שותה, היא נראית יותר... היא. קצת כמו טווס שעד כה שמר את הזנב שלו סגור ומהודק, ועכשיו מאפשר לעצמו להתיר את הכבלים הדימיוניים, להרפות ולשחרר אותו בשיא יופיו. הקול שלה קצת יותר קטיפתי. העיניים שלה קצת יותר חודרות. היא פחות מקפידה לרכך את כל הזוויות החדות שלה. כשהיא מחייכת, זה לא החיוך הסגור שהיא מראה לאחרים. היא חושפת שיניים. 

 

החלון פתוח, ואוויר קריר נכנס לחדר, גורם לווילון הלבן להתנפח אל תוך החדר כמו מפרש אוניה. כמה פרפרי לילה מרקדים סביב למנורה שעומדת לצד הספה עליה אני יושבת, והאלכוהול משכנע אותי להיות נינוחה מספיק עד שאני חולצת את הנעליים שלי, ומרימה את רגליי לישיבה נוחה יותר על הספה. היא כן אמרה לי לפני שעה בערך להרגיש בנוח, אבל לא חשבתי שאעקוב אחרי ההצעה הזו. שתי כוסות יין אחרי, אני מתחילה לקחת את זה לתשומת ליבי. מלבד הבקבוק, שני גביעי יין, מאפרה ושוקולדים, על השולחן גם מפוזרים מספר דפים עם סקיצות מהירות, מוכתמים בטביעות אצבעות שחורות וחסרות סבלנות. היא מביטה בי במבט חד, ואני תוהה לרגע אם היא הולכת לגעור בי, אבל כשאני מניעה את כפות הרגליים אוטומטית כדיי להחזיר אותן לרצפה, היא מניחה על אחת מהן את כף היד שלה במהירות, יד חמה ויבשה כנגד הקרסול שלי. היא כבר אפילו לא צריכה להגיד לי לא לזוז. בשלב הזה אני כבר כמעט מסוגלת לשמוע את זה לפני שהיא פותחת את הפה. בהטייה הקטנה של הסנטר שלה, באופן בו העיניים שלה מוצרות מעט במיקוד, מוצללות על ידי הריסים הבהירים שלה. אני מחזירה את הרגליים שלי לתנוחה הנוחה בה ישבתי קודם לכן, כריות האצבעות שלה מחליקות על פני העור הלבן לפני שהן מרפות ממני ומשאירות שובל כהה של פחם. יש בעדות הזו של המגע שלה משהו מעט מהפנט, וזה בשילוב עם הכבדות של היין גורם לי להרגיש שאוכל להישאר דוממת לאורך זמן בנוחות יחסית. 

 

היא נוטלת את הגביע שלה ושותה את מה שנותר בו במהירות, כאילו מדובר במיץ תפוזים ולא ביין. אני עוקבת אחרי התנועות של הגרון שלה עד שהיא מניחה את הכוס על השולחן, ונוטלת את הספר הגדול שהיה מונח לצד הספה ושימש בעבורה בתור משטח קשה לדפים עליהם ציירה. ידיה מרפרפות במהירות בין הדפים שעל השולחן, עד שהיא מוצאת אחד לבן ונוטלת אותו.

 

"אל תזוזי." היא אומרת, מרימה פיסת פחם. אני לא זזה. אני אפילו לא מחייכת בתור תגובה, אחרי שננזפתי כמה פעמים במפגשים קודמים. לפעמים אני תוהה עד כמה זה באמת חשוב שלא אזוז בכלל, ועד כמה הדרישה הזו נובעת מזה שהיא פשוט רוצה לראות עד כמה היא יכולה למתוח את הגבולות שלי עם הדרישות שלה. אני יודעת שהתשובה היא לא מעט, אבל אני לא בטוחה שאני מעוניינת שהיא תדע את זה. לפחות לא כרגע. ועדיין, שוב האצבעות הארוכות האלו ממלאות את הדף שתחתיהן בקווים וכתמים כהים בזריזות שבה נגן פסנתר יוצר מוזיקה, יש מאין. שוב העיניים הכחולות שלה מביטות בי במבט קר ובוחן, סוקר ומיומן. האם היא רואה אותי? האם היא רואה אדם, בכלל? כשהיא מתבוננת בי ככה, אני מרגישה שהיא רואה אוסף של כתמים צבעוניים שמעניין אותה לפצח, כאילו הייתי חידה מסובכת. כאילו ברגע שהיא תשיג את ההבעה המדויקת, התנוחה הנכונה, רק אז הקיום הפיזי שלי יפסיק להטריד אותה כל כך. 

 

רעש התפצחות מגיע מצד שמאל, ועננת ריח מחליא ממלאת את החדר. אני מסיטה את הראש במהירות לעבר המנורה, למרות שלפי הריח אני כבר יודעת מה קרה. אחד מפרפרי הלילה התרגש יתר על מידה והטיח את עצמו כנגד המנורה הלוהטת. 

 

"אווה!" הקול שלה מצליף בי, והראש שלי נע על צירו כה מהר לעברה, כשכמעט ונתפס לי הצוואר. היא מתרוממת ממקומה, ומתקרבת אליי. הידיים שלה אוחזות בפנים שלי משני הצדדים, לוחצות קצת יותר מידיי על הלחיים שלי, והפנים שלה מאוד קרובות לשלי. "לא. לזוז." היא אומרת לאט, ובשקט. העיניים שלה ממסמרות אותי למקומי, וחום ממלא את תחתית הבטן שלי ועולה מעלה מעלה, לבית החזה, לגרון, ללחיים. לרגע אני מפחדת. לא בדיוק ממנה, אלא מהכוח שאני מבינה שיש לה עליי. אני מרגישה שאני חייבת להשתחרר מעט, לא רק פיזית ממש, אלא גם מנטלית. 

 

"אני חושבת שאני אלך הביתה עכשיו." אני אומרת, והעיניים שלה מתרחבות מעט. הידיים שלה עדיין אינן מרפות, ואני לא בטוחה שאני רוצה שהיא תרפה. אבל היא שוב מביטה בי כאילו אני אדם. "שתיתי יותר מידיי יין." 

 

"שטויות." היא אומרת ומרפה ממני, מתרוממת ממקומה. הקור הפתאומי שמחליף את המגע שלה משכנע אותי - לא באמת רציתי שהיא תרפה ממני. "בקושי נגעת בכוס שלך. הנה," היא נוטלת את הגביע שלי ומניחה אותי בידי, כאילו יהיה מספיק בכך לשכנע אותי. "תשתי כמה שתרצי, את יכולה להישאר לישון הלילה."

 

הצורך הפתאומי שלי להשתחרר מהשליטה שלה מתפורר מעט כשהיא מעלה את ההצעה הזו. אני סקרנית למה היא מתכוונת. זו לא הפעם הראשונה בחברתה שאנגלית גורמת למוח שלי לעבוד שעות נוספות. לישון בחדר אורחים כלשהו? לישון במיטה שלה? לשכב איתה? לרגע אשליות של שכרות ממלאות את הראש שלי. חיוך מלא שיניים לוחץ כנגד שד רגיש ומגורה. ריסים בלונדינים מרפרפים כנגד החלק הפנימי של הירך שלי. אצבעות ארוכות, גמישות וחזקות בין רגליי, מענות ומענגות. 

 

"אני לא רוצה להטריח." אני אומרת, מנסה להתפקס לפני שהלחיים שלי יאדימו. "וגם אין לי פיג'מה או מברשת שיניים." אני מרגישה שזה מענה קצת מטופש לעומת ההצעה שלה, אבל אני חייבת לקרר את המוח שלי טיפה לפני שאתרגש יותר מידיי. אני עוד אסיים בדיוק כמו פרפר הלילה שאני עדיין מריחה סביבי. 

"את רוצה ללכת הביתה כי לא הבאת פיג'מה?" היא אומרת והגבות שלה עולות מעלה, כאילו היא אינה מאמינה למה שהיא שומעת. אני מניחה שאף אחד עדיין לא השתמש בהסבר הזה בכדיי להסביר לה למה הוא לא נשאר. למעשה, מאוד קשה לי לדמיין אדם כלשהו, גבר או אישה, עוזב את הדירה הזו אחרי שהלן הציעה לו להישאר לישון כאן. 

"כי..." הפה שלי מרגיש מעט יבש. אולי אני קצת יותר שיכורה ממה שחשבתי. "כן, כי אין לי פיג'מה, ומה שאני לובשת עכשיו לא כל כך נוח." אני מחווה על השמלה שלי. 

הבעת הפנים שלה חוזרת להיות נייטרלית, ולרגע המחשבה שהיא תגיד בחוסר סבלנות 'טוב, אז תלכי הביתה.' גוררת בטפרים חדים את הלב שלי היישר למצולות. אבל היא לא אומרת את זה, במקום זה היא שותקת ובוחנת את השמלה שלי במשך כמה שניות שהולכות ומתארכות. "זו באמת שמלה יפה." היא אומרת לבסוף. "תעמדי לרגע?" 

 

אני מרגישה חיוך נמתח על הפנים שלי. המחמאה הייתה משמחת אותי בכל מקרה, אבל חשבתי הרבה על מה אלבש לפני שהגעתי היום. אני שמחה שהיא אוהבת אותה. אני מתרוממת מעל הספה, מייצבת את עצמי בכדיי לא למעוד. "תודה!" אני אומרת. היא מחייכת אליי חזרה, ומסתובבת סביבי בכדיי לבחון אותה מהגב. היא מעט קרובה מידיי, ואני מרגישה את האצבעות שלה מרפרפות על כתפיי. 

 

"הבד מרגיש איכותי." היא אומרת בשקט, קרוב מידיי לאוזן שלי מכפי שציפיתי. "אבל היא באמת נראית לא כל כך נוחה." אחת מהידיים שלה מונחת כנגד הגב שלי, והיד השניה מחליקה את הרוכסן מטה. 

 

"היי!" אני מסתובבת לעברה אוטומטית, ומתרגזת על כך שהפסקתי אותה באותה המהירות. אולי היא רואה את החרטה או ההיסוס במבט שלי, כי היא מחייכת, ואוחזת בשתי כתפיי בעדינות, מסובבת אותי בחזרה עם הגב אליה ומתקרבת מעט יותר. 

 

"אמרתי לך להרגיש בנוח כשהגעת." היא לוחשת כעת הישר אל תוך האוזן שלי, הנשימות שלה חמימות כנגד העור שלי. אני מרגישה צמרמורת עולה במעלה גבי, במיוחד כשהיא ממשיכה להחליק את הרוכסן מטה, ופרקי האצבעות שלה נוגעים קלות בגב החשוף שלי. "את רועדת." היא מוסיפה, וממשיכה להחליק את הזרועות שלי מתוך השרוולים, ידיים חמות ובטוחות כנגד עור ברווז. לאחר כמה שניות השמלה נופלת סביב כפות רגליי בשלולית כחולה. אני לא חשבתי על זה עד הסוף. לא חשבתי על הרגע בו אני אהיה לידה בתחתונים וחזיה בלבד, פגיעה ובלי אשליית הקימורים שהבגדים מעניקים לי, או הסנטימטרים הנוספים שהעקבים הוסיפו לגובה שלי. רק אני, מולה. 

"כמה יפה." היא אומרת בסיפוק. האצבעות שלה עוקבות בעדינות אחר הסימנים שהשמלה הותירה אחריה סביב המותניים שלי, ואני מרגישה את הרעידות שלי הופכות לכוחניות יותר ויותר. 

לפני 9 חודשים. 13 בפברואר 2024 בשעה 2:11

היא עומדת זקופה ומלכותית לצד אחת התמונות בגלריה הנטושה. השיער הארוך שלה גולש כמו מפל חלק וכמעט לבן עד למותניים שלה. אני רוצה להעביר את האצבעות שלי בין האלומות הרכות והבהירות האלו, אבל כמובן שאני לא מרשה לעצמי. היא יודעת עלי הרבה יותר מכפי שאני יודעת עליה. היא מכירה את מעגל החברים שלי. היא יודעת מאיפה אני, ומי היה המאהב האחרון שלי. ואני... אני כמעט בטוחה שהיא יכולה לדעת יותר טוב ממני מה אני מרגישה כלפיה. כי אני עצמי לא בטוחה בכך. אני מנסה להרשים אותה? או שאני פשוט נמשכת אליה? אני נמשכת לנשים? אני חושבת שזה מצחיק אותה לצפות בי מנסה לפענח את התשובה לכך עם כל מפגש בינינו. 

החלל מרגיש דחוס ומעט מעופש. הריח מזכיר מערה לצד הים, עם הרבה לחות ואבן גיר.

"מה דעתך?" היא שואלת, פונה מהקיר לעברי. אני מסתכלת באזור בו היא התבוננה קודם לכן. לא בתמונה עצמה, אלא בחיבור בין הקיר לתקרה. נקודות ירקרקות של עובש מכתימות את הקיר המתקלף. 

"זה מקום נורא לשמור בו ציורים." אני אומרת לה. 

"זה יכול להיות מקום מצויין לשמור ציורים נוראיים." היא משיבה, ופוסעת לעברי. איך אני אמורה להשיב לדבר כזה? ההבעה שלה ניטרלית לחלוטין, אבל העיניים הכחולות שלה סורקות אותי בסקרנות. 

"את מציירת ציורים נוראיים?" אני שואלת לבסוף, אחרי שאני מרגישה כמו חרק תחת זכוכית מגדלת לכמה שניות יותר מכפי שאני מסוגלת לסבול. היא מחייכת חיוך חד מידיי. 

"אם אומר לך שכן, את תסרבי שאצייר אותך?" 

"אם אחשוד שאת הולכת לנטוש את הציור שלי כאן? בהחלט." אני אומרת בפסקנות, ואני לא בטוחה שאני מתבדחת בנושא הזה. יש משהו מאוד מדכא במחשבה שהפרצוף שלי ישאר באסופת החדרים הזו, הקנבס יילך ויאגור נזק מים בזמן שהעובש מאכל את הפנים המצויירות שלי. היא ממשיכה לחייך, ולהתקרב. לבסוף כשהיא קרובה מספיק, היא שולחת יד לפנים שלי.

 

"אכפת לך?" היא שואלת בנימוס, אבל לא ממתינה למענה. אני מרגישה משותקת כשהאצבעות שלה עוברות על קו הלסת שלי, על השפתיים ועל הריסים. העיניים שלי נעולות על שלה, אבל היא לא מביטה בי כמו שמביטים באדם. מה היא מנסה להבין? את רקמת העור שלי, את גוון הצל שמוטל מתחת לעיניים שלי? כשאני מצליחה סוף סוף להתנתק מהשיתוק שכבל אותי, אני אוחזת בפרקי הידיים שלה ומנסה להזיז אותן מהפנים שלי. 

"הלן." אני אומרת, משתדלת לא להישמע כועסת. למרות שיש לי סיבה לכעוס. זה היה גס רוח. והמבט הבוחן, הענייני שלה שסרק אותי כאילו אני עצם דומם, הוא היה מפחיד. ומרגש. "מה את עושה?" 

לרגע היא עדיין מביטה בי, באותה הבעה ניטרלית וקפדנית בה היא בחנה את כתמי העובש על הקיר. רק אחר כך היא מביטה בידיים שלי, שאוחזות בפרקי הידיים שלה, כאילו נזכרת בעובדה שאני יצור חי ובעל מודעות, ומחייכת שוב. תוך מאית שניה, לפני שאני מספיקה להגיב, היא רוכנת ונושכת את אצבעות יד שמאל שלי. אני מרפה ממנה מיד וקופצת אחורה, והיא צוחקת בעיניים מבריקות. היא לא נשכה אותי חזק, קצת כמו נשיכת אזהרה של חתלתול. אבל הלב שלי לא היה מוכן לזה. 

"אז את יכולה לעשות גם הבעה כזו." היא אומרת בחיוך מסחרר. מערבולת הרגשות שעוברת בי - אני רוצה לסטור לה, אבל אני גם קצת מרגישה התעלות שמשהו שאני עשיתי יכול לגרום לה להגיב ככה, וגם, היא נשכה אותי - נדחקת במהירות לירכתי המוח שלי. 

"כשנושכים אותי." אני מסננת, אוחזת באצבעות שלי ובוחנת אותן. השיניים שלה השאירו סימנים עדינים, אבל הם בוודאי יעלמו בעוד כמה שניות. אני מסרבת להניח לידיים שלי או לקול שלי לרעוד. לא מפחד, או אדרנלין, ובטח שלא מהדקירות שאני מרגישה בתחתית הבטן שלי. "אל תעשי את זה שוב."

"הכאבתי לך?" היא שואלת, מתקרבת שוב. השיער שלה גולש מעט מטה שהיא מרכינה את ראשה להביט באצבעות שלי. אני מרחיקה את הידיים שלי ממנה, אבל היא תופסת אותן במהירות, בוחנת אותן. אני מרגישה קצת כמו ילדה קטנה ויבבנית, כי זה לא באמת כאב, זו הייתה ההפתעה. "אני מצטערת. אבל הפנים שלך באמת היו נהדרים." 

אני מביטה בה בחשד, מנסה להבין אם היא מדברת על כך שבאמת הצחקתי אותה, כאילו היה מדובר במתיחה על חשבוני, או שהיא מדברת בתור אמנית. קשה לי שלא לחשוב על כך שעוד רגע היא עלולה לנשוך לי את האצבעות שוב, רק בשביל ההנאה האישית והקטנונית שלה, ואני מוכנה לחטוף אותן ממנה בכל רגע. למעשה, אני מתכוונת לעשות זאת ממש עכשיו, כשהיא מרימה את היד שלי קצת גבוה יותר אל הפנים שלה - ומנשקת את המקום אותו היא נשכה, העיניים שלה מביטות בי. 

פיק ברכיים הוא מונח מעט מצחיק, בעברית. הוא גורם לי לחשוב על עצמות שנוקשות אחת בשניה. התחושה הפיזית שונה לחלוטין, כאילו עצמות, שרירים וסחוס נמסים לנוזל צמיגי שלא באמת נועד להחזיק את הגוף ביציבות. אפילו המרפקים שלי מרגישים חלשים מכדיי שאוכל לשלוף את היד שלי ממנה. אני משעינה את הגב שלי כנגד הקיר לתמיכה, ומרכינה את הראש בכדיי שהשיער שלי יכסה את הפנים שלי כמו מסך תאטרון. רגע אחד של פרטיות והגנה בכדיי שאוכל לעבד את מה שקורה כרגע ביני לבין עצמי, להתאזן. אבל היד השניה שלה מסיטה את השיער שלי כמעט באותו רגע בו הוא נופל. 

"יותר טוב?" היא שואלת, השפתיים שלה מרפות מהאצבעות שלי. הלחיים שלי לוהטות, אבל אני חושבת שהיא שואלת ברצינות. לא בקשר לאצבעות שלי, אלא בכלל. 

"זה לא כאב כל כך." אני אומרת בשקט. הלב שלי הולם כל כך חזק שאני מרגישה אותו בכל מקום. בגרון, במרפקים, בברכיים, בבטן, בין הרגליים. אני רוצה שהיא תיגע בי, ואני מפחדת ממנה. היא מתקרבת אלי עוד קצת, רוכנת מטה לעבר הפנים שלי. היא גבוהה מספיק בכדי שההפרשים בנינו יהיו כמעט מביכים בעבורי. היא קרובה מספיק בכדי שאוכל להריח את הריח של תה היסמין שהיא שתתה קודם לכן. 

"להכאיב לך יותר בפעם הבאה?" היא שואלת ללא חיוך. זו כבר לא בדיחה. אני מביטה בה ומרגישה לא מאופסת, כאילו כל המחשבות בראש שלי הן ציפורים קטנות שתופסות לי בשיער ומטלטלות את הראש שלי מצד לצד. היא עצמה עדיין מחזיקה לי את השיער, למנוע ממנו ליפול על הפנים שלי. אני מרימה את הסנטר שלי בתנועה חדה. 

"הלן - "
"תישארי ככה בדיוק." היא חותכת אותי, מרפה ממני, וצועדת אחורה לעבר השולחן. ואז -- אני לא מאמינה, היא תופסת עיפרון ואחד מהדפים שהיא הטיחה שם קודם לכן. 

"הלן!"

"אל תשני את ההבעה שלך."

לפני שנה. 11 באוקטובר 2023 בשעה 3:20

תחזיק אותי, חזק יותר, חזק יותר. עד שהעצמות יתפוקקו, עד שכל הבפנים יתפקע וייצא החוצה, כל הצרחות והחומצה והחרדה שמאכלות אותי מבפנים. אני כאן. הם שם. אם רק יכולתי לגלח שנים מחיי ולתת לילדים ולפעוטות שם בכדיי לדעת שהם יחזרו. למה. למה. למה. 

לפני שנה. 28 במאי 2023 בשעה 4:21

למה אני מתרצת בעבור עצמי "אני לא יכולה לעצור את עצמי." - כשאני יודעת טוב מאוד שיכולתי לעצור את עצמי?

 

יש לי משמעת עצמית. אני לא פרפר לילה שמרקד מסביב לנורה לוהטת, מסתחרר בין חיים ומוות. יש בתוכי אינסטינקטים, חלקם מבוססים על הרס עצמי בדיוק באותה המידה, אבל גם יש לי מודעות. יש לי כוח. יש לי יכולת להחליט. 

 

אני רוצה להרגיש. אני רוצה להרגיש, ואני רוצה לגרום לאחרים להרגיש. אני רוצה להרגיש את היד הקרה, היציבה, סביב העורף שלי. אני רוצה להרגיש את האצבעות הקשות הגרומות לוחצות כנגד העור מספיק בכדיי שיוכלו בקלות להניע את הראש שלי כאילו הייתי בובת פיתום. אני רוצה להרגיש שהמעשים שלי מעוררים כעס, תשוקה, פחד. רק לא אדישות. רק לא אותה סקרנות קלינית, חולנית, נקייה. רק לא זה. אני רוצה להרגיש את המילים שלי שוברות את אשליית הזמן והמרחק. 

 

אני לא רוצה להישרף. אני רק רוצה להיכוות מספיק בכדיי לצרוב את כל המחשבות האלו כמו פצע. שאוכל לפרוש להחלים בראש שקט ומסופק.

לפני שנה. 23 במאי 2023 בשעה 2:30

לג'ונג'י איטו ישנה מנגה כזו, בה בעקבות רעידת אדמה מתגלה אזור שלם בהר בו ישנן המוני גומחות. אנשים רבים מתקהלים באזור, ומגלים שכל אחת מהגומחות מתאימה להם ולמימדים שלהם בדיוק. ברגע בו כל אחד מוצא את הגומחה שלו, הוא נתקף בדחף בלתי מוסבר להיכנס לתוכה, ונשאב אל תוך ההר. 

 

אני חושבת שישנם אנשים כאלו. אנשים שאנחנו מזהים בהם גומחה שמתאימה למידות שלנו בדיוק, ונתקפים בדחף, בכמיהה, בצורך הזה להיכנס. גם כשאנחנו יודעים שאנחנו עשויים להישאב פנימה. גם כשאנחנו לא יודעים איך נצא משם, ומה יילקח מאיתנו בגלגול (מטמורפוזיס) הזה. 

 

אני מכירה אדם כזה. אף פעם לא נכנסתי פנימה. אני תמיד הצלחתי להחזיק את עצמי, או שהיו אירועים מסויימים שחטפו אותי מתוך הסף. אבל תמיד אני חוזרת לבדוק. האם הגומחה עדיין מתאימה? האם לא ייתכן שאני השתנתי, שהוא השתנה, שאותו חור שחור כבר לא תפור בדיוק למידותיי? 

לפני שנתיים. 18 בדצמבר 2021 בשעה 6:24

אני מתעוררת באמצע הלילה. תוך רגע אחד המוח שלי מתמלא במחשבות, כמו מכונה מורכבת ומלאה בגלגלי שיניים שכל מגע קל מניע אותה לפעולה. ומרגע שהיא מתחילה, היא לא עוצרת. המהירות הולכת וגוברת, כמו נול שרוקם סביבי קורים דקים של פחדים וחרדות, רשתות וצעיפים דקים ומרהיבים של הרס וחורבן מרפרפים בעדינות על פניי העפעפיים והריסים שלי. 

 

ואז אני חוזרת לזה. הנתיב כה מוכר שהדימויים מופיעים כמעט בכוחות עצמם, ממלאים את ראשי בכדיי להאט את תקתוק המכונה הזו, לשנות את הקצב, להפוך את התוצרים של נול הבעתות שלי למשהו אחר. נעים יותר. מרגש יותר. 

 

האצבע שלי מחליקה אל בין רגליי. אני לא צריכה לעצום את עיניי, הן כבר סגורות. הן היו סגורות במשך שנים. ואני מרגישה את היד שלך, היד הקרירה והגרומה עם הציפורניים שקצוצות עד לבשר ממש, שלך. אני מרגישה אותה עוברת על פניי, בעדינות. זה לא משנה שאתה לא באמת שם. אני רוצה לכתוב - הרי גם כשהיינו צמודים אחד לשניה לא היית שם באמת. אבל אולי זה שקר. אני לא יודעת. אני רק יודעת שהאשליה הזו של היד שלך גורמת לי להטות את הפנים, רק במעט, בכדיי להרגיש אותה מתקמרת כנגד הלחי שלי. מלטפת את הצוואר שלי. אגודל נוקשה עובר כנגד השקע שבגרון, והלאה לעצמות הבריח. אני רק רוצה להתכווץ ולרעוד ולייבב סביבך. כמו באר שנזרקה לתוכה אבן. להתחנן לגמור. אבל הנה, אני כמעט גומרת. ואז אתה שוב תעלם. עד הבוקר לא תהיה קיים יותר בעולם שלי. 

 

 

 

לפני שנתיים. 18 בדצמבר 2021 בשעה 6:06

אני גם מתגעגעת כל כך. 

לפני 5 שנים. 26 באוגוסט 2019 בשעה 8:57

מאז שעזבתי את המקום ההוא. 

אלו מהם שיצרו איתי קשר לאחר מכן אמרו לי שהמעשה היה אנוכי ונחפז. 

Selfish and short sighted, היה הציטוט המדויק של אחד מהם. 

המעשה עצמו אולי אירע במהירות, אבל החשיבה שמאחוריו הייתה מאוד ארוכת טווח.

רק בחודשים האחרונים התחלתי להרגיש את הפירות של ההחלטה הזו, והם נפלאים. 

אני רוצה לכתוב לכולם, ובעיקר לנשים שביניכן: היו אנוכיות. גם אם זה קשה. לא בדברים מטופשים, כמו להאמין לפרסומות שדוחפות אתכן לבזבז כסף על מוצרים כאלו או אחרים. את "שווה" הרבה יותר מבושם או שוקולד או תכשיט. "מגיע לך" הרבה יותר מיום בספא. את לא צריכה סיפוק רגעי כדיי לפצות את עצמך על העבודה הקשה שלך, את צריכה חיים מספקים.

לפני 5 שנים. 25 בנובמבר 2018 בשעה 9:28

יש לי הרבה דברים לכתוב עליהם. 

הייתי מעדיפה לכתוב עליהם בעבור אנשים שיידעו על מה מדובר. 

אבל אני לא יכולה לכתוב את זה בעבורם מכיוון שניתקתי את הקשר איתם. 

הייתי יכולה לכתוב את זה כאן, אבל אף אחד לא יבין על מה אני כותבת. 

אז אני כותבת סיפורים, גלעיני אמת שעטופים בהמון דימיונות ושקרים. אנשים שקיימים בעולם הזה, עליהם עטיתי תחפושות ומסיכות בכדיי להשלים את הפער ולטאטא מתחת לשטיח את כל מה שלא נראה הגיוני. יש ימים בהם אני מרגישה שאני חיה בסיפור, אשליה אחת אחרי השניה - שנוצרות על ידי או על ידי אחרים. ערפילים מרהיבים שמרצדים מול עיניי, אך כאשר אני מושיטה את ידי, מתפוגגים.