|
|
|
לזאבים אמיתיים אין צורך במצפון, אשמה או ייסורים.
לזאבים אמיתיים ישנם דחפים משלהם, ששומרים אותם בתלם. לאכול, להתרבות, להגן על הלהקה.
זאבים אמיתיים לא יכולים לפתות בני אדם במילים מתוקות וכוונות טובות למראה וקטלניות למעשה.
אחריי הכל, כולנו יודעים מה קורה לזאבים מהסוג הזה.
מבתרים להם את הבטן, שולפים את הקורבן מתוכה, ממלאים אותה באבנים, ותופרים.
כי זאבים אמיתיים אינם זקוקים למוסר כליות, וזאבים מהסוג הזה דווקא כן.
ישנו רעב ששום מזון לא יכול להשביע
גם לא יחסי מין
אפילו לא חיבה או כבוד
ישנו רעב שמתמלא
רק באהבה פוצעת וחולה,
רק כאשר הנפש מכלה את עצמה.
ספר לי סיפור על נסיך ששקוע בשינה עמוקה, וחולם שהוא איבד את דרכו ביער.
השתמשתי באישיות המקסימה והמנומסת שלי יותר מידיי השבוע.
אני בוחנת אותה בדקדקנות - תפר שנפרם פה, כתם קטן שם, כפתור שנפל ומספר חוטים מבצבצים מקצה השרוול. לא איום ונורא, אך אם לא אטפל בעניין, ברגע הכי פחות מתאים היא עשויה להיקרע ולגלות מה קיים מתחתיה.
כאשר אני מגיעה לדירה, אני מסירה אותה בזהירות, והוא זורק אותה לאח.
I am the one who preys on weak
I offer everything they seek
And I am the one who comes richly endowed
Harvesting crops of fields that others have ploughed
I am the one, lascivious
I am the son of one below
The progeny of beast of woe
And I am the son who comes into the daughters of men
Destroying all and make them want it again
I am the son, lascivious
He is the one desacralizer
He is the son of the enticer
The all-seeing subterranean keiser
He is the way, he is the way
I am the way...
And you invited me to stay
How ever fair and pure, you crave the wand
You see through me what lies beyond
I am the one lascivious
I am the one lascivious
I am the one lascivious
With magic potion niveous
ישנם משפטים מסויימים שיכולים לגרום לי לעצור במקום בו אני עומדת, ולברכיים שלי להתחיל לרעוד מרוב חולשה.
אולי אלו לא המילים ממש. אולי זה הקול שהוגה אותן. האינטונציה, הכוח המניע. אבל אלו גם המילים.
אני חושבת שזו גם השפה. בעברית יש לי הקשרים וזכרונות אחרים, ואחריי הכל, קצת קשה לי לדמיין משפט כמו "הגיע הזמן לבחון את הסיבולת לב ריאה שלך." כאירוטי במיוחד. רק לתרגם אותו גורם לדימיון שלי לזרוק אותי לקבוצת בנות מיוזעות בחטיבת הביניים, ומורה מגודלת עם הבל פה בריח טונה שמריצה אותנו מסביב למתחם בשאגות תיעוב כנגד כל מה שצעיר ומלבלב ועצלני.
עבר לא מעט זמן מאז חטיבת הביניים, וכיום אני מתעמלת בלי מורה שתשאג עליי. המאמן שאני מבקשת מידיי פעם בכמה זמן מריח כמו אפטרשייב ומסטיק מנטה, ונכון לעכשיו נראה שהדרך היחידה לגרום לו לשאוג היא להשתמש במשקולת כבדה מידיי אם אתה לקוח, או לכבות את המזגן אם אתה עובד אחר.
קפיצה בחבל היא חלק מההתעמלות היומית שלי. הכנסתי את התרגיל הזה בעבר בתור חלק מהשגרה שלי מכיוון שניתן לארוז אותו בקלות, והוא היה שימושי כאשר לא ידעתי אם תהיה לי גישה למכשירים. לאחר מכן כשהכל הסתדר המשכתי עם החבל מכיוון שזה תרגיל טוב שמחמם את כל הגוף לפני תרגילי קשים יותר, ואני מעדיפה להיות פעילה גם בימים בהם אני לא הולכת לחדר כושר. אני לא זוכרת היכן קניתי אותו, אבל הוא לא כמו החבלים שזכרתי מבית הספר שלי, שהיו חבלים של ממש. החבל הקפיצה שיש לי כאן עשוי מחומר פלסטי כלשהו. הוא דק יותר, וחותך את האוויר טוב יותר. הוא גם מכאיב יותר כאשר הוא סוטר כנגד העור שלי בשעה שאני מאבדת ריכוז.
אני כמעט תמיד מאבדת ריכוז כאשר הדלת נפתחת ואני מרגישה ש-א' מתבונן בי. לרוב כאשר אני מתחילה להתאמן הוא כבר במשרד שלו, אך ישנם ימים בהם הוא עובד דרך המחשב או עוזב בשעה מאוחרת יותר. בימים כאלו לרוב אלך לחדר כושר, אבל כעת מכיוון שהעור שלי מלא בסימנים אני מעדיפה להתעמל בדירה בימים הקרובים.
"אל תניחי לי להפריע לך." הוא אומר, והחבל מצליף בקרסוליים שלי. "אני רק רוצה להתבונן בך מתאמנת."
אני מציצה בשעון העצר על גביי מסך הפלאפון, וממשיכה. אני מתקשה להמשיך בקצב בו עבדתי עד עכשיו. אני יודעת שהעיניים שלו סוקרות אותי, את הזיעה, את העור המאדים והפנים נטולי האיפור, את השיער שנאסף בחיפזון והנשימה המהירה. בכל פעם בה אני מאבדת ריכוז, אני משתהה יותר בכדיי לסדר את החבל ולהתחיל מחדש.
לרוב אני בכלל לא צריכה להתרכז. המחשבות צפות לבדן למקומות רחוקים, והידיים והרגליים מתואמות מבלי שאצטרך לחשוב על כך. כשאני חושבת על כיצד אני נראית למתבונן מהצד, משהו באיזון הזה כושל.
כאשר שעון העצר מצפצף סוף כל סוף, אני כמעט זורקת בכעס את החבל אל תוך התיבה, ובועטת במזרן היוגה המגולגל בכדיי לפרוס אותו על פני הרצפה. אני לא כועסת על העובדה שהחימום היה פחות אפקטיבי, אלא על כך שאני לא מצליחה להתמקד כשהוא שם.
כעת הוא רוכן בעצמו לעבר התיבה, ושולה מתוכה את החבל. הוא מזדקף, מחליק אותו בידיו, מצמיד את הידיות אחת לשניה, וכורך את החבל המקופל לחצי מסביב לכף ידו באיטיות מהורהרת.
Run boy run! This world is not made for you
Run boy run! They’re trying to catch you
Run boy run! Running is a victory
Run boy run! Beauty lays behind the hills
Run boy run! The sun will be guiding you
Run boy run! They’re dying to stop you
Run boy run! This race is a prophecy
Run boy run! Break out from society
Tomorrow is another day
And you won’t have to hide away
You’ll be a man, boy!
But for now it’s time to run, it’s time to run!
Run boy run! This ride is a journey to
Run boy run! The secret inside of you
Run boy run! This race is a prophecy
Run boy run! And disappear in the trees
Tomorrow is another day
And you won’t have to hide away
You’ll be a man, boy!
But for now it’s time to run, it’s time to run!
Tomorrow is another day
And when the night fades away
You’ll be a man, boy!
But for now it’s time to run, it’s time to run!
בתקופות בהן אין צורך להיות מוטרדים מכיצד אראה, עד להיכן שולי החצאית יגיעו והאם שיערי יהיה אסוף או פזור,
הפה שלו מותיר על עורי כתמים כהים ורגישים, כמו פירות יער שצפים על פני שמנת טריה.
לפעמים בהיסח הדעת, כאשר אני מניחה את העיפרון או מרפה מהמקלדת, היד שלי נמשכת והאגודל שלי נלחץ כנגד אחד מהם.
נשלחו אליי מספר תמונות מחודש שעבר.
חזרנו לשגרה שלנו.
הדירה מוארת ונקייה. בחוץ קול ציוץ ציפורים ושמיים בהירים.
לפעמים, כשהגשם יורד, אני אוהבת לצאת החוצה ולנשום את האוויר המהביל לתוכי.
לפעמים אני לומדת. לפעמים אני עובדת.
לפעמים אני בוהה בעולם בעצלתיים.
