|
|
|
You brothers, who are mine,
Poor people, near and far,
Longing for every star,
Dream of relief from pain,
You, stumbling dumb
At night, as pale stars break,
Lift your thin hands for some
Hope, and suffer, and wake,
Poor muddling commonplace,
You sailors who must live
Unstarred by hopelessness,
We share a single face.
Give me my welcome back.
תודה על ניסיונות הנחמה בפוסט הקודם, אך אני חוששת שהם בוזבזו עליי. ידעתי שהוא יעזוב בסופו של דבר, כבר כאשר הגיע. הוא מעולם לא חלק איתי מערכת יחסים רומנטית, למרות רגשות רבים שהיו לי בעבורו, בעבר ובהווה. המצב מורכב יותר, והוא מערב אותו, את האדם איתו אני חיה, ורק לאחר מכן אותי.
אף אחד משנינו לא הסיע אותו לשדה התעופה. המתין לו נהג אובר מחוץ לבית. הוא אפילו לא היה זקוק לעזרה עם המזוודה. כל מה שיש לו בעבור השוטטות שלו ברחבי העולם זה תיק גב שהוא משעין על כתף אחת. ספר, לפטופ, כמה לבנים להחלפה. בגדים הוא פשוט קונה בזול וזורק כאשר אין בסביבה מכונות כביסה ציבוריות.
הם החליפו עוד כמה מילים קשות לפני שהוא טרק את הדלת מאחוריו. אחר כך אני הסתגרתי בחדר השינה כמה שעות, והוא עזב למשרד שלו בשעה מוקדמת מהרגיל.
כאשר הוא חזר ממספר פגישות אותו אחר הצהריים, הוא היה חיוור וממוקד. כל אדם מתמודד עם כאב באופן אחר. אני דועכת, ישנה שעות ארוכות והופכת לאדישה לסביבה. הוא לוכד בכוח את כל התחומים בהם הוא בשליטה, ואוחז בהם באחיזת ברזל. הכל לפי החוקים והנהלים שהוא המציא, הכל במשמעת של מחנה טירונים. מסודר, מדוייק, אנאלי. לכן הוא מתעב את השקיעה שלי, את הריפיון האפתי.
כאשר הוא מצא אותי במיטה, עדיין בכותנת הלילה, הוא אחז בי בנוקשות. בפנים חתומות הוא הביא אותי כמעט לשיא, ואז עצר. במשך הימים הבאים הוא חזר על כך, פעם בבוקר, שלוש או ארבע פעמים בכל ערב. קשה להיוותר במלנכוליה אדישה כאשר אפילו מכנסיים הדוקים מעוררים בי דחף שנאסר עליי למלא. זה נעים ובלתי נסבל בו זמנית. קשה להתרכז בכל דבר מלבד הצורך הלא מוגשם הזה.
וטוב שכך.
הוא עזב לפנות בוקר.
When I am on a boat
I float I know I can never drown
I see underwater land
The wind, the wind is the only sound
"למה את מתבוננת בי ככה?"
"כדיי שאוכל לראות אותך טוב יותר."
הוא צוחק.
אני יודעת שמתישהו, כאשר הוא יחליט, הוא יעלם. הוא לא יספר לי קודם לכן. הוא לא ינסה לשכנע אותי להצטרף אליו. הוא ניסה את זה פעם אחת. אני חושבת על הפעם ההיא הרבה בימים האחרונים. אני חושבת שכולנו חושבים עליה.
"את לא היית מצליחה לעמוד בקצב שלו בכל מקרה. את זקוקה לשקע שיצרת בהדום שלך, לפינת העבודה עם המחשב והספרים הגדולים, לוויטמנים במרשם פרטי וחדר אמבטיה מרווח ומייבש שיער. חיי נדודים היו גורמים לך לסבול, ולשנוא אותו. את ידעת את זה. את העדפת להישאר ולשנוא אותי."
כל כך מוזר לי.
לעיתים אני מתעוררת, גוררת רגליים על גביי הרצפה, והוא במטבח. וזה בלתי נתפס. אחריי שנים, אנחנו שוב תחת אותה קורת הגג. חולקים את אותו האוויר. שותים מאותו הבקבוק. יושבים על אותה הספה.
כל הדינמיקה בדירה השתנתה. לפעמים האוויר מלא במתח. קול כועס ורועם מול קול קר ושקט.
אני תמיד שותקת. אבל הדם שלי שוב שוצף בעורקים ואני מרגישה פתאום שהראי הדהוי והמעורפל דרכו צפיתי בעולם לאחרונה התנפץ.
Come away, O human child!
To the waters and the wild
With a faery, hand in hand,
For the world's more full of weeping than you
can understand.
כמה שאתה אוהב ומתעב אותו.
לפעמים אני חושבת שאתה מתאמץ כל כך בשבילי רק כדיי להכאיב לו. אחרי כל כך הרבה זמן שבילינו ביחד, הכל דוהה. אתה נותן ונותן, אבל יונק את לשד החיים ממני. הדם שלי, הזיעה שלי, הדמעות שלי, הכל מתחיל ונגמר בפה שלך.
אני מניחה שלא תיארת לעצמך שהוא יצלצל. אני מניחה שלא דימיינת לעצמך שהוא יגיד שהוא מגיע.
ואולי קיווית שכן.
אני נוקשת בדלת, ומניעה במהירות את סוליות הנעליים שלי כנגד שטיח הכניסה בכדיי לנגב את אבק הרחוב מעליהן.
כאשר אין מענה אני שולה את מפתחות הדירה ממעמקי התיק שלי, ופותחת את הדלת בכוחות עצמי. כעת אין סיבה למהר. אני יכולה להתיישב על הכסא שמיועד לכך בכניסה, להסיר את נעליי העקב שהכאיבו לרגליי ואת הג'קט הקל שעל כתפיי, ולהניח אותם במקומם בארון המיועד לכך.
אני לוקחת נשימה עמוקה, מעסה מעט את כפות רגליי. אני אוהבת את הריח של הדירה הזו - ריח של ניקיון וורדים לבנים שלרוב ניתן למצוא באגרטל.
אני פוסעת פנימה בכפות רגליים יחפות ובדממה. הדירה ריקה סביבי. הוילונות מוגפים, ואני מניחה לפריטי הלבוש שלי לצנוח אחד אחריי השני בדרכי לחדר האמבטיה. עד שאני מדליקה את האור, אני כבר עירומה.
זה החדר האהוב עליי. האמבטיה רחבה וגדולה, ועל הארונות והמדפים מסביב אני יכולה למצוא כל דבר שארצה או אצטרך - מגבות רכות ועבות בשלל גדלים, קופסאות המכיל כדורים שמתמוססים לצבעים וריחות מרהיבים במגע עם מים, בקבוקוני פלסטיק שקופים המלאים בנוזלים ומשחות צבעוניים כאלו ואחרים, כל אחד מוסר הבטחה אחרת תחת התווית שלו. בחדר האמבטיה הזה אני כמו גדולי האלכימאים של העבר, מנסה תרכובות חדשות בכל הזדמנות. יום אחד לאחר שאנקז את כל המים ובועות הסבון, אגלה פתיתי זהב בתחתית.
הדירה ריקה, ואני מתכננת שהייה ארוכה מתחת למים. עיני עוברות על פני המדפים, סוקרות את התכולה כפי שאמן בוחר בזהירות את הצבעים והמברשות בהם ישתמש בהמשך. לאחר מכן, אני ממלאת את האמבטיה, ורוקחת את התמיסה הריחנית שלי. אני פוסעת פנימה, והמים החמים והקצף הריחני נקרמים ונסגרים סביב הגוף שלי. רק פניי צפים מעלה, כמו סוד קבור שמתגלה לאיטו. אני עוצמת את עיניי, ונושמת עמוק. המים חמים והחשיכה נסגרת סביבי, כמו רחם ענק. אני נרדמת.
כאשר אני מתעוררת, המים מסביבי פושרים, כמעט קרירים, והגוף שלי רועד. אני לא רואה דבר. מגבת רטובה הונחה על פני עיניי. אצבעות נוקשות נעות בין רגליי בזריזות. בהתחשב במצב הגוף שלי, הן היו שם כבר זמן מה, ושתי אצבעות חודרות בקלות מפתיעה ברגע שאני מניעה את פניי. אני קוראת בשמו. הוא לא עונה.
זה לא משנה. אני יודעת שזה הוא. אני יודעת איך האצבעות שלו מרגישות.
המגבת מחליקה מעל פני, אך אני מותירה את עיני עצומות. כך הוא רוצה שאחווה את זה, ואין לי סיבה להמרות את רצונו. אני לא מספיקה לחזור לעצמי ולנתק את קורי השינה ממוחי לפני שאני חשה באורגזמה נבנית באיטיות סביב ידיו המיומנות. הוא הפך את הגוף שלי לרגיש כל כך לאחרונה. אני לא זקוקה להרבה זמן בכדיי להגיע למצב הזה, והמים שהולכים ומתקררים סביבי גורמים לכל רטט שעובר במים על פני העור שלי כמעט לבלתי נסבל, כמו בגד מחוספס על פני עור שנשרף בשמש.
ואז, כאשר אני כבר לא מנסה להחניק את האנחות שמהדהדות בחלל הזה, אז אני מרגישה את זה. חתיכות משונות שצפות על פני המים, נושקות לעורי מידיי פעם, מפוזרות מסביב. התנודות של ידיו מתחת לפני המים גורמות לאדוות, והחתיכות הללו צפות שוב ושוב סביבי, נתלות על פני ירכי, צווארי, כתפיי. אני מרגישה אותן, בכל מקום, וחלחלה ממלאת אותי. אני לא יודעת מה הוא הניח באמבטיה הזו, במקום שלי, אך אני לא מסוגלת לסבול את התחושה הזו. אחת מהן נוגעת קלות בפניי ואני קוראת בחלחלה, מניעה את הראש הצידה.
אצבע נוספת חודרת בין רגליי, מתקמרת פנימה. לרגע כל המחשבות נשאבות מתוך הראש שלי, ואני חשה ברעידות הנבנות באגן וירכיי, הדקירות המענגות בחלק התחתון של הבטן שלי. ואז, אני חשה את זה גם שם, חומר כלשהו שצף ומלטף את החלק הפנימי של ירכיי. אני נושמת בחדות, תחושת הגועל כה עמוקה שאני מוכרחה לפקוח את עיניי. אני מוכרחה לדעת מה זה.
כאשר עיניי נפקחות, ידו השניה נלחצת כנגד חזי והודפת אותי בכוח מתחת למים. הוא לא מפסיק להניע את ידו שבין רגליי, ואני מביטה בפניו המטושטשים מבעד למים הסוערים ונאבקת שלא לנשום. לאחר מספר שניות הוא מרפה ממני, ופלג גופי העליון מתרומם באחת. ידיי אוחזות בכוח את שוליי האמבטיה בשעה שהוא מתרומם, מנגב את ידיו, ועוזב את החדר.
הלב שלי פועם בכוח, ואני מתנשמת בכבדות. האגן שלי עדיין נע בחדות מידיי כמה שניות, ומים מטפטפים משיערי על פניי ועל פני המים שלאט לאט נרגעים ומתייצבים. אני בוהה באדוות הקטנות שהטיפות מותירות אחריהן, ובחתיכות שצפות על פני המים.
עלי כותרת של ורדים לבנים.
