Phantasmagoria

לכל אחד מאיתנו יש דבר כלשהו שמושך אותנו.

באתר הזה, אנשים נמשכים לכאב ולשליטה, בתצורות שונות ומכיוונים שונים. 

אבל משיכה לא בהכרח חייבת להיות מינית. אנחנו נמשכים לדפוסים מסויימים, צורות, צבעים, ריחות וטעמים. 

השאלה למה אנחנו נמשכים לדבר מה היא גדולה ורחבה ורצוי שכל אדם יעמיד אותה בפני עצמו, בנוגע לכל נושא אליו הוא נמשך.

נקודה חשובה נוספת, היא למצוא את המכנה המשותף לנושאים אליהם המשיכה שלנו היא העוצמתית ביותר. 

הנקודה הזו היא רמז חשוב שעשוי לעזור לנו בהמשך -

מה נמשך אלינו?

מה משותף לאנשים שמחפשים את חברתנו?

מה משותף לסט האירועים שממשיך להתרחש בחיינו?

מה הם הצורות, הריחות, הטעמים, הצבעים, הצלילים שמופיעים מולנו כאשר אנו מנמיכים את ההגנות שלנו?

Zdzislaw Beksinski (24 February 1929 - 22 February 2005) was a renowned Polish painter, photographer, and fantasy artist. He was born in the town of Sanok in southern Poland. After studying architecture in Cracow, he returned to Sanok in 1955. Subsequent to this education he spent several years as a construction site supervisor, a job he hated. At that time he became interested in artistic photography and photomontage, sculpture and painting. He was a very innovative artist, especially for one working in a Communist country. He made his sculptures of plaster, metal and wire.

https://art.vniz.net/en/beksinski/

 הוא לבן ושחור ולבן. אלו הצבעים שיש בו. העור החלבי, השיער הסמיך, העיניים החודרות, הקול השקט. לעומת המינימליזם הזה שכבר חקוק בגנטיקה שלו, אני הפרעה חריגה. השקט שלו אופף את הדירה לפני שאני פוסעת פנימה וממלאת את החלל עם הקול הגבוה שלי והאנגלית הלא תקינה שבפי. מידיי פעם הוא מרים פריט לבוש כזה או אחר שהותרתי על הרצפה המבהיקה או אחת הספות האפורות. הוא אוחז בו ומתבונן בו במשך כמה שניות, כאילו היה מדובר ביצור חי שלא ברור מהיכן הגיע.

 
דיי בכך שילחץ את אגודלו כנגד העור שלי בכדיי שסימן אדום יפרח שם כמה שניות לאחר מכן. הוא אוהב לגרום לי להאדים. אני חושבת שהוא רעב לצבע. רעב אליו ופוחד ממנו, בו זמנית.

"לפי ספר המתים המצרי, כל נשמה כשהייתה מגיעה לתחום שיפוטו של אוסיריס, אל המתים, הייתה מוסרת את לבה לשקילה על מאזניים, אשר בכף המאזניים השנייה נחה נוצת האמת - סמלה - נציגתה של מאע'ת. אם הלב היה שווה במשקלו לנוצה, היה זה סימן כי היא טהורה מחטאים ורשאית להמשיך לעולם הבא; אך אם הלב היה כבד יותר מהנוצה, הוא היה נטרף על ידי המפלצת עמת (גם עמית), והנשמה הייתה נידונה לשכחה נצחית."

So I'm Driftin Away Like A Feather In Air
Lettin My Words Take Me Away From The Hurt And Despair

כאשר הוא מקלף גלד אחר גלד מעורו

ויוצר תפרים וצלקות חדשות מתוכי

לכסות ולהגן על הפצעים החדשים ישנים הללו

אני רוצה לשאול האם הוא לא מפחד שאברח

אברח, וכאשר כפות רגליי ירוצו על פניי האדמה החרבה במהירות

כל החוטים העשויים מהדם והיזע והדמעות שלי ימשכו איתי

פורמים את העור והעצמות והכאב התפורים יחדיו

עד שהוא יתפרק, כמו סריג שנפרם

עוד מעט יחזרו קולות החרקים לנסר את האוויר בלילה. 

יש משהו כל כך מוזר במקום הזה. אנשים מפחדים משתיקה כאן. הם פונים לדבר איתך - בתור בחנות, בהמתנה לרמזור, כאשר את משתהה מול חלון הראווה. אבל העונות כאן שקטות ויפות. הנחושת של עלי השלכת בסתיו. השלג והכפור של החורף. הנרקיסים של האביב. הגשם החם של הקיץ. 

"הדם שלך יהיה לי קורי משי דקים, לתפור ולכסות כל קרע וחור. בקרוב יהיו בי יותר גלדים אדומים מעור לבן. כל מה שהיה חי וחיוני בי והורעב למוות כעת מתמלא בך."

האצבעות שלו ארוכות וגרומות וחזקות. ציפורניו קצוצות היטב. עד כמה שאני יודעת, הוא מעולם לא עבד בעבודה פיזית, אך כאשר אצבעותיו נסגרות מסביב לצווארי הן מרגישות נוקשות מעמל. 

הן לא מתהדקות. הן פשוט שם, לוחצות קלות, כפי שלוחצים אגודל כנגד מפרק היד בכדיי לבדוק דופק. המעבר של האוויר שלי חלק ופנוי כפי שהיה מאז ומעולם. אך הצוואר שלי אינו כפי שהיה מאז ומעולם, מכיוון שאני נתונה תחת היד הזו, שכעת מניחה לי לנשום - אך בעוד כמה שניות עשויה למנוע את האוויר ממני. לא חירות, לא מזון, לא משקה. אוויר. 

אצבעותיי מרפרפות על פני קפלי הסדין. אני רואה את ההשתקפות שלי בעיניו. אני רואה את ההשתקפות של ידו שלו בעיניו. אני מרגישה בהבל הפה החמים שנפלט מבין שפתיו. 

באותו הערב התפשטה תחושת נימול מקצות אצבעותיי לאורך זרועותיי המתוחות מעלה. יכולתי להרגיש את הדופק שלי, לא רק בפרקיי הידיים אלא גם בפניי, בחזי, בשיפולי הבטן שלי. כל הגוף שלי פעם כמו תוף. האנשים ישבו מסביב בקבוצות, חלקן גדולות וחלקן קטנות. לא כולם הבחינו בי, אך אלו שכן התחלקו לשניים.

היו החיות - אלו שנעו בכיסא שלהם, נרגשים, רעבים, כובשים בקושי רב את היצר שלהם.

והיו הציידים - אלו שנעצו מבט דומם, והמתינו. 

"אל תסתכלי עליהם." הוא אמר לי בשקט, טובל את אחת ממפיות הבד הרכות בגביע. הנוזל האדום הכתים ונספג במהירות בבד הלבן, טיפות אדומות נוטפות ממנו אל תוך הגביע כאשר משה אותו משם. "את לא רואה אף אחד מהם, רק אותי." 

הוא הביא את המפית אל שפתיי שנסגרו סביבה. פי משך בכוח את היין המתוק בשעה שהוא קשר רצועת בד נוספת, מהדק אותה סביב פניי היטב. ינקתי מהבד המגואל, וראיתי רק אותו. 

I know you! I almost knew you as soon as I saw you on the road coming to my door. Since then, there is no movement of yours that has not betrayed you! A pace, a glance, a turn of the head, the flash of your throat as you breathe... even your way of standing perfectly still — they were all my spies!

Do you still deny yourself? Do you dare still pretend to be human? I'll hurl you down to the others with my own hands if you dare deny yourself!

But you see, it's not me
It's not my family