Phantasmagoria

"I never feel pain, won't you hit me again?"
"I need a bit of black and blue to be a rotation"

-
Be they Magdalene or virgin you've already been
You've already been and we've already seen
That the fallen are the virtuous among us
Walk among us
Never judge us to be blessed

-

So I'm sorry if I ever resisted
I never had a doubt you ever existed
I only have a problem when people insist on
Taking their hate and placing it on your name

-
On this barren Earth
You scatter your seed
Be they Magdalene or virgin
You've already been
Yeah, you've already been
We've already seen
That the fallen are the virtuous among us
Walk among us
If you judge us
We're all damned

ישנו מיתוס שכזה: כאשר אתה נמצא במצב של חיים או מוות, בסכנה גדולה, כל חייך עוברים מול עינייך כמו בסרט. סרט שנע אחורה, בהילוך מהיר. 

ואילו אני, כשאני מחליטה דבר מה, הסרט שנע מול עיני נמשך קדימה. אני רואה חיים מתעצבים ונכרכים במהירות סביב ההחלטה הזו, מתפצלים לעוד אלפי החלטות קטנות וגדולות ולאלפי חיים אפשריים - רשת מסועפת ודקיקה של ורידים ונימים, והמרכז הפועם ממנו כולם נובעים היא ההחלטה של אותו הרגע.

למשך מספר רגעים, אפשרות של לב אחר הייתה קיימת. לב אחר, ולו רשת ורידים ונימים מסועפת משל עצמו. אלא שברגע שההחלטה התבצעה, הלב ההוא כמש ונבל ונעלם. אולי לכן הסרט מופיע. זעקה אילמת של פוטנציאל שעומד בפני המוות. 

אנחנו שנינו, תמיד בורחים.

אתה מיבשת אחת לאחרת, ממדינה למדינה.

אני לתוך המצעים, לתוך תוכי.

והציידים, הם כולם מרימים פגיונות

לבצוע נתח, ועוד אחד, ללא שובע.

אתה לא תמצא מרגוע באף מקום על פני כדור הארץ, אני כבר יודעת. כל בני האדם מכילים את אותה הזוהמה.

ואני לא אמצא מרגוע בתוכי, אני כבר יודעת. כי גם אני מכילה אותה. 

You came to me to open my eyes,
your body a glance a window a mirror,
you arrived as night comes to the owl
to show him in darkness all necessary things.

And I learned: a name for every eyelash and nail
for every hair on flesh uncovered, made light,
and the fragrance of childhood, of resin and pine,
was the sweet fragrance of our bodies' night.

If there were torments – then they voyaged toward you
my white sail on course toward your dark night.
Now, allow me to leave, let me go, let me go
to bow on the shores of forgiveness.

"I am to cry out loud
like a hungry lamb, cry loud
enough to waken wolves in the night.
No one can be allowed to sleep."

The Necessity, Alice B. Fogel

כל כך הרבה שנאה ישנה בעולם. כל כך הרבה כיעור וטינופת.

מדוע השקעת כל כך הרבה מאמץ בלפקוח את עיניי? האם אתה נהנה מהסבל שלי עכשיו? האם אתה נהנה מהפחד שלי עכשיו? 

היא תמיד שם, מתחת לכל הדברים שצריך לעשות, מתחת לכל המחשבות והפעולות. לפעמים, היא צפה, ראש אפל שגורם לסדר היום שלי להחליק, למחשבות שלי להתפזר.

היד שלי נלחצת כנגד גרוני, כאילו יכולתי לחנוק אותה. כאילו ברגע מסויים, דיי יהיה באספקת החמצן בעבור רק אחת משתינו.