Phantasmagoria

They send me away to find them a fortune
A chest filled with diamonds and gold
The house was awake, the shadows and monsters
The hallways, they echoed and groaned

I sat alone, in bed till the morning
I'm crying, "They're coming for me"
And I tried to hold these secrets inside me
My mind's like a deadly disease

I'm bigger than my body
I'm colder than this home
I'm meaner than my demons
I'm bigger than these bones

And all the kids cried out, "Please stop, you're scaring me"
I can't help this awful energy
God damn right, you should be scared of me
Who is in control?

I paced around for hours on empty
I jumped at the slightest of sounds
And I couldn't stand the person inside me
I turned all the mirrors around

I'm bigger than my body
I'm colder than this home
I'm meaner than my demons
I'm bigger than these bones

And all the kids cried out, "Please stop, you're scaring me"
I can't help this awful energy
God damn right, you should be scared of me
Who is in control?

I'm well acquainted with villains that live in my head
They beg me to write them so they'll never die when I'm dead
And I've grown familiar with villains that live in my head
They beg me to write them so I'll never die when I'm dead

I'm bigger than my body
I'm colder than this home
I'm meaner than my demons
I'm bigger than these bones

And all the kids cried out, "Please stop, you're scaring me"
I can't help this awful energy
God damn right, you should be scared of me
Who is in control?

And all the kids cried out, "Please stop, you're scaring me"
I can't help this awful energy
God damn right, you should be scared of me
Who is in control?

תמיד הייתי כזו, בוהה באדישות בחלל בשעה שגבס וצבע נסדקים סביבי, טיח נופל ומתפורר לרגליי. עסוקה עם החלומות והמחשבות שלי, בונה ויוצרת באוויר ארמונות בשעה שהחדרים המרופטים מסביבי קורסים. ברגע האחרון אני קופצת על רגליי ומתחילה לנוע – רגל מייצבת, יד מחליקה, עבודה זמנית שנועדה אך ורק להחזיק את הפינה הזו לפני שאעבור במהירות לפינה אחרת שעומדת להתמוטט. עד שאני סובבת את המבנה, מחזיקה אותו על קרעי תרנגולת זמניים, אני קורסת בעייפות לכסא. מולי מחשבותיי, זוהרות ומפתות בהרבה מכל עבודה. וכך אני נותרת, עד שהמבנה גונח שוב מסביבי. המעגל חוזר על עצמו, מהר יותר ויותר. החומר עייף, ולא דיי לא בזריזות הכפיים חסרות האהבה שסיגלתי לעצמי, או לסדרת הפעולות האדישה שלי.

 
רגעי המנוחה שלי קצרים יותר ויותר, וכבר אין דרור למחשבותיי. תנועותיי המהירות יותר חסרות סבלנות מאשר מנסות למנוע אסון. אני מניחה לחדרים חסריי שימוש להתרסק. פחות עבודה למעגל הבא.

"You love me! I'm ugly and I'm disgusting and you love me. You love me because I'm the only one who can see you. You're so lonely, My Lady... I'm the only one who knows who you are and what you are."

Steerpike, Gormenghast

I have been generous, up until now. But I can be cruel. 

You cowered before me - I was frightening.

I ask for so little. Just let me rule you, and you can have everything that you want.

Just fear me, love me, do as I say, and I will be your slave!

Mirror mirror on my wall 
Who's the fairest of them all 
She can bring you to your knees 
But she's hard to please 

"Oh my God, I'm so surprised to see you 
I'm so glad to finally meet you." 
She'll swallow him with those big blue eyes 

I see you staring in your mirror 
What will it take for you to see 
Your pretty smile is a monster 
And your beauty is empty 

If you could see what you could be, girl 
You wouldn't be dishonest to me, girl 
Your mystery doesn't fool me 

I see you staring in your mirror 
What will it take for you to see 
Your pretty smile is a monster 
And your beauty is empty 

I see you staring in your mirror 
What will it take for you to see 
Your pretty smile is a monster 
And your beauty is empty 

Don't want to worry about it 
I can't sleep 
I think about it 

Don't want to worry about it 
I can't sleep 
I'll dream about it 

You're on your own now

מבחינה מנטלית לשכנע, לעודד או לנסות לגרום לאדם לוותר על המסיכה שלו משול לתלישת עור הפנים שלו. זהו אקט אלים, ברוטלי וחסר חמלה שיותיר את האדם במלוא כיעורו, חשוף לזיהומים ומחלות, מסומן ומצורע.

אמת, האנרגיה שאנו מוציאים ביצירת ותחזוק המסיכה גדולה, והיא עצמה מותירה אותנו חסרי יכולות להשתמש בכוחות החבויים בנו, אך הטראומה של הויתור עליה תשתק אותנו כליל בתור יצור חברתי.  

כל ילד קטן חושב בתחילה שהוא היחיד בעולם כולו. היחיד שמסוגל להרגיש כאב, היחיד שמסוגל להרגיש שמחה, היחיד בו מתחוללת סערת רגשות. כל היתר הם רק תפאורת רקע בעבורו. 

כאשר ילדים קטנים מתבגרים, אם הם ילדים טובים וצועדים במסלול שהחברה מכתיבה וסוללת בעבורם, הם מבינים שכל האנשים סביבם מרגישים באופן דומה וממסכים את עצמם בכדיי לחסוך מהאחרים את הטירדה הזו. הילדים לומדים באופן דומה למסך את עצמם, להתעלם מהקול הפנימי שבתוכם וליצור מסכה חברתית מושלמת המייצגת אותם באופן חלקי. ככל שהילד או הילדה טובים יותר, המסכה תייצג באופן חלקי יותר אותם, ובאופן שלם והרמוני יותר את דרישות החברה מהם. את מה שמתרחש בתוך תוכם הם שומרים למקום המפלט הפרטי שלהם, במידה והוא קיים. 

ככל שהזמן עובר, והחברה מייצרת יותר ויותר חיזוקים חברתיים למסכה עצמה ופחות לילד המשקיף מתוכה, הילד מבין את העליונות המסיכה על פניו. הילד מפתח ומשכלל את המסיכה במקום את עולמו הפנימי. במקרים של התניה חברתית יעילה במיוחד לעיתים הוא מאמץ את המסיכה בתור עצמו האמיתי. כך אנחנו מקבלים מבוגרים שהם עובדים מצטיינים בעלי מוסר עבודה גבוה ויכולות חברתיות סבירות שחוזרים לביתם בסוף יום עבודה, ובוהים בטלוויזיה בכדיי לשרוף את השעות שנותרו לפני שילכו לישון. בורג משומן היטב ופרודוקטיבי למערכת כולה. חלול וחסר תוכן. האדם האידיאלי.