לפעמים הוא גורם לי לחוות תחושות שמהדהדות הרבה יותר רחוק ממה שהוא מסוגל לדמיין.
לפני מספר ימים הוא דחף אותי למיטה. אין שום דבר יוצא דופן בנוגע לכך, אלא שאותו הרגע לא הייתי לגמרי עצמי. אפשר להגיד ששכחתי היכן אני נמצאת, ולרגע קלוש שכחתי שהמיטה שם. חשבתי שאני הולכת לקרוס לרצפה, והתגובה שלי הייתה לנסות לשבור את הנפילה עם הידיים שלי ומעין קריאה חלושה של פחד. כל הזמן הזה העיניים שלי היו נעולות על הפנים שלו, על העיניים שלו, ויחד עם תחושת הבלבול וההקלה המוזרות שחוויתי כאשר חשתי את המזרן קולט את הגוף שלי היה משהו נוסף. כאשר הוא שמע אותי, את אותה הקריאה, משהו במבט שלו השתנה.
דבר כזה משנה את כל החוויה שמגיעה לאחר מכן. אני יודעת שגם אם הוא עצר את עצמו, ריסן את עצמו, משהו בתוכו מגיב לפחד שבתוכי כפי שטורף מגיב לטרף. זה חורך אותי, בצורה הכי אירוטית שיכולה להיות. אני כל כך כמהה למרדף הזה. זה מלווה אותי לאורך כל שעות היום והלילה. אלו מחשבות שחוזרות וחודרות לכל דבר אחר. כאשר אני ישנה, ערה, עובדת, אוכלת, מתקלחת. חולשה מוזרה ממלאת את הברכיים שלי, משתקת כל מחשבה אחרת. ואני מרגישה כל כך חשופה כשאני לא לבדי. כאילו כל העולם מסוגל לקרוא מה שמתרחש בפנים.