אדומה

משום מה, כל פעם שאני במופע, במיוחד באופרה, אני מרגישה את הצורך לשלוח ידיים.

הבעיה: הייתי עם חברה, לא עם אובייקט ראוי לשליחה.

הפיתרון: להשיג אובייקט.

האמצעי: חברים של חברים, אתרי זימה בינלאומיים ופתיחת המרפסת להתאווררות.

תנאי השטח: נהיה חם מהרגיל לעונה ואפשר לחשוף את הראוי להיחשף.

לו"ז: החל ממחר. נגמר החג הסיני, כמעט כולם חזרו לעיר ואפשר להתחיל לתור אחר גבר-גברי-אבל-כזה-שלא-מלא-בעצמו-וכן-בקטע-של-להתאמץ-על-מנת-להשיג-בחורה-כי-אז-זה-יותר-מעניין.

נסיבות: עונת הציד החלה. אני לא קשתית, אבל כמו שנאמר לי אני טווה קורים. אז זהו, לא קורים. מלכודות דבש.

מרץ: חודש מעניין. חמישה מופעים ואירועים חברתיים. הגשר והקאמרי באים בתחילת החודש, אחרי זה בלט, ואחרי זה אשכול נבו מגיע לשתי הרצאות. והכל נגיש תחבורתית, ולא יקר. איזה כיף!

עובדה מעניינת: הכנתי חומוס. לאט לאט אני מפצחת את מסתרי המטבח. האתגר הבא: אוכל הודי.

בדרך כלל אני כותבת כטריגר למשהו שקורה לי באותו הזמן.

לא הרבה דברים מעוררים בי השראה ואני מודה שאלו שכן, לרוב מרגיזים אותי ומעוררים צורך להתעלל במקלדת (אני מאלו שמקלידות מהלב, אבל לא ברמת שבירת המקלדת).

בימים האחרונים אני לא רגועה וחושבת המון, אבל אין משהו אחד שגרם לי להתיישב ולכתוב.

הצחיק אותי הפוסט של זחלן לא בגלל מה שכתב, אלא בגלל שיש את האייקון הזה למטה של "אוהב/ת?". אני לא חברה בשום רשת חברתית ועל כן אין לי את כלי ה"חיבוב" שיש שם. מה שכן, כאן אני משתמשת בו כשאני לא רוצה להגיב אבל כן רוצה לסמן שקראתי ואכן, אהבתי. מה שהצחיק אותי זה שאחרי שסימנתי שאכן אהבתי, זה התחלף ל"את/ה אוהב/ת את זה". מין עובדה כזו, תקיעת דגל שאינה משתמעת לשתי פנים. וזה כשלעצמו העלה בי חיוך.

ללא קשר לזה, אמא שלי התקשרה אליי היום לבשר לי שהיא קנתה לי סיר. סוטאז', לא פחות ולא יותר! מי שמכיר אותי שנים, יודע שהבישול ואני לא היינו מיודדים. הוא ניסה מדי פעם, אני תמיד דחיתי אותו בתנועת יד חיננית, וכשהוא לא הבין את הרמז הייתי נחמדה פחות. ולהיות פחות נחמדה ממה שאני בחיי היומיום זה לא קל.

אבל מה לעשות, העולם עגול ובתנועה והנה, כבר יותר משנה שאני מבשלת באופן קבוע. ואני אכן צריכה את הסיר הזה כי הוא מאוד מתאים לעלי גפן ממולאים שלמדתי להכין. בכלל, השינוי שחל בי מאז נובמבר 2011 חלחל לכל עורקי חיי והיום אני אדם אחר מאוד ממה שהייתי לפני כן. אני לא מדברת רק על המשקל, אלא הרבה על מה אני מוכנה לעשות על מנת לחיות את חיי בצורה מאוזנת. אני אשה צינית ואני שונאת בולשיט. בזמן האחרון זה מתבטא אצלי בחוסר סבלנות, תכונה שאני מנסה לרסן אבל לא תמיד מצליחה.

ולמרות כל זאת, אני עדיין

בעלת

אמפטיה.

בז, אתה מנתח אותי דרך מה שאני כותבת לך. וזה לא מפריע לי, כי יש לך הרבה יותר ניסיון חיים מלי. אבל מפריע לי שאתה מנסה לשנות אותי.

אל תשנה אותי.

אם וכאשר אני ארגיש שיש צורך בשינוי, אני אעשה זאת.

זכור,

אנו לא בני זוג.

זה שאני לא יכולה למנות את הדברים שמעוררים בי אמפטיה לא אומר שהם לא שם. זה אומר שהם לא עניינך.

נכון, אתה יכול להפוך אותי לצינית מרגרינה, אבל הבסיס בכל זאת ציני...

ואני לא איטית, אני מורידה הילוך כשאני איתך כי אני לא מוכנה שתכתיב את הקצב. ודבר אחרון לי אליך: אם כבר ביקשתי ממך משהו, תעשה את זה. זה לא קורה הרבה שאני מוצאת משהו שאני באמת רוצה. תן לי את מה שאני רוצה, אל תהפוך את זה למשהו מאותגר טכנולוגית.

הפרופיל:

51

מי אני- שבתי. 

פנוי להכיר, לבלות, להתנסות ...

נהנה מוולגריות בטעם טוב :)

ההודעה:

בואי נזדיין כשאת בארץ

תאריך 16:26 12/02/13    

וכדאי שתההי נחמדה

יהיה נעים יותר לשנינו

________________

הציניות:

מה לעשות?

מה לעשות?

כמו תמיד, בלילה חשבתי שיש לי משהו לכתוב בבלוג, ובבוקר זה נעלם כלא היה. אני באמת חייבת להתחיל לקום בשביל הדברים האלה.

תקופה זו היא תקופת שינויים בשבילי. ירדתי כמעט 20% ממשקל הגוף שלי ועם זה בא שינוי בתפיסה של ספורט וגוף. קיצצתי את השיער, בפעם הראשונה בחיי, וזה מרגיש חופשי (למרות שרוב האנשים שפוגשים אותי אומרים שיש לי אומץ, משום מה. תגובה שאני לא הייתי חושבת עליה). הבעיה היחידה היא שהתבלבלתי בעונה, ועכשיו קר לי בראש. מצד שני, מזל שנולדתי בניתוח קיסרי, ככה שהראש שלי עגול.

הדבר החשוב הוא שעכשיו, אחרי כמה שנים טובות, אני מרגישה מוכנה למערכת יחסים. עכשיו אינני אוהבת או מאוהבת בגבר שלא ניתן להשגה, מה גם שעכשיו הוא כבר לא מעניין אותי. אני מרגישה בריאה נפשית לחפש בן זוג שמתאים לי. ועכשיו זה המבחן האמיתי, מציאת זוגיות שבה אהיה מאושרת. בעקבות המלצה של חבר לכלוב נכנסתי לאתר בינלאומי, ואני מנסה להיות פעילה בו. העניין הוא שגם לנו, נשות BDSM, קשה למצוא את הזוגיות המתאימה. מועמדים יש. אבל למצוא מישהו שעונה לדרישות שלך זה טריקי. אני מאמינה שכשאדע שמדובר במישהו מתאים, הגוף יאותת לי. בינתיים זה לא קרה.

ומה יהיה אם אחליט לחזור לארץ? איך אחרי כל השנים האלה של מגורים בחו"ל, אמצא מישהו עם ראש פתוח כמו שלי? נשלט אמיתי, לא אחד שכותב שהוא מקווה שאני לא בלונדינית כי הוא לא אוהב בלונדיניות ואשכרה מצפה שאני לא אחסום אותו, בלי קשר לזה שיש יותר מסוג אחד של בלונדינית (זה מהאתר הבינלאומי). איך בדיוק אתה מציב לי תנאי שיער? הרי לאבן שממנה זחלת אין אפילו שם. האם גם בארץ הנשלטים חושבים שזהו תפקידם לקבוע תנאים לשולטת? אם כן, אז צריך קטגוריית שליטה חדשה, שבה אני אומרת ואתה מבצע. אחרי זה, הרבה אחרי זה, אתה יכול לבקש רשות לתת ביקורת בונה, כי כך לומדים ואני אינני מושלמת.

לכי תמצאי מישהו גבר מבחוץ, כלבה מבפנים.

אין צורך לשלוח קו"ח בשלב זה.

נ.ב. בז, כבר חשבתי על עונש בשבילך. תשתדל להתנהג לא יפה.

נ.ב. לנ.ב. מי חשב שלעשות ויזה להודו משתווה ללעשות תואר שני?

למה אני לא כותבת?

כי עוד פעם ה- VPN לא עובד.

וכל פעם אני מנסה להיכנס וכל פעם זה לא עובד מחדש.

אז עד שאצליח להתחבר שוב, אנא מכם, נשלטים וחיות אחרות, אל תכתבו לי הודעות קופי פייסט, אני ישר שולחת אתכם לחסומים או איך שזה לא נקרא.

עד להודעה חדשה,

צינית מתמיד,

צינית בסין (לפחות לשנה הקרובה).

אחרי ויכוחים אני תמיד מרגישה מרוקנת.

לא עצבנית, לא פוסעת מקיר לקיר או מאיימת שהנה, אני אראה לו מה זה. או לה, מה זה משנה.

אחרי ויכוחים אני עייפה ודברים זורמים דרכי ואני לא רוצה כלום ואני רוצה לנוח ואני רוצה שקט ומוזיקה ללא מילים ושלא ידברו איתי.

אני לא נוטה להיכנס לוויכוחים, ולמרות שידעתי שהוויכוח עומד לבוא וניסיתי להתכונן על מנת לא לתת לזה להיגרר למקום המכוער הזה, הבן אדם עדיין התעקש להוציא את הדברים מפרופורציה ואני רק שואלת למה? האם הדבר הפעוט הזה שווה את זריקת הצעצועים שלך באוויר, להצהיר שאתה לא משחק ככה ולפעול מתוך כעס על דבר כ"כ לא משמעותי יחסית לחיי היומיום. אז לא קיבלת מה שרצית. ממני בדרך מקבלים את מה שאני נותנת, לא מה שרוצים.

אולם הפעם אני מרגישה שונה. אני אתוודה, אחרי ויכוחים נוראיים ומטומטמים כמו שהיה לי היום עם עמית לעבודה (או כשאני ממש מפשלת במשהו, מה שקורה פעם בכמה שנים), אני בדרך כלל מדמיינת שמשהו רע קורה ואני לא צריכה להתמודד עם התחושה המעיקה הזו שנשארת לארח לי לחברה. והפעם, לא הרגשתי כאילו אני רוצה שייפול עליי סדן כמו באקמי.

פשוט הרגשתי לא טוב עם עצמי שלא הצלחתי למנוע את זה. אני תמיד מקווה שאם אתכונן מספיק זמן מראש, אוכל לשנות תוצאה ידועה מראש. בוא נגיד שזה לא תמיד עובד, במיוחד אם התוצאה באמת ידועה מראש. מה לעשות, הבן אדם אוהב לצעוק, בעל אגו קל להיפגע ולצערי נוטר טינה, מה שאומר שזה לא ייגמר בזה.

אבל עזוב אותו. אני מרגישה שלווה, לא מרגישה רע, פשוט מרוקנת מהוויכוח איתו. אני חושבת שפשוט נגמרה לי הסבלנות והפכתי לאפאתית. אתה כועס? זה בסדר, חשוב גם לכעוס. פשוט לא מעניין יותר. מה תעשה לי? תנבח לך. חשוב להוציא אגרסיות.

_____

אמא חזרה לישראל היום. אני לבד ואני לא רוצה יותר אורחים. לכו למישהי אחרת. אני לא בבית. עוד חמש שעות אני קמה לעבודה אז נראה לי שזה הזמן ללכת לנוח. ממחר מלחמה: התיזה ואני נגד העולם!

אני אוהבת לכתוב כשאני יודעת שמי שקורא אותי אינו מכיר אותי.

בדייט השלישי והאחרון הוא שאל על חוויית צבא. סיפרתי לו על הפעם ההיא שעצרנו את הרכב ובו אלו שהובילו את המחבל לאחד הפיגועים. זה היה לפני יותר מעשר שנים, אז היו פיגועים כל יום. ואז נהייתי נורא מודעת לעצמי וחייכתי ואמרתי שזהו, אין שם הרבה מה לספר. הרי לא עצרנו אותו לפני, אלא אותם אחרי. מה זה מעניין כבר? על סקס וסטיות אני יכולה לדבר עד מחר, אבל ברגע שזה נוגע לחוויה מעברי, מהשירות הקצר שלי, אני נהיית שמרנית, קמצנית בפרטים. כי זה כבר אישי, זה לא דיבורים באוויר.

זה כמו שכל פעם אני נשאלת מה אני אוהבת בשליטה, מה עושה לי את זה. ואני כל פעם אומרת שזה אחרת עם אחר. כי הרי מה שמדבר אליי, מעבר לאינטימיות שאני צריכה לפתח על מנת להיפתח מהבחינה הזו, זוהי השליטה עצמה. כן, יש לי גבולות, יש דברים שאני מאוד אוהבת ודורשת. אבל העיקר הוא השליטה בנשלט, הכאב שלו והקרבה למילת הביטחון. הבחור הופתע שאני לא אוהבת CBT. זהו כאב שלא מעניין אותי לגרום אותו. הרי אחרי זה אני רוצה להשתמש באיזור, ולכי תזדייני על זין מעוך.

אני אוהבת להרגיש את הגוף של הנשלט מתאמץ לא לוותר לי, לא להיכנע לכאב שאני גורמת לו. זוהי החוויה העילאית בשבילי. זה מה שמרים אותי למעלה וסוחף אותי איתו בזמן הזה של הביחד. קשה למצוא מישהו כשאין כמעט איפה לחפש אותו.

אז מה יהיה? האם לחזור או לעבור הלאה? עוד חצי שנה לשאלה הזו. אחרי זה כבר צריך יהיה להתארגן על התשובה.

קשה לתת לאנשים צ'אנסים.

אני יכולה להיות שולטת עד מחר או אפילו שבוע הבא אבל כשאני צריכה לעמוד מול בחור שאני מחבבת ולשאול אותו מה הוא מרגיש, קשה להוציא את המלים מהפה.

זה לא שאני מחבבת אותו חבל"ז או סוף הדרך או ברמות קשות. פשוט מחבבת. רוצה לראות איך הוא ייראה עם קולר ורצועה. איך הוא מגיב כשכואב לו ועד כמה הוא יכול להתאפק כשאני רעה אליו.

אז אמרתי לו מה אני רוצה, ועל חוסר הוודאות לאיפה אני אהיה שנה מעכשיו כי אני בעצמי לא יודעת מי אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. אני רק יודעת שאני רוצה שזה היה קשור לסין ולסינית.

קשה להיות כנה עם מישהו שאת מחבבת ואת מרגישה שמשהו שם חסר. איזה מזל שיש אינטואיציה.

עכשיו יש לו יומיים שלושה לחשוב על זה ואז זה כבר לא משנה מה הוא רוצה.

אחרי כל השנים האלה אני מרגישה שאני מוכנה להכניס מישהו לחיים שלי וזה היה (או עדיין הינו) הניסיון הראשון שלי. ויחסית לפעם הראשונה אני חושבת שאני בסדר. לא הכי מוצלחת שיש אבל לפחות ניערתי אבק.

טוב, אני די באפיסת כוחות. מעייף לצאת בהצהרת כוונות.

במהלך 51 הימים שלא כתבתי עברתי שינויים גדולים כקטנים שדווקא מאוד רציתי לכתוב עליהם.

רק שכל פעם משהו הסיח את דעתי, דרש את תשומת ליבי והבלוג הקטן שלי נזנח לאנחות.

אני כבר בת 30 (תודה רבה על הברכה, רפו).

אני שוקלת 13 קילו פחות, ועדיין רחוקה 11 קילו מהמטרה הראשונית. שיניתי את כל צורת החשיבה שלי לגבי אוכל ומראה, אולם מה לעשות, בשבוע שעבר הגיעה נקודת שבירה ראשונה. שזה בסדר, פשוט החזיר אותי למציאות של התמודדות עם העובדה שהראש עוד צריך להתרגל לגוף החדש. אני עובדת על זה, וגם על מנוי לחדר כושר, עסק לא זול כאן, לצערי.

חברה הגיעה מהארץ לבקר אותי והוציאה אותי משלוותי די הרבה. בסוף ישבנו ודיברנו, אבל זה לקח ממני המון כוחות שאני מניחה גרמו לי לאכול יותר אחרי שהיא עזבה. הרגשתי חלשה ומותשת אחרי השיחה איתה, בעוד היא הרגישה יותר טוב. יש סיבה שאני כמעט לא נכנסת לוויכוחים, זה דורש ממני המון כוחות שאני לא אוהבת ולא תמיד יכולה לתת. בזמן הוויכוח אני לא מרגישה בכך, אבל זה קופץ עליי אח"כ ומצריך צבירת אנרגיה מחדש וזמן לחזור לעצמי. טוב, לפחות השבירה מובנת לי יותר עכשיו (הייתי צריכה לכתוב כאן לפני זה!!).

בשבוע הבא אני שוב מגיעה לביקור מולדת מאוד עמוס. אני מרגישה שהתחלתי לחיות ולחוות ולצבור חוויות בקצב מוגבר, אולי זה הגיל...

בתכנון ים המלח, תל אביב, חיפה, קיסריה וכמובן ירושלים.

התחלתי לחשוב ברצינות מה אעשה אחרי סיום התואר. אני מאוד מתחבטת באם לחזור לישראל או לנסות מדינה אחרת. אני נקרעת בין שתי האופציות האלה, כי זה או ישראל או משהו אחר. אני חושבת קדימה, אני חושבת רוחבית וזה מעסיק אותי המון. גם יש את הנושא לתיזה, אותו אני רוצה לקשר לעבודה אפשרית בעתיד, שגם על זה לא נסגרתי. אני חייבת לקרוא ולחקור יותר, אחרת עוד שנה אמצא את עצמי תקועה במקום.

לא נשמע כמו בלוג ששייך לכלוב... כנראה שיש לי כמה דברים על הלב. אז עד כאן, אני הולכת להתאפס על עצמי.

שבוע בארץ מחכה לי.

אני חותמת עליו ביום שני ומזדכה ביום שבת.

מוזר יהיה להגיע לארץ כשאני לא צריכה להביא איתי את המחשב ואת הלימודים, רק ספרי קריאה.

רק אם אפשר להחליש את החימום לשבוע הזה, אודה מאוד. יהיה מעניין להשוות לחום שמשתולל לו אצלי, בטח בייג'ינג לוקחת בגדול, מה שאומר שבארץ אמור להיות נעים. או נאה, לא בטוחה מהו המונח המקצועי הנכון כאן.

התכניות סולידיות: אמא, חברים בירושלים, פגישות בתל אביב וחברים בתל אביב, אמא.

אז אם רואים מישהי הולכת עם מטרייה נגד שמש, זו אני. לא מדובר בהזמנה אז לא לחתור למגע.