אתמול לפני השינה התחלתי לנסח פוסט חדש בראש ואמרתי לעצמי לפני שנרדמתי שאקום ואקליד אותו.
לצערי, אני לא זוכרת אותם, את הפוסטים האבודים האלו, אלא אם אני מקימה את עצמי וכותבת.
כמו שכתבתי בעבר, יוצא לי לשוטט הרבה בפרופילים של אחרים ואחרות, במיוחד כשאני יושבת על כתיבת עבודה ומנסה לנקות את הראש לכמה דקות. אז במקום לראות איזו סדרה מטופשת, ואחרי שסיימתי לקרוא כל דבר אפשרי ב- YNET, אני משוטטת בפרופילים של שולטות ושולטים ומנסה להבין את הצד הזה.
חדי העין או כאלו שקוראים את מה שאני כותבת מדי פעם, ישימו לב ששיניתי את הסוגריים ל"אחרת".
השינוי נבע בדיוק בגלל שהתחלתי לקרוא ולהציץ מה זה השולטות של הכלוב ולא אהבתי את הגישה, את הכתיבה, את התמונות ואת ההתנהלות של השולטות. השולטות היחידות שיש לי במועדפים הן אור, טיגריס, ו- Inner Silence. וכאן עולה השאלה, אם אני שולטת, האין אני אמורה להתחבר לשאר או לרוב השולטות שיש כאן?
אני לא באה לתוך השליטה מתוך אהבה עצמית עיוורת, לא חושבת שאני מתת האל לכל הנשלטים ולא רוצה שיקנו לי דברים ויסיעו אותי. הצעות כאלו דווקא גורמות לי לתחושה הפוכה: של נשלטות ותלות. אין זה אומר שלא אבקש לקנות משהו, אבל יהיה לזה ערך מוסף, כמו להביא משהו אדום, להגיע בלבוש מסוים, לקנות חולצה חדשה או לזרוק חולצה קיימת (אני מקווה מאוד שאתה יודע שאני מדברת עליך, ואבוי אם לא העפת את החולצה הנוראית ההיא). זה מכיוון שכשאתה איתי, אתה תתאים את עצמך אליי, בלבוש, בהתנהגות, במראה ובגישה. זוהי השליטה שלי, חודרת מתחת לעור ומקבעת את עצמה על העצמות. מה עשינו בזה שתקנה לי מה שזה לא יהיה? זה לא גורם לי לתגובה רגשית כלשהי.
השליטה שלי, שליטה מכופפת היא. היא תתפוס אותך כשאינך מוכן, תתגנב ותחדור לראשך, לגופך וכשתבין, יהיה זה מאוחר מכדי לחזור לחשוב אחרת. היא תרים את ראשה כשתרצה לקנות מים ותיזכר שאולי כדאי לקנות לי סודה, כשתנעל נעליים לצאת לריצה ותיזכר לבדוק אם הן נקיות, כי כך אני אוהבת את זה, כשניפגש ופתאום תחסיר פעימה כי אתה לא זוכר אם בדקת כמו שצריך שהגילוח נקי לפני שיצאת מהבית.
היא תמיד שם, כמו חינוך של הורה.
אני הבת של אמא שלי, אין ספק בכך. אמי אשה מאוד חזקה, חכמה, עם ניסיון חיים רב. עליי להודות שנבראתי וחונכתי בדמותה. עם כמה ליטושים פה ושם, אבל אני גרסה צעירה של אמי. הייתי שמחה אם לעוד כמה אנשים הייתה אמא כמו שלי, שהגנה עליי מכל הילדים הישראלים הבני זונות האלה שהרביצו לי ומהמורים שהתרעמו כשהחטפתי בחזרה, כשזרקו עליי אבן שפגעה לי בראש ואמא הגיעה לבית הספר לתת למנהל להסביר לה איך קורה דבר כזה בשטח שלו ולגרום לו לשקשק ולהתנצל וכמובן שהיא לא קיבלה את ההתנצלות שלו, השפילה אותו, הביעה ספק לגבי יכולתו כמנהל, הסתכלה עליו בבוז ולקחה אותי הבייתה עם חבורה בראש.
בקיצור, ואחרי שקיפצתי בין כמה נושאים, המסקנה היומית: להקים את עצמי ולכתוב את מה שעובר לי בראש. או לחלופין, למצוא מישהו שאפשר להכניס לו מרפק לצלעות שיקום ולהכתיב לו את מה שעובר לי בראש.
לפני 12 שנים. 16 ביוני 2012 בשעה 8:26