אדומה

As I wrote earlier, the Cage is blocked in China & I need to use a VPN in order to open it.
Let's just say that my comp didn't like it & decided to resist it.

So everyday, around this time, I am snicking to my roommate's comp and using her VPN to see what's new...
This is why I cannot write in Hebrew, unless I prepare smth in advance & then copy paste it (which is the only legitimate reason to use this function!!!).

So for now I am a semi-silent dominatrix, bound to semi-obey the Chinese law.
Where is a comp slave when you need one???

צינית OUT.

טוב, מיסטר "היי".

אני, ובטח כולן אומרות את זה, כן מגיבה להודעות ששולחים לי. הייתי אומרת תשאל את אלו ששלחו, אבל זה יהיה מפגר בהתחשב...

יש רק הודעה מסוג אחד שאני לא מגיבה אליה, והיא הודעת ה"היי".

גם אם אתה חנון עצבני שכל מה שמעניין אותו זה מלחמת הכוכבים- גרסת התלת מימד (שאני אשמח לראות כשרגליי נחות על גבו), יש משהו שאתה משום מה מצליח לא להבחין בו - אם נמשיך בסטריאוריפ - מבעד לעיני הזגוגית שלך והוא שכאן יש לך הגנה. המרחב הזה שבו אתה מתנהל הוא חסוי, ולא כולן מלכות שחושבות שהשמש זורחת להן מהנחיריים. אתה יכול להרשות לעצמך להתנסות בשורות מחץ נוספות מעבר למילה בעלת הברה אחת.
אפילו הסינית, שבנויה מהברות, מעדיפה להתנהל על בסיס מילים המורכבות משתי הברות ומעלה (לא תמיד, אבל לרוב).

מבחינה אישית, יש לי פרופיל שמסביר את עצמו ומבקש (בנימוס) להתייחס לתוכן לפני שכותבים לי הודעה. זה לא אומר שמי שלא גר בסין נשלח כלאחר כבוד לרשימה האדומה, אבל בתור בלוג באתר שכזה ומצבי הגיאוגרפי, אני שמה מגבלות. המגבלה איננה המלצה, היא נקודת התייחסות. ונשלט ששולח לי "הי" הוא נשלט שלא קרא את הבלוג או את הפרופיל עד הסוף אלא לחץ על הניק ושלח לי "הי" מעיק.

איך אתייחס ברצינות לאותו יצור שלא מסוגל לגלגל את העכבר עד סוף הפרופיל, או בכלל לא לקרוא אותו, אלא בשליחה מהירה לפח המיוחל??? אולי זוהי כוונתו מההתחלה? להגיע לרצפת הכלוב הפרטי שלי?

אני דואגת לתחזק את הבלוג (למרות שכרגע יש לי בעיה לוגיסטית קלה), האם אין עליי לצפות שמי שכותב לי ישקיע מעט יותר מלנפנף לי עם ידו פעם אחת ל"הי"?

למה אני כל הזמן צריכה לעדכן את רשימת ההתעלמות שלי???

ממתי "העתק-הדבק" נחשבת לטקטיקה מספיק טובה?

האם זה באמת משנה איפה אתה גר? או זה שאתה אתלטי? גם מה זה אתלטי, אם כבר עוסקים בזה? אולי גם אני אתלטית (למרות שאני בספק).

זה לא משנה אם אתה בן 32 או בן 33, הרי לא באמת יש הבדל.

ודבר אחרון, למרות שכבר כתבו את זה רבות וטובות, "הי", "hi" או כל וריאציה אחרת של high לא באמת מזכה במענה, אלא שולחת אותך במסלול ישיר לרשימה השחורה, שאולי כאן זאת מחמאה, אז אולי עדיף לצבוע אותה באדום.

די עם ה"הי", אני לא חברה שלך.
"הי", זה לבני 16.
וכשהייתי בת 16 (מקרה קלאסי של ברווזון מכוער, אבל חמוד) אף אחד לא אמר לי "הי" ועדיין, אין לי חסך. אז די.

נ.ב. "הי, מה קורה?" = "הי"

הביקור הזה היה מלא בהם.

מכל פינה, מכל תנועה חשתי בהם עורבים לי ומתנגשים בי. זה החל עוד לפני ההגעה לארץ, בשיחה עם "נשלט" שהייתי אמורה לפגוש. למרות שמההתחלה הרגשתי שמשהו OFF, עדיין אמרתי לעצמי שצריך לתת צ'אנס. כמובן שצדקתי, משהו היה OFF. תוך כדי המפגש איתו, שערך נסיעה אחת צפונה, אמרתי לו שמשהו לא הרגיש לי נכון. למרות האכזבה הראשונית, אני מאוד שמחה שנפגשתי איתו, כי כך בעצם אני יודעת שהאינטואיציה, הדבר החמקמק והלא ממש מוסבר הזה, יודעת מה היא עושה. היא הגברת ששולטת לי ברגש, והיא ציקצקה כל הדרך לפגישה ההזויה הזו.

אח"כ נפגשתי עם עוד מישהו, גם זה היה OFF. ואולם, כאן היה מדובר במשהו אחר. הרגשתי מסגנון הכתיבה שמשהו לא מסתדר לי שם, אולם הוא עשה לי שירות גדול ופתח את עיניי ולכן אמרתי לעצמי שאם כבר אני בארץ, אשמח לפגוש בו. גם זה לא ממש הסתדר, אבל כאן אני צריכה לקחת חלק מהאשמה על עצמי.

נפגשתי עם מי שלא חשבתי שאפגש וזה הכניס אותי לספין, כמו תמיד. אולם פחות קשה מבפעמים קודמות, אבל עדיין מספיק חזק בשביל להיתקע לי בראש ובלב עד עכשיו. ושוב נותרתי עם מחשבות וחצאי מעשים ומחשבות על חצאי מעשים. אין לי רצון להרחיב על זה כאן, כי אני מרגישה שאחזור על עצמי מכתיבה קודמת וזה לא סימן טוב. אני כן בסדר, אבל אני לא יודעת מה תהיה ההשפעה לתווך הארוך. הייתי רוצה להאמין שזה יעשה לי יותר טוב מלא טוב.

הפעם הגעתי לארץ בוגרת יותר, שלמה יותר. קשה לי להאמין שכמעט ויתרתי על חברות, ואני מאוד מקווה שאם אכן הייתי נותנת לך את המכתב הזה, לא היית מוותר עליי כמו שכמעט מיהרתי לוותר עליך. לפעמים אני צריכה את החיבוק הזה, שדאגת לתת לי אפילו מבלי ששמתי לב שאני צריכה. אילו רק יכולתי להראות לך כמה זה חשוב לי, היית שוב יוצא עם סימני שריטות על הראש. אני מודה, לפעמים אני פשוט צריכה להירגע. מזל שעוד נשאר לך מה ללמד אותי 😄

הגעתי לישראל בסימן מוות ולידה, בהפרש של יומיים. מצד אחד מות הורה, מצד שני הולדת בת. והכל ביחד, הכל במרחק עשרות שעות זה מזה. סקאלת הרגשות חגגה ואיתה התגובות שלי, שהלכו והחריפו בציניות שלהן. מזל שמי שסביבי מבין אותי מבלי שאצטרך להסביר כל הזמן למה אני מתכוונת. אני חוזרת מישראל עם המון תובנות והמון מחשבות למחשבה. מה אני רוצה מזוגיות, האם אני באמת מוכנה להתחייב לקשר, איפה אני מוכנה להתפשר ואיך אצליח למצוא גבר שיידע קודם כל לתת ולהיות מופתע ואסיר תודה כשאסכים לתת בחזרה...*

חייל, את המסע שעשיתי אחרי שנחתתי כינית "אצילות". מה שלא הבנת, או לא הקשבת כי האגו סתם לך את האזניים (לגבי הזין שלך אין לי מושג אבל אני מניחה שהוא התכווץ פנימה אחרי שהורדת אותי בצפון), זה שמה שעשיתי נקרא "חברות". הרי זוהי מהות החברות; להיות שם כשצריך, בלי תירוצים, בלי אגואיזם ומבלי לצפות להכרה. כמובן שיש עוד הרבה דברים שהם חלק מהטוֹטֶם הזה, אבל מבחינתי הכי טהור וראשוני זה להיות שם, כי לרוב זה מה שהצד השני צריך.

*הבהרה:
אני
לא
אבל ממש
ממש
לא
נותנת
בפגישה I

או ב- II
או ב- III.**
** אם אתה לא מבין מה אני לא נותנת שם, אז פשוט עבור הלאה.

עוף דורס- אל תתערב! אתה יוצא דופן ואני מציעה שאם אתה רוצה להישאר כזה תשמור את החיוך וה"אבל [הכנס שם כאן]..." לעצמך.

האם הייתי שולט? האם הייתי נשלט? האם הייתי מניאק?

האם הייתי מסתכל על בחורה ורואה אותה כמו שהיא? לא רק ללא בגדים (כמובן) אלא איך אפשר לקטוף אותה תוך כמה דקות, להכניס אותה לאוטו, שתרד לי ואז להעיף אותה בטענה החביבה "אני צריך לקום מוקדם מחר בבוקר".

האם הייתי שותה או מעשן? במיוחד לאור העובדה שאין לי אישיות התמכרותית ושלחץ חברתי זה נחמד אבל עד שזה מגיע אליי. האם הייתי מ"כ בצבא במקום מה שהייתי בפועל? האם הייתי שותה קפה שחור או עדיין מעדיף לאטה...

ואם הייתי שולט, אז מעניין איך הייתי שולט בשפחה. הרי אני לא אכבד אותה ואקרא לה נשלטת, כמו שאני עושה עכשיו. האם היה מעניין אותי איך השוט יוצר צורות על הגוף שלה ואיזה גוף הייתי מעדיף? רזות אני לא אוהבת גם עכשיו, זה פשוט לא מושך אותי מינית, אבל אם הייתי גבר, האם הייתי רוצה איזה שלד שטוח לידי? האם הייתי מזיין אותה מאחור? נושא טעון בין שולטת לנשלט, אך פחות טעון בין שולט לנשלטת.

האם הייתי מושך לה בשיער, אוזק אותה לכיור ומשאיר אותה שם ללילה כדי שתחשוב על מה שהיא עשתה, למרות שהיא לא עשתה שום דבר רע? איזה אוטו היה לי והאם הייתי גר בארץ בכלל? האם הייתי שואף להיות מנהל או בעל עסק עצמאי שמנהל את עצמו? איזה חוש הומור הייתי מפתח לי? האם הייתי עושה ביד עם יד ימין או יד שמאל?

נראה לי שאני מעדיפה להיות בחורה. הרבה יותר פשוט.

*כל זמן הכתיבה הייתי צריכה לתקן את עצמי מנקבה לזכר. האם זה אומר שאני לא מספיק גברית? 😉

אה, ולא נראה לי שהייתי נשלט...

כדאי שאבהיר משהו, כי משום מה זה עולה המון בימים האחרונים.

אני
לא
חסרת
ביטחון
עצמי

יש לי ביטחון עצמי, תמיד היה לי. תמיד. לא משנה מה. גם כשהייתי הכי למטה (והייתי שם) עדיין הייתי בטוחה בעצמי.

אני לא הכוסית התורנית, אני בן אדם בשר ודם ועוד דברים נחוצים יותר ופחות. אני כועסת ואני מתרעמת ואני צוחקת ואני אוהבת ואני מחבבת ואני מכבדת ואני מכאיבה ואני שורטת ואני מקשיבה ואני סותמת לך את הפה.

אין לי בעיה של חוסר ביטחון. אני לא משדרת ביטחון רק בשביל להחביא את זה שאני ילדה קטנה ומפוחדת. אני ילדה גדולה, אני אשה. ואני ממש בטוחה בעצמי. אז די עם זה כבר. אין לי מה להוכיח לאיזה זר שלא מכיר אותי. אני לא מנסה להיות משהו שאני לא. כמו שאני כותבת, ככה אני גם מדברת ומתנהלת ומתנהגת. אם משהו מפריע לי אני אומרת, וכותבת ומיידעת.

אני לא צריכה ולא מעוניינת לשכנע כל אחד ואחד שאני מודעת לעצמי ומקבלת את עצמי. אין פה שום מסיכה, אני זאת אני. מה שרואים זה מה שיש ועוד הרבה מעבר, לא פחות מעבר. ואני לא מאמינה שאני צריכה לכתוב את זה, אבל אני לא בן אדם צבוע.

כן, יש לי רגשות ואלוהים ישמור, אם טעיתי אני אומרת ומקבלת את זה. ואם פעלתי לא נכון אני אודה ואתקן. והאגו שלי מופעל מדברים מאוד ספציפיים אבל לא מכל פיפס של איזה נשלט עלוב כזה או אחר שחושב שהוא חכם.

תן לי להגיד לך משהו: אם אתה חושב שאתה חכם, כבר נכשלת. כי חכם הוא זה שנוצר את לשונו, שלא מתריס בחוכמתו. הוא לא פלוץ שחושב שהעובדה שקרא את מלחמה ושלום מקנה לו מקום בפנתאון הגברי. אין פנתאון גברי, יא אפס.

טוב, הוצאתי עצבים. עכשיו יותר טוב.

טוב, אני מניחה שזה הזמן להשלמת פערים רגשית.

אני מרגישה שביומיים האלה שבהם אני בארץ, הספקתי לשבור לעצמי את הלב.

זה החל במותה של אמה של חברתי. היא נפטרה חצי שעה אחרי שנחתתי ובזה פתחתי את הביקור. ידעתי שאני באה אליה לא משנה מה, אבל לא חשבתי שהתזמון יהיה עד כדי כך "מוצלח". יצאתי צפונה ללוויה אחרי שעברתי בירושלים ושמתי את כל התיקים אצל אמא. את המסע צפונה התחלתי באוטובוס, אחרי זה עברתי לרכבת ולאחר מכן היה לי טרמפ עד למושב הזה שלה.

הייתי אצלה יומיים שבהם נתקלתי בחברה נדחפת שהתעקשה להוכיח שהיא אוהבת את חברתנו המשותפת יותר. אני לא משתתפת במשחקים האלה, אבל מה שכן, היא ממש עלתה לי על העצבים. מי משחק בשל מי יותר גדול (במצב זה למי יש לב יותר גדול) בזמן שבעה? שלך יותר גדול, ניצחת, עכשיו תפסיקי כבר להידחף. אני מניחה שזה שבאתי מסין ישירות לצפון אכל אותה מבפנים. מוזר על מה אנשים מתעכבים במצבים כאלו.

ההמשך היה בזה שעוד פעם הייתי קשוחה מדי. לפחות זה מה שנדמה לי. יש סיבה שאני לא אוהבת קשר וירטואלי. הוא לא משתווה לפגישה פנים מול פנים. לא משנה מה, אין כמו רושם מפגישה. ואני עושה רושם רע. רע רע. זה שאני גם רכה בפנים יוצא החוצה רק אח"כ. מצחיק שפעם אמרו לי שאני לא נראית מספיק קשוחה וזה לא מרגיש כאילו אני שולטת 😄

והיום נפגשתי עם חברה לארוחת בוקר, אליה איחרתי בחצי שעה, ובשביל לגוון הלכנו לבית קפה אחר לשתות קפה אחר. ומי נכנס אם לא החבר שלי לשעבר עם חברתו, אחרי שלוש שנים וחצי בהן לא התראינו. הוא עשה כאילו הוא לא ראה אותי, אני עשיתי כאילו לא ראיתי אותו והסמקתי כמו עגבניה. אפשר אפילו לומר שהייתי כמו רימון בשל, כי עגבניה נראתה חיוורת לעומתי. לקח לי זמן לחזור לבז' הטבעי ויצאנו משם ברגע שזה הרגיש שזה לא ייראה כאילו אנחנו בורחות.

אז התחיל דיון שלם לגבי מי היה צריך לפנות למי ראשון. חברתי ואני הסכמנו שהוא היה צריך לפנות כי זה לא לעניין שהחברה לשעבר תפנה לחבר לשעבר שיושב עם חברתו הנוכחית. אחחח, דיבורי בנות.

בינתיים מספיק...

הכלוב חסום בסין.
כבר חודש.
בגלל זה אני לא כותבת.

מה שאומר שעכשיו אני לא בסין (בעצם גם הכותרת אומרת את זה).
נחתתי כשנחתתי.

התחלתי את הביקור שלי באבל. לא שלי, אבל קרוב לליבי. היה לי קשה (באבל כמו באבל) ויכול להיות שהגבתי לזה יותר קשה משחשבתי כי בלילה הראשון הרגשתי כאילו בעטו לי בקיבה. הפעם האחרונה שכ"כ כאב לי הייתה לפני יותר מ- 10 שנים. מבחינתי אם זה היה ממשיך כך הייתי מפנה את עצמי לידיו החביבות של איזה רופא במיון. אבל, בסוף הצלחתי להירדם ועכשיו זה במצב של ניסויים באוכל. שגם כך מהווה תחום בעייתי.

אבל מה זה משנה בכלל?

בחודש הזה היו המון פעמים שרציתי לכתוב אבל בשביל זה היה צריך לפתוח את המחשב של השותפה ולהעתיק את מה שהייתי כותבת על המחשב שלי, ולא היו לי הפנאי או הכוחות הנפשיים לעשות זאת. סיימתי את הסמסטר, קיבלתי כבר שני ציונים. לא התלמידה הכי מבריקה בכיתה, אבל עברתי וקיבלתי ציון שאני מרוצה ממנו ואני חושבת שבאמת משקף את רמת ההשקעה שלי, שהייתה סבירה (אבל, כמובן, לא מספיק טובה).

מה תכניותיי בארץ? חלקן כבר הוצאו לפועל, חלק מחכות לשבוע הבא. מעניין אותי מה יהיה הפעם, איך דברים יסתדרו והאם...

טוב, אני הולכת לנוח ואז ללמוד קצת, כי אני לא באמת נחה אי פעם. נראה אם כל ההשראה של החודש האחרון תיפול עליי שוב בימים הקרובים, ככה שאני אעשה השלמת פערים כלובית...

היו שלום.

היום עליתי לקחת עוד נשימה.
הגשתי עבודה (הפעם בזמן) וסיימתי את הסמסטר בכל הקשור לשיעורים פרונטליים).
יש לי עוד 3 עבודות להגיש, אחת מהן באיחור. לצורך זה עומדים לרשותי (כולל היום, למרות שעוד מעט תשע בערב) 15 יום (לא כולל היום של ההגשה עצמה). בחישוב מהיר יש לי 5 ימים לכל עבודה.
אולם הגודל לא זהה. בסין מודדים גודל עבודה במספר הסימניות והעבודות שאני צריכה להגיש הן בגודל של 10,000, 5,000 והאחרונה לא מוגבלת בכמות. מכיוון שאני סינית בנשמה, אני חייבת סדר מספרי, אז ניצלתי את הבמה למיין לי הכל בראש על מנת לבצע חלוקת עבודה.

למרות שלא רואים את הסוף התחלתי לחשוב מה אני אעשה בחופשת סמסטר. אז התכניות הן לנסוע ליום לחרבין לפסטיבל הקרח, לנסוע לשבוע וחצי לארץ (ובארץ לים המלח לכמה ימים), לקרוא המון (כל מה שמעלה אבק על המדפים, וביניהם "דיפלומטיה" הקלאסי של קיסינג'ר), לחפש חומר לתיזה, להתחיל להכניס פעילות גופנית לחיים שלי ככה שכשיתחיל סמסטר ב' זה יהפוך לחלק מהשגרה. ובטח עוד דברים שאני לא אספיק.

השבוע הייתה לי שיחת התכתבות עם חברה וכל אחת סיפרה מה עובר עליה. כשסיפרתי לה שאני מאוד לחוצה בלימודים ולא יודעת איך אספיק את הכל, התגובה שלה הייתה "אני יודעת שאת יכולה לעשות את זה. תאמיני בעצמך והכל יהיה בסדר." תגובה זו נראתה לי מעט תמוהה ובטח ובטח שלא הייתה העצה הנכונה לרגע ההוא. הסברתי לחברה שאין לי בעיית ביטחון עצמי או מחסור באמונה בעצמי. אני יודעת שאני טובה, אני יודעת שאני מספיק חכמה להיות איפה שאני והבעיה היא מחסור בזמן. מעבר לזה שבכלל לא הייתי צריכה עצה, אלא פשוט שיתפתי אותה. מעניין שאצלה זה תורגם לחוסר אמונה ביכולת הפנימית שלי להצליח לסיים את הסמסטר. אני יודעת שאני אסיים אותו, פשוט אני גם יודעת שאסיים אותו על ארבע, אם לא על שש ולא, אני לא נשלטת, אני משקיעה!
וכאן מגיע המסר: אם אני מספת לך שקשה לי זה לא אומר שאני לא מאמינה שאני יכולה לעשות את זה, כי אני יכולה. זה כן אומר שקשה לי. לא בקטע של עצה, אלא בקטע של "עוד מעט זה נגמר. רק עוד קצת ואת נכנסת לחודש חופש." זה מה שהייתי רוצה לשמוע. לא כל דבר דורש אלוהים.

מה שכן, עם כל הלחץ של הימים האחרונים נורא בא לי להוציא אנרגיות על מישהו שיכול לספוג את זה. לא יודעת אם ייצא לי לעשות משהו לפני הטיסה, אבל אולי בארץ. למרות שמצד שני חבל לי על הזמן שלי בארץ, אלא אם זה מישהו מיוחד. טוב, אני מבינה שהראש התחיל שוב לעבוד אז אני חוזרת ללימודים. פוסטים יותר מעניינים יהיו אחרי שאסיים רשמית את הגשת כל העבודות, עד אז אני ונילית.

בשבועות האחרונים אני מרגישה כאילו אני יותר בים מאשר על היבשה.
פעם בשבוע, כשאני מגישה עבודה אני פורצת את הגבול הנזיל הזה שבין עומק הים ורוחב השמיים, לוקחת אוויר וחוזרת פנימה, לכתוב עוד עבודה, לעבוד במשרד על מנת להתכונן לעוד סוף חודש (והפעם אני לא נתקעת שם שעות, הפעם אני עושה הכנה מראש), להשתתף בשיעורים ולחזור הבייתה בשביל להתקלח, להמשיך לכתוב עוד קצת ולהירדם 5 דקות אחרי שנכנסתי למיטה.

כמובן שבין לבין יש משברים, אני חושבת לעלות למעלה ולוותר על הים הזה שבחרתי ללמוד לשחות בו. להגיד שדי, אני לא יכולה יותר לעמוד בזה. ואז אני נותנת לעצמי כמה דקות, מדברת עם המשפחה או חברים, ומזכירה לעצמי שאולי עכשיו קשה אבל עוד מעט זה יעבור, עוד מעט יהיה לי יותר טוב, שקשה יש רק באורז שרוף.

אחרי החזרה מישראל, הפסקתי לאכול מתוק. רמת הסוכר עלתה מעל המותר ואם לא אזהר אחטוף סכרת מוקדם מדי. המחלה הזאת תשיג אותי בסופו של דבר, על זה אין ויכוח. אבל כל עוד בכוחי לשמור על מרחק בינינו, eat my dust, diabetes!!!

שמתי לב שבשום דבר ממה שכתבתי עד עכשיו אין אלמנט של שליטה. הרי הבלוג נמצא באתר של יחסי כוחות, אני שולטת בסוגריים, לא ראוי לציין משהו כמו "שטוף את העיניים לפני שאתה קורא אותי"? אבל, כמובן, אני כרגע במצב הישרדות. עושה רק את הנחוץ על מנת להתקיים. עדיין, היום חשבתי על זה כמה אני שונאת אנשים שמלאים בעצמם. שונאת אותם, זה דוחה אותי. גבר שבטוח בעצמו ב- 100% זה גבר שחי בסרט. מבחינתי זה גבר שלא יידע להתמודד עם מצב שבו ידו לא על העליונה. אדם נפוח מצריך רק סיכה על מנת להוציא ממנו את כל הביטחון. מבחינתי שליטה זה משהו שצריך להרוויח, כמובן מהצד נשלט אבל גם מהצד השולט. נשים זה גם לא פיתרון. אבל על זה אכתוב בהזדמנות.

השבוע התבקשתי להכין קפה (בפעם הראשונה בחיי) לאחד הממונים עליי שהגיע לביקורת מישראל. כשאמרתי לו שאני לא יודעת איך מתפעלים את המכונה, התמיהה שלו הייתה "אבל את אחראית מנהלה, לא?"

חבוב, אני לא מכינה את הקפה במשרד, אני אפילו לא יודעת איפה הוא נמצא. כשאני רוצה קפה, אני מבקשת יפה ולא קרה שאמרו לי לא. את המכונה הזאת אני בחיים לא אדע לתפעל, חתיכת שוביניסט. אחרי שהוא יחזור לישראל, הוא יגיד למזכירתו הנאמנה "שולה, לא תאמיני מה קרה לי!" ושולה תגיד "חכה רגע (איך שלא קוראים לו), קודם אני אכין לך את הקפה". הזוי העניין.

טוב, נשמתי מספיק. הגיע הזמן לצלול.