אדומה

יש 31 איש ברשימת ההתעלמות שלי.

אני לא יודעת אם זה הרבה או מעט.

זה מרגיש לי הרבה.

כל מי שנחת שם בקול חבטה הוא אכן מישהו שביודעין החלטתי שאינני מעוניינת לקבל הודעות ממנו, אף פעם.

31 איש זאת כיתה שלמה.

האם אני מתעלמת סדרתית?

האם הסטנדרט הוא 50 או 60?

יש כאלה שגם לא טרחתי להכניס לרשימת ההתעלמות כי הודעתם הייתה חד פעמית וכי הם פשוט לא היו חשובים מספיק על מנת להיכנס לשם.

אז נראה לי אפשר לעגל ל- 35.

אני יושבת לי בדירה של חברתי לעבודה, שותה תה תירס ונהנית מהחופש שלי.

לרגליי שוכב כלב בולדוג חמוד וממושמע.

זאת הפעם השנייה שאני ישנה בדירה שבה גרה חיה כלשהי (לא כולל דגים).

הפעם הקודמת הייתה בנסיבות עצובות של שבעה שנחתתי לתוכם.

אני מקווה שהפעם הכלב לא יקפוץ עליי באמצע הלילה...

אפילו הוצאתי אותו לטיול ונתתי לו לרחרח את כלבות השכונה.

רק שיפסיק להפליץ כבר!

היום זה הלילה האחרון שלי בדירה שהייתה לי בית בשנה וחצי האחרונות.

הרוב המוחלט של החפצים שהיו בה נארזו ונשלחו בהדרגה לארץ, ויש עוד מספר תיקים שמחכים לתורם והם מפוזרים בין חברים עד שיישלחו ליעדם החדש, עד שיעשו עלייה.

עכשיו אני אחרי המקלחת האחרונה שלי, שטיפת הכלים האחרונה שלי.

כל הרהיטים שהיו לי נתרמו לקרן צדקה.

מחר בבוקר אקום לבוקר האחרון שלי וכשתבוא בעלת הבית, אשאיר את המפתחות שהיו שלי בידיה.

עכשיו הבית הזה כבר אינו בית, אלא פשוט דירה להשכרה. אין הרגשה של cosy, ואין תחושה של בית.

זה הלילה האחרון שלי לבד.

ממחר אדור אצל חברה לעבודה במשך חודש.

חודש היאללה ביי שלי מבייג'ינג.

מעירי בחמש השנים האחרונות.

ואז...

אז בז בא.

ואחרי זה קצת שמש וים וחול שאינני סובלת, אבל עכשיו אני מאוד מצפה לו.

ובסוף בסוף: העלייה השנייה.

אני לא עצובה. אני מהורהרת. תקופה של התרגלות לשונה לפניי.

אני חוששת משוק תרבות בארץ, שלא אסתדר עם הישראלים, שלא אמצא שפה משותפת.

שאני לא ישראלית ולא אצליח להרגיש שייכת.

יש לי חברים חדשים לרכוש וחברים ישנים שלגביהם צריך להחליט אם לחזק או לפרום סופית את קשר החברות.

הם נראים לי אותם חברים, אבל אני מרגישה שאינני אותה צינית.

שאני מין יצור כזה, שלא שייך לסין אבל גם לא שייך לישראל.

מי יודע, אולי אני שייכת לאיי סיישל ;)

ועדיין, כן קיבלתי את ההחלטה לחזור.

וכן, אני רוצה ישראלי שיהיה עזר כנגדי.

שהוויכוחים יהיו בעברית, ומילות החיבה יהיו בעברית.

שהפקודות והדרישות יהיו באותה השפה שבה אני מרגישה הכי בנח.

הרי ארצה ו- sit אינן מרגישות אותו הדבר.

למרות ש- kneel וכרע ברך גם לא מרגיש אותו הדבר.

עוד חודש.

סיימתי עכשיו לראות את הפרק הראשון של העונה החמישית של "האשה הטובה" ולאורך כל הפרק התנגנה מנגינה קלאסית שמאוד אהבתי.

אני לא מצליחה למצוא את המנגינה הזו בשום מקום...

אז אני מבקשת עזרה במציאתה.

אני מדגישה: לא השירים, אלא המנגינה שמתנגנת לאורך הפרק.

ומה ת/יקבל המוצא/ת הישר/ה?

קודם תוכיח/י שמצאת.

מכיוון שהבלוג השני שלי עדיין חסום לי (זה שכל המשפחה קוראת), אני עדיין כותבת כאן דברים שלאו דווקא קשורים לכאן.

התחיל להתגלגל לי פוסט בראש ומכיוון שהוא עדיין שם, אני רוצה להעלות אותו על הכתב.

לא זוכרת אם כבר כתבתי את זה פה, אבל אני תמיד אומרת שיש הבדל מאוד מהותי בין דיבורים למעשים.

יש את האנשים שתמיד מדברים, פורשים את משנתם לכל בעל יכולת שמיעה בסיסית, על מה הם היו עושים אילו כך או אחרת.

ואני? אני אשה של מעשים.

ה"מה אם" שלי עובד מעט שונה.

אז הנה רשימה חלקית של ה"מה אמים" שלי:

1. אם אמא לא הייתה בוחרת ברופאת שיניים שהקליניקה שלה נמצאת ליד מסעדה סינית, לא הייתי נחשפת לשפה.

2. אם לא הייתי מסיימת את מערכת היחסים הרצינית היחידה שלי, לא רק שלא הייתי מגיעה לסין, היום בוודאי הייתי גרושה או עם סיפור של ביטול אירוסין.

ואני בכלל לא מעוניינת בחתונה רשמית אלא בברית זוגיות/ ידועים בציבור.

3. אם לא הייתי הולכת עם חברה ליום כיף באיזה קיבוץ איפשהו ליד ירושלים, לא הייתי פוגשת באמצע הבריכה מישהי שייעצה לי לנסות להתקבל למקום שבו אני עובדת עד היום ומסיימת את העסקתי בו בעוד כחודש.

4. אם חברה שלי לא הייתה מבקשת ממני לבדוק את הבחור שהיא פגשה ב"כפיות" (זה עדיין קיים בכלל?) ואם לא הייתי צריכה להירשם בשביל זה, לא הייתי פוגשת את ההוא של סעיף 2. הם אגב, נשואים כבר שנים והורים לצאצאית חמודה.

5. אם לא הייתי עובדת איפה שאני עובדת, לא הייתי פוגשת את החברה הכי טובה שלי.

זאת לא הייתה חברות ממבט ראשון, אלא משהו שנבנה לאט לאט, קרם עור וגידים והפך לחברות אמיצה באש ובמים.

6. אם הייתי מקשיבה כמו שצריך לעצות שנאמרו לי לפני חצי שנה, עכשיו הייתי שלושה ימים לפני סיום עבודתי, ולא הייתי צריכה להישאר עוד חודש בתפקיד שמיציתי אותו לפני שנתיים ונשארתי בו בשביל לסיים את הלימודים ללא פגיעה כלכלית.

7. אם לא הייתי מעוניינת לקרוא ולהגיב לבלוגים של חברתי שכתבה ב"כלוב", לא הייתי נרשמת ומכירה אנשים, ומכירה עולם, ונחשפת לדרך חיים שכשאשוב לישראל אאלץ להחליט אם היא בשבילי באמת, ולא בעיקר בתיאוריה.

8. אם לא היה לי בטחון עצמי, אני לא חושבת שהייתי שורדת את כל אשר שרדתי בחמש השנים שלי בסין. השנה הראשונה הייתה השנה הכי קשה שהייתה לי, ואז באה השנה השנייה וגיחכה על השנה הראשונה ועשתה לי בית ספר. ואז באה השנה השלישית ונתנה לי בגרות, ופרופורציות ודחפה אותי קדימה. ואז באו השנתיים האחרונות והכניסו אותי לספין שבשיאו, בזמן כתיבת התיזה, איבדתי זיכרון לטווח קצר ואת היכולת לקבל החלטות. אבל מה, עשיתי את זה. עם עזרה, עם הכוונה, עם עידוד ואמונה בי מצד אלו שקרובים אליי. התואר שלי הוא תוצאה של אהבתם של אלו שקרובים אליי.

9. אם לא הייתי ראש גדול, החיים שלי לבטח היו הרבה יותר רגועים. אבל גם הרבה יותר מלאים בוויתורים, בנאליות, פשרנות ותחושת פספוס. אז אני מקבלת את זה שאני פייטרית, לטוב ולרע. אני מעדיפה להתחרט על משהו שעשיתי מאשר על משהו שלא העזתי לעשות.

10. אם לא אציב לעצמי מטרה, המטרה לא תציב את עצמה. והמטרה לשנה הקרובה הינה: עבודה מספקת ובן זוג מספק.

את שניהם אמצא, לאו דווקא בסדר הזה.

אני שואפת גבוה, אבל נטועה חזק בקרקע. אני מקווה שבן הזוג הזה יבוא מכאן, אבל אני לא מגבילה את עצמי לכאן.

אני יודעת מה אני רוצה ויודעת לזהות את זה.

לצערי, הבחור הוונילי שצד את עיני, מחויב לאחרת. הוא לא מכאן ואני לא משם.

אבל מה שהוא נתן לי זה את הביטחון שאדע לזהות מה אני רוצה כשאראה את זה.

אז בחור, אם אתה קירח, זה יתרון.

אם אתה יס

מן,

זה חיסרון.

אני לא אשה שדורשת לשמוע "כן, מאמי", יותר בכיוון של "בבקשה עוד"...

טוב, זה היה הראשון. יש עוד משהו שם בראש, אבל זה עוד לא מוכן כנראה להיות מתורגם מהרגש לשכל.

נ.ב. איל, מה לא היה מובן? אם זה יהיה רלוונטי, אפנה. כרגע לא רלוונטי. כרגע לא מעוניינת. כרגע לא פנויה. כרגע לא מתאים לי. לא.

שוב ניסיתי למצוא משהו דרך אתר ספציפי ושוב זה היה מאכזב, לא מספק ובזבוז זמן.

אני צריכה ללמוד שכשמשהו הוא לא, אז הוא לא.

אני מקווה, ואני יודעת שזה לחלוטין נאיבי מצידי, שיהיה לי יותר הצלחה דרך הכלוב.

מובן לי שדבר לא מובטח ואני עובדת על עצמי המון על מנת להגיע לישראל אדם שלם ומוכנה לשלב הבא.

קראתי עכשיו את הבלוג של סטורמי (http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=64993) וכל כך הסכמתי עם מה שהיא כתבה שזה נתן לי השראה לכתוב בעצמי...

ומה ההשראה?

שואלים אותי המון אם אני מתרגשת/ חוששת/ דואגת וכד' מהעזיבה הקרבה וממשמשת.

אני תמיד עונה שאני כבר רוצה להתחיל את השלב הבא בחיים שלי, להתחיל לבנות את עצמי.

אני לא חוששת מהעזיבה מכיוון שאני שלמה איתה. זה הזמן שלי לעזוב, אפילו אפשר לומר שחודש מאוחר ממה שהייתי רוצה והיה בתכנון המקורי.

אני מתרגשת מההתחלה החדשה שמחכה לי אבל לא מתרגשת מהעזיבה, היא באה לי בטוב, בעיתוי שבו אני מרגישה שמיציתי את עצמי בסין מבחינת מקום מגורים קבוע וההתפתחות המקצועית שלי.

המטרה הבאה שלי הינה כפולה: אני רוצה למצוא בן זוג ואני רוצה למצוא עבודה מעניינת ומאתגרת שבה אוכל לגדול ולהתפתח, להיות מוערכת ולהעריך את התוצאות של מעשיי ותרומתי.

אני יודעת, זה יכול להישמע נאיבי או אוטופי, אבל אני מאמינה בשינוי חיובי, ומאמינה שעבודה רצינית ומחויבת מביאה תוצאות.

בגלל זה חייכתי כשקראתי לגבי כוחה של המילה, כי זה נכון. כשאת מחליטה שאת רוצה לחפש את מחפשת, וכשאת מחליטה למצוא את מוצאת.

ואני רוצה למצוא, אני מרגישה את זה בפנים וזה מקרין החוצה.

אפילו פתחתי לינדקאין (שמעת בנט??? עשיתי את הצעד המיוחל! רק מה עכשיו???).

עניין הפייסבוק לא יקרה, אני בקטע של חברים בשר ודם ורכילות זה רק ב YNET.

ומה בעניין בן הזוג? אני רוצה לנסות לבחון כמה אופציות מהכלוב, לפחות בשביל להבין איך זה עובד בישראל ואולי יתמזל מזלי ואמצא את שחפצה בו נפשי.

רשימת תכונות יש מפה עד להודעה חדשה, אבל הכוונה שלי זה לא למצוא מכונה, אלא בן אדם. עם פלוסים שאהנה מהם ומינוסים שאדע להתפשרולהבליג עליהם.

רק לצורך הדגמה, התחלתי ללמוד למבחן הרמה הכי גבוהה בסינית, עליו אבחן פעמיים.

המורה שלי לסינית סיפרה שבעלה הביא הבייתה צב בשביל לאכול אותו (זה לא החלק הבעייתי, הם באמת אוכלים הכל. נראה אותכם רועבים שנים ותראו שאפשר לאכול קליפות עצים אם צריך).

לפי מה שהיא אמרה לי הדרך להרוג את הצב זה לתקוע לו מקל אכילה בפה ואז איכשהו לחנוק אותו או מה שזה לא יהיה (ואני בכלל לא אוכלת בשר).

היא ביקשה ממנו לא לעשות את זה בבית כי היא לא יכולה לעמוד בזה ואם הוא כבר בוחר להרוג צב חסר ישע, אז רק שיהיה מחוץ לבית.

הוא צחק, הלך למטבח וטבח בצב המסכן.

לאחר מכן הוא בישל אותו ואכל אותו.

הוא ניקה אחריו.

היא שאלה אם זה משהו שיכול לקרות גם אצלינו המערביים.

אמרתי לה שאצלי בבית יש בדיוק שתי אופציות לגבי כל התרחיש הזה:

1. הצב הזה לא ימות אצלי בבית ובטח שלא ייאכל שם ובטח ובטח שלא ע"י בן זוגי.

2. אם צב ימות אצלי בבית (מוות לא טבעי), זה יקרה בדיוק פעם אחת: ראשונה ואחרונה. לאחר מכן הגבר הזה, שהעיז לא לכבד אותי, ימצא את עצמו מחוץ לביתי ובטח ובטח שמחוץ לחיי.

היא אמרה שהאופי שלה לא מספיק חזק. אני אמרתי שמבחינתי, סיטואציה כזו אינה בכלל בגדר האפשר.

אם נעביר את זה גיור, אצלי בבית לא ייהרגו בעלי חיים לצורך מאכל.

זה לא אומר שהגבר לא יוכל לאכול בשר, פשוט לא לידי ולא בישול בתוך הבית.

אני מוכנה להתפשר על הרבה, אבל כמו אשה ואדם יש לי עקרונות שהם עקרוניים ויותר מזה, חשובים לי.

זה בקטנה.

בנט, מה עושים עם הלינקדאין???

למה למה למה ?!?!?!

למה אני צריכה להגדיל ראש?

למה זה טוב?

למה לא להיות יצור קטן ונכלולי שעושה עבודה של 9 עד 17, הולך הבייתה לדירה החשוכה שלו או מה שזה לא יהיה וחי חיים נורמלים שהכל עובר מעליו??

למה לא?

מה זה גישת ה"מגיע לי" הזו שאנשים מרשים לעצמם לפתח ועוד להוציא החוצה שלא במעמדם?

תזכיר לי מתי נולדת, ילד!

עצבים עצבים ועצבים.

לא לעניין וממש לא בזמן המתאים.

למי יש חשק למסאז' במצב כזה?

ולמה אני נותנת לזה לקלקל לי את הערב?

עונש עצמי על אטיטוד של צעיר פעור.

ואני בכלל לא מאזוכיסטית.

ניסיתי לכתוב בימים האחרונים ולא מצליח לי.

כמובן שיש המון מחשבות, המון הכנה נפשית לחזרה לישראל, אבל כאשר אני באה לכתוב, לא יוצא הרבה.

אני מודעת לזה שאני יחסית עצורה במצבים מסוימים, אולם כאן אני אמורה להיות פתוחה, כי כאן אני אני...

נשאלתי למה לא התחברתי לשולטות כאן, בכלוב.

הרי פעם הגדרתי את עצמי כשולטת, לפני שבחרתי באחרת.

אז חשבתי וחשבתי, ומה שהגעתי אליו בשלב זה שהשולטות פה נראות לי מלאות בעצמן, כותבות כאילו השמש זורחת להן מהתחת וכאילו כל השאר חייבים להן את הנשימות שהם מעיזים לנשום ללא אישור המלכה.

הכי מצחיק זה שאחרי שכתבתי את זה, התחלתי לקרוא שני בלוגים שנתנו לי תקווה לזה שיש שולטות מזן אחר, זן שאני הייתי שמחה לראות את עצמי משתייכת אליו.

הראשונה היא נסיכת הלילה, שהפכה לאייזיס.

השנייה הינה מיס הייד, שבינתיים הורידה את עניין השולטת משמה. לא שזה הופך אותה לפחות שולטת, פשוט הקיטלוג הזה בעייתי כשהנשים שמשתמשות בו הופכות מעמד לזנות.

אני רואה שליטה לגמרי אחרת, כפעולה בין שני אנשים שמשלימים אחד את השנייה כל אחד מהכיוון שלו ונפגשים באמצע.

שליטה בשבילי היא משהו פיזי שבא מהלב.

לא קניות על חשבון זר.

לי מחמיא הרבה יותר שבן זוג קונה לי משהו שאני רוצה ואוהבת מאשר זר שנותן לי כרטיס אשראי.

זה הסבר קצר, אני יודעת. אני מניחה שיבואו עוד השלמות.

פשוט לא בסדר שהבטחתי ולא קיימתי עד עכשיו.

נשמע לך הגיוני בינתיים?

נ.ב. כשאני כותבת "להוריד הילוך" מה לא מובן????

אם אתה שולח לי עוד הודעה אחת מבלי שהתבקשת, אתה נכנס לרשימת ההתעלמות.

בימים האחרונים אני מרגישה שסין מגרשת אותי.

כל הסחבת הבירוקטית הרגילה הכפילה את עצמה בחודש האחרון (באופן רשמי, נראה אתכם משיגים ויזה לסין ליותר מחודש) ואני נבלעתי בתוך זה.

אני מוצאת את עצמי רצה בין משרדי הממשלה השונים ונאלצת להתעקש על משהו שלפני חודש ניתן אוטומטית.

מה גם, שלחודש הקרוב אני צריכה להתמקם במשרד חלופי כי אין לי אפשרות כניסה ללא דרכון למשרד הרגיל, מה שגורר התאמה לוגיסטית שמצד אחד תתן לי שקט, מצד שני מונעת ממני התנהלות תקינה.

הזיהום בא והולך ואני מרגישה אותו בנשימה שלי, מה שכן, הצננת כמעט עברה לה...

ממשיכים:

האינטרנט עושה בעיות והרבה פעמים אני לא מסוגלת לצרף קבצים לאימיילים שאני שולחת או לפתוח ויינט.

יש לי בלוג בתפוז שהגישה אליו חסומה כבר חודשים (וזאת הסיבה שאני כותבת כאן יותר).

המשטרה רשמה אותי לא נכון (יש חובת רישום בסין) והייתי חייבת להביא את עצמי לשם שוב על מנת שיתקנו.

לח וחם באוגוסט ואין ישועה פרט למזגן פה ושם ואני מתניידת לי ברחובות ומרגישה ג'יפה ואין מה לעשות חוץ מלהמתין לסוף החודש, להקלה הגדולה בחום.

אז סין היקרה,

קיבלת את שלך.

אני עוד מעט עוזבת.

האם יש מצב שנעלבת שאני עוזבת אותך?

אני עדיין אוהבת אותך, למרות שאת חתיכת כלבה, ואני עדיין מרגישה כאן בבית.

אני מרגישה שליבי שייך לאסיה, ואם כבר אסיה, אז לך.

אולם, תביני, אני חייבת לעבור הלאה.

אני רוצה בן זוג.

אולי משפחה.

אני רוצה להיות קרובה לאמא שלי ולנצל את השנים הבאות על מנת ליהנות מאהבתה הבלתי מותנית אליי ולתת בחזרה את ההקרבה שהיא עשתה למעני.

אני חייבת אוויר נקי אחרת תצטרכי לטפל בי כשאהיה חולה ממך, ואת זה שתינו בוודאי לא רוצות!

אני אחזור, אל תדאגי. בטוח אבוא לבקר ואז נתעדכן בכל מה שעבר עלייך וכל מה שהתקדם אצלי.

אז שמעי, את חייבת לתת לי ליהנות ממך בחודשים שנשארו לי. אל תשאירי לי טעם מר בפה ותסכול בלב.

בואי נגמור את זה יפה.

בימים האחרונים אני נלחמת בהצטננות מציקה ומפסידה כל יום ולילה מחדש.

לקחתי קצת כדורים להורדת חום וכאבים, אבל עכשיו אין לי חום ולא כואב לי, אז אני מחכה שזה יעבור.

כשאני חולה, אני הופכת לאדם יחסית נחמד. על כן, אני מנסה למנף את זה לחיי הבריאים ולנסות להיות יותר נחמדה ופחות נושכת.

בינתיים, יחסית בסדר.

אני חושבת המון על העתיד לבוא, על החזרה לישראל.

על מה המטרה הבאה שלי ואיפה.

יש לי הרגשה שיש יותר מדי כיוונים שאותם אני שוקלת, אולי על חשבון התמקדות במשהו יותר מעשי.

מה המעשי? לא יודעת...

קצת מבולבלת...

במקור הכותרת הייתה מיועדת למשהו אחר לגמרי: עישון במסעדה.

אבל אחרי שחזרתי לטיוטה הזו הבנתי עד כמה היא לא רלוונטית יותר.

מה שגורם לי לחשוב שהגיע הזמן לשנות סדר עדיפויות.

נכון, רוזה פארקס וכד' הן מודל לחיקוי, אבל לא כל קרב ראוי לתותחים הכבדים.

לכולם פה יש יום הולדת, אז החלטתי להיוולד כמו כולם, בקיץ.

את הקידומת החלפתי בשנה שעברה, ואני מאוד מרוצה מהגיל שלי.

כמובן, לכל חברותיי (מינוס שתיים) יש ילדים והן שוחות בטיטולים ואני הרווקה הלא ממש הוללת שיש למצוא לה שידוך, אבל עדיין, ממרום שנותיי אני מביטה סביבי ומרוצה ממה שיש לי.

אז עוד מעט עוד קצת אני בת 31.

לא אפליג למחוזות הסיכום של גילי המופלג, אבל כן אכתוב שזוהי הפעם הראשונה מזה לפחות עשר שנים שאני לא יודעת מה הולך להיות הלאה.

מה יהיה בעוד חצי שנה.

אני יודעת שיש לי תקווה ושאיפות להגיע למשהו אמורפי בדמות זוגיות ועבודה שאוהב, אבל אני לא בטוחה שזה מה שהולך להיות.

בכלל, השנה הקרובה הולכת להיות שנת שינויים בין יבשתיים; אני עוזבת את סין אחרי חמש שנים וחוזרת למולדת שלי, אליה אינני מתגעגעת.

אני חוזרת כי אמא שלי שם, כי המשפחה שלי שם.

אצטרך למצוא חברים חדשים, תחביבים שיחשפו אותי למעגלים חדשים.

אני לא דוברת את הסלנג, לא רואה טלוויזיה מקומית.

אבל אם בסין אני זרה, מה אני בישראל?

עולה חדשה עוד פעם? מעניין איך יגדירו אותי במשרד הקליטה. האם אני תושבת חוזרת? האם אקבל סל קליטה?

אינני יודעת איך לדבר עם אנשים שאיתם אני חולקת את העברית שלי. האם אנחנו נשדר על אותו גל?

האם האופי שהתעצב במשך חמש שנים באמת התקבע או שאעבור רגרסיה למי שהייתי פעם?

אני לא רוצה להיות הבחורה הזו, מלפני חמש שנים.

אני לא רוצה להתרגז ולהגיב על כל עכבר כפיל.

ואיך אתנהג עם אנשים שאני כבר מכירה?

הרי כשאחזור הדינמיקה תהיה של משהו קבוע, לא ריצה בין ערי ישראל להספיק כמה שיותר חברות.

המאהב המיתולוגי שאל אותי אתמול מה עם השליטה.

כתבתי לו שאני לא בעניינים.

הוא ענה שבטח אחזור לזה כשאהיה בישראל.

הגבתי שאינני מעוניינת יותר בסתם מפגש, אלא במערכת יחסים. שבה אוכל להתפתח ולפתח, ולהיפתח למישהו אחר, כי רק כך אני מרגישה שאני נהנית מהשליטה.

לא שליטה רגעית, חולפת, חסרת משמעות.

אלא משהו שנבנה, מהבסיס מעלה.

ובז, אני לא מעלה לדיון את עניין השעווה, כי אין מה להתדיין.

זה מה שאני רוצה ממך.

וכשניפגש, הדבר הראשון שתצטרך לעשות זה להפשיל את המכנסיים, להתכופף ולהראות לי אם עשית את מה שביקשתי.

ואם לא, לא אגיב בפליק או ספנק.

העונש שלך יהיה שלא יהיה מגע.

ואני יודעת, אתה נהנה מחברתי וזה ופה ושם, אבל שנינו נהנים הרבה יותר מהאינטימיות שמביא איתו החיבור המשונה הזה בינינו.

הרי אחרי שאחזור לישראל, אתחיל לחפש בן זוג.

אז האם אתה באמת רוצה לבזבז (הא!) את זמן האיכות שנותר לנו בוויכוח מלמטה?

לא חבל בזי?

רמז: חבל.