אדומה

הנה אני באה

:(

כן, זה חיוך עצוב. אין לי חשק לשלושה ימים שם.

לא בא לי להיות לבד.

יש כבר הרבה לבד שמחכה לי אחרי יולי.

לא יודעת אם כתבתי את זה פה בעבר, אבל ההתפתחות של הישראליות שלי נעצרה לפני כמעט חמש שנים, כשעזבתי את ישראל לטובת המדינה עם הכי הרבה תושבים בעולם, כי בדיוק הייתה חסרה להם אחת.

בעוד מספר חודשים אסיים את השהות שלי בסין ואעבור הלאה.

כשהייתי עכשיו בניו יורק, עשיתי עם עצמי חשבון נפש, בין בייגל לפרצל.

מה אני רוצה לעשות עם עצמי, איפה אני רואה את עצמי מבחינת המעגל הקרוב שלי ואיפה אני ארגיש מאושרת.

בשלב זה, ההחלטה כבר התקבלה.

אני רק מקווה לא להתחרט על זה אחר כך.

כי לקום ולעזוב עוד פעם יהיה לי קשה.

לקחתי בשיקול שלי את המשפחה, למרות שזה בעיקר אמא, חברים חדשים שאצטרך למצוא (למרות שזה גם ככה יקרה, כי בסוף יולי עוזבים הרוב, כולל החברה הכי טובה שלי), הסביבה שבה אני שואפת לעבוד, המשכורת....

אני חוששת שלא יהיה לי הרבה מן המשותף עם אנשים שהינם כמוני, אבל שונים.

ושזה יקטלג אותי כסנובית במקום אחרת.

אני לא רוצה להרגיש כמו עולה חדשה, שלמרות שאין לי קושי שפה, יש לי קושי להתחבר למכנה המשותף שמחבר בין האחרים.

האם תמיד אהיה זרה?

מעניין איפה הבית שלי.

במקרה הכי גרוע, קיבלתי הצעה לעבור לגולן כשאהיה בת 50.

או כשהוא יהיה בן 50.

אני מקווה לזכור בפעם הבאה לכתוב על דיון החתונה+ילדים שהיה לי ולחברתי.

אה, וזה שחלמתי שאני עם אשה.

מאז סוף מרץ אני הולכת באופן קבוע לדיקור סיני.

למרות כל שנותיי בסין, עד לפני כמה חודשים לא הסכמתי לעשות את זה.

היה לי חבר טוב שעסק בזה, ופעם אחת כשנתפס לי שריר בכף הרגל (ממסאז', שזה בכלל היה מגוחך), הכרחתי אותו לבוא לעשות לי דיקור שלא עזר ובסוף זה השתחרר לבד.

מה שהוא עשה ומה שאני עוברת עכשיו לא דומים לחלוטין.

עכשיו זה הדיקור ההארד קור, פחות או יותר. זה שכואב.

כי הרבה לא יודעים את זה, אבל הדיקור שבו תוקעים לך מחטים, זה אמור לכאוב.

וזה ממש כואב, כואב עם סימנים בורדו-צהוב ועייפות שנופלת עליי בכזאת עוצמה שאני תמיד הולכת בערב כי אחרי זה זה ישר למיטה.

בסוף מרץ הייתי בהודו למספר ימים ולקחתי 4 טיסות בשביל זה. בטיסה לפני האחרונה לא ישבתי כמו שצריך ונתפס לי הצוואר (לא זוכרת אם כתבתי על זה).

זה נפל על חג ולא היה אף אחד בבייג'ינג ותוך גישוש אחר מרפא סיני כזה או אחר, הזכירו לי שי', שגר שתי תחנות ממני, מתמחה פה ברפואה סינית.

דידיתי אליו כבר באותו הערב לפי דעתי וכך התחילו הדיקורים האלה.

לצוואר לקח עוד כשבוע להשתחרר ומאז אני באה אליו לתחזוקה, לפעמים פעם בשבוע ולפעמים פעם בחודש.

בגלל שיש לי צורת ישיבה מאוד ספציפית שבה אני לומדת, אני תמיד נתפסת. אז במהלך כתיבת התיזה (התקופה השחורה) הייתי אצלו פעם בשבוע.

ולמה אני מזיינת את השכל על זה?

כי אתמול בזמן ששכבתי שם עם שמונה מחטים יצא לי לחשוב (הטיסה מניו יורק עשתה את שלה).

כשאני עם המחטים האלה בתוכי, אני חסרת אונים. אני לא יכולה לזוז כי כואב לי כשהמחטים זזות בתוכי וכשהוא תוקע אותן, אני מתעצבנת.

וחשבתי לי האם ככה מרגישות נשלטות? רק שהן נהנות מזה בנוסף, מחוסר האונים.

וכמה מוזר לי להיות במצב הזה, שבו אני אזוז רק אם חיי תלויים בזה.

ומה קורה אם יש לי אפצ'י?

וכמה אני לא מחוברת לגוף שלי, למרות שהוא ואני נמצאים ביחד כבר כמעט 31 שנה.

אני לא מודעת לנקודות הבעייתיות של הגוף שלי, חוץ מהגב.

ומי שרוצה חוויה מלאת כאב, שתעשה מסאז' מקצועי בתחת.

זה כל כך כואב שאני לא ממליצה לעשות את זה כשיש חפצים חדים בהישג יד, או גרזן, שזה מה שתמיד עולה לי בראש כשהוא תוקע או משחרר מחט.

וזה מביא אותי לעוד נקודה, אין לי סף כאב גבוה. אני גם לא נהנית כשכואב לי, זה מעצבן אותי, אין תחושת אושר שמציפה אותי בזמן או אחרי זה.

ואם התחלתי להתרגל לכאב כשהמחט נכנסת, זה הרבה יותר כואב לי כשהוא שולף אותן.

בקיצור, ממליצה בתור חוויה ונילית כואבת למי שבעניין.

חזרתי הבייתה מסופרמן - לא מומלץ בעליל - בשביל למצוא את הפנינה הבאה בתוך תיבת ההודעות שלי:

"קראתי את הבלוג שלך...

הדבר היחידי שמצאתי בו הוא שלהבדיל מרוב הבלוגים כאן - את כותבת ללא טעויות כתיב.
מעבר לזה בלוגך טרחני ונבוב, עתיר במטפורות בנאליות ומדגים חשיבה קונפורמיסטית של (עוד..) אחת שבטוחה כי השמש מבצבצת מחלחולתה, ומחשבותיה ודמיונותיה שוות ערך ליכולותיה (וברור כי הן לא... ).

ולא, זה לא ניסיון למשוך לך בצמות. זהו באמת שיתוף כן.


תהני והמשך אוננות ורבלית נעימה."

האמת שלא נכנסתי לפרופיל של הכותב, ככה שאני בעיקר מניחה שמדובר בזכר...

ואחרי קריאה מהנה ומהפנטת, הדבר היחיד שיש לי להגיד זה:

אבל מה זה אוננות?

בגלל שאני גרה בעיר שבה יש לכל דבר שוק משלו, לעיתים אני צוחקת עם חברות לגבי הימצאותו של שוק כזה או אחר.

היציאה האחרונה הייתה שוק עננים, כי ניהלנו דיון שלם האם הממשלה הסינית יוצרת עננים בשמיים.

אני אמרתי שלפי דעתי הם לא יכולים ליצור עננים (אני יודעת שניתן לגרום לגשם) אבל האמת, איתם, אין לדעת.

ואז חשבתי לעצמי, מה אם היה שוק גברים? גברים מערביים ז"א, כי בשביל סינים לא צריך שוק, רק צריך לצאת החוצה.

ואם אכן היה כזה שוק, ולא בקטע זנותי, אלא אשכרה שוק גברים, האם הייתי הולכת לקנות לי גבר?

האם הייתי מסתובבת בקומות השונות, קומת האסייתים, קומת האפריקאים, קומה מזרח תיכונית, אירופאית, אמריקאית (עם מחלקות קנדה ודרום אמריקה) וקומה מעורבת, כי מה לעשות, יש כאלה שהם גם וגם.

לפי דעתי, הייתי ישר הולכת לקומה המזרח תיכונית, לחלק הישראלי.

שם הייתי מנתבת את דרכי בין הערסים, למאצ'ואים, להיי טקיסטים ומגיעה לחלק של הגבר הישראלי רחב הכתפיים, עם החיוך וההומור וכאלה.

ואז היה מתחיל שלב המיקוח, בסינית כמובן, על הגבר הישראלי הזה.

ואחרי שהיינו מסכמות מחיר, כי המוכרות הן אלו שיהיו אחראיות על זה, אין מצב שמוכר יידע להתמקח כיאות בעניין חשוב שכזה, הייתי לוקחת אותו הבייתה.

ואז הוא היה שייך לי כי אני קניתי אותו.

נשמע לי כמו מסע בין כוכבים, עם דאטה, למי שזוכר.

אני עוד אצטרך ללטש את העניין הזה.

אני עדיין לא מעכלת!

סיימתי.

סיימתי.

סיימתי.

סיימתי!

כמעט יש לי תואר שני.

אם יש משהו שלמדתי מהחודשים האחרונים, זה שכתיבה (בשבילי) זה עניין של הרגל.

אם אני לא מתרגלת, זה נשחק ונפסק.

בגלל זה בזמן שכתבתי את התיזה, כתבתי גם הרבה בבלוג.

אבל עכשיו סיימתי לכתוב, ההגנה שלי ביום שישי ואחרי זה אני סוג של צינית בעלת תואר שני: צינית מדופלמת, הא! (הטקס ביולי, בשיא החום).

את עבודתי ושהותי בסין אני מסיימת באוקטובר ויש המון מחשבות של מה הלאה.

אתמול החלטתי מה יהיה בנובמבר ודצמבר ואז אראה מה פתוח בפניי ומה עוד אצטרך להחליט אם אפשר ואם אני רוצה לפתוח.

מה שכן, החלטתי שאני צריכה ניקוי לנפש, לעשות משהו בשבילי דרך עשייה למען האחר.

למרות שהפרטים עוד לא נסגרו, אני נסגרתי על ההחלטה.

בחודש הבא אני מבקרת לכמה ימים, בדרך לחופשה הראשונה שלי מזה חצי שנה.

אני מאוד מקווה לפגוש אנשים מסוימים ומקווה עוד יותר לא לפגוש אנשים אחרים.

אחרי כל השנים האלה לא בארץ, אני לא אותה צינית ישראלית, כי הישראליות שלי חדלה מלהתפתח ביום שעזבתי.

בכל פעם שאני בארץ אני בשוק תרבותי; לא יודעת איך לדבר עם נהגי אוטובוס, לא מבינה התנהגות של אנשים במסעדות ומרגישה פרגית מוזרה בנוף העירוני.

מעניין איך זה יהיה הפעם, כשאני חושבת על לחזור לישראל.

האם פתאום דברים ייראו לי מזמינים יותר? האם ארגיש שייכת?

כשהגעתי לבייג'ינג בפעם הראשונה, לא היה שוק תרבותי. הרגשתי בבית.

ואיפה הבית הבא???

אז מה זה לישים?

קובלט גלשה עד גוגל: "ליש הוא אביזר המקשר בין הגולש לגלשן ומשמש כציוד נלווה לגלישה".

hrgiger ניחשה נכון.

מדובר ברצועות שמחברות בין הגולש לגלשן.

ואני שואלת, אם באתר הזה היה צריך עזרה מבחוץ בשביל לדעת מה זה "לישים", לא מובן מאליו הצורך להסביר מה כתבת???

לא כשאתה בן 15 בגוף של בן 30.

אתמול היה לי יום נוראי.

מהימים האלה שאני יודעת שיהיו לא טובים, אבל אף פעם לא יודעת מאיפה זה יבוא לי.

אחד מאלו שעובדים איתי עבר את הגבול והביא לי את הסעיף.

כל כך התעצבנתי שלא הייתי מסוגלת לדבר איתו מבלי לאבד את שלוותי לחלוטין.

ההתנהגות שלו הייתה ילדותית ובלתי נסבלת, גובלת באינפנטיליות ובהחלט מזכה אותו במועמדות ל"טוני".

לא באמת חשוב מה הוא אמר, אלא רק העובדה שהוא נגע בנקודה רגישה ואישית לי, מה שאומר שזה הסתובב לו בראש זמן מה.

אני מודה, הוא גרם לי לבכות. התקופה האחרונה הייתה כ"כ קשה שאני עדיין לא מאמינה שעשיתי את זה.

שגם עבדתי, גם סיימתי את התיזה (ואפילו כתבתי יותר מהמינימום ההכרחי), גם טיפלתי בכל הביקור הרשמי שהיה בסין, גם השחלתי מניקור ופדיקור, גם הצלחתי להבין שהגיע הזמן לסיים את "מערכת היחסים" המסטיק שהייתה מבצבצת מדי פעם בחיים שלי וגם לא להתמוטט תוך כדי.

והנה, אחרי כל זה, בא הבהמה הזה ותקע לי סיכה בבלון.

אמרתי לחברה היום שזה לא כיף להיות חכמה ולא צודקת.

הרי ברור שהייתי יכולה לחוות את דעתי על חוסר הפרופורציות של התגובה שלו, על התהלכותו במשרד תוך נפנוף ידיים והתפלאות שאינני מוכנה לקבל פתק שרשום עליו "לישים" ולהתעקש שיכתוב מה זה.

אבל בחרתי שלא להעליב אותו ולא לרדת עליו אלא להגיב בזה שאין לו זכות להעלות את הנקודה שהעלה, את ההשוואה שעשה.

אמרתי לו שייצא מהמשרד ושאני לא רוצה לשמוע אותו.

ואז הוא יצא ואני פרצתי לי בבכי.

כל הלחץ של התקופה האחרונה יצא החוצה.

אחרי זה נרגעתי לי.

והכי מצחיק שמה שחשבתי עליו זה שיש לפחות שני אנשים שאני יכולה להרים אליהם טלפון והם יעשו ממנו עיסה כי אני ביקשתי.

הם וכמובן אמא שלי, שהיא גבר שבגברים בדברים האלה.

נ.ב. נראה אותכם, מה זה "לישים"?