שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

אדומה

נקודת מבט מתכווננת
לפני 11 שנים. 20 במאי 2013 בשעה 9:09

מכיוון שהראש לא עובד יותר, אני פונה לעזרה מבחוץ.

אנא הגיבו אם יש טעויות תוכן או דקדוק.

אם אתם לא בטוחים אם אכן מדובר בשגיאה, אל תכתבו.

אני רגישה פה.

Abstract

On January 24, 1992, Israel and China established official diplomatic relations. But in fact, the two countries have already had more than 10 years of military cooperation to build on. When the People’s Liberation Army started looking for an opportunity to upgrade its military strength and capabilities, the natural decision was to turn to Israel in order to import high quality military equipment. This cooperation started in the late 1970s, more than 10 years before China and Israel established the diplomatic relations. This cooperation has been going on for more than 30 years and even though the China-Israel bilateral diplomatic relations have been growing ever more firmly, the military cooperation between the two countries has been gravely influenced by a third country- the U.S.

In spite of the established political relations and the coming out into the open of the military relationship, China and Israel found themselves involved in two arms sales related incidents: the first one is the cancellation of the Phalcon airborne early warning and control system (AWACS) that occurred in 2000; the second is the 2005 cancellation of the upgrade of an already sold Harpy Unmanned Combat Aerial Vehicle (UCAV) system while the equipment was already in Israel. Both of these incidents occurred due to the intervention of the U.S. As a result of the enormous pressure that was brought upon the military cooperation between Israel and China, both of the deals were canceled and Israel had to pay compensation for the breaking of the already signed contracts.

After the disintegration of the Soviet Union, whether it was economy, politics or military wise, the U.S. became the world’s sole superpower, and also Israel’s biggest, strongest and most supportive partner. Although today it is hard to imagine, the U.S. and Israel’s strong relationship began only in the 1960s. The turning point was during the Six-Day War, also known as the Third Middle East War; the U.S. strongly supported the Israeli side, among other reasons because of the pressure that was put on the U.S. government by American Jewish Interest groups that started gathering momentum during that time.

The early 1990s' disintegration of the Soviet Union as well as the 1989 Tiananmen incident had a great effect on the U.S.-China relations. In response to the Tiananmen incident, the U.S. imposed severe sanctions on China, which included an arms embargo. Even though after a while the U.S. has lifted some of the economic sanctions and restored the economic relations between the two countries, till this day the arms sales and weapons import limitations have remained in place. In spite of this, at first the military cooperation between China and Israel wasn’t affected. During 1995-6 China and the U.S. have been engaged in the Taiwan Straits Crisis, which directly contributed to the restriction of arms sales to China, especially from Israel. However, Israel failed to acknowledge the seriousness of the Taiwan Straits Crisis and the arms embargo that followed.

From the moment that Israel announced the Phalcon deal in 1999 the U.S. started applying pressure in order to hinder the upcoming sale. Although Israel reminded the U.S. that it was aware of the deal beforehand and even gave its permission, the U.S. government refused to let Israel proceed with the sale. In 2000, after the U.S. threatened Israel with severe sanctions, Israel had no choice but to cancel the Phalcon deal with China and pay 250 million dollars in compensation fees.

Surprisingly, the cancellation of the Phalcon deal did not have a massive effect on the Israeli-Chinese relations, perhaps because China blamed the U.S., and not Israel, for the cancellation. In 2004 China sent back for repairs and upgrading the Israeli developed Harpy Unmanned Combat Aerial Vehicle. The Harpy was purchased by China during 1994 and delivered to the mainland in 1999.

According to the contract signed between the two countries, when needed, China can send the Harpy back to Israel for repairs and upgrading. However, when the Harpy arrived to Israel, the U.S. has raised an objection for the continuation of the deal, for the second time in a four year period. As opposed to the Phalcon incident, this time the U.S. Ministry of Defense decided to take action and cut all communication related to military cooperation between Israel and the U.S. At the end, as part of the efforts to solve and restore U.S. trust, Israel had to accept the resignation of Defense Ministry Director General Amos Yaron. Even though it was never confirmed, this was one of the U.S. Ministry of Defense’s main demands. The Harpy incident was a major blow to the Chinese-Israeli military cooperation, and caused a rift that has not been healed to this day.

The third chapter discusses the two incidents and the U.S. intervention method. Moreover, the chapter includes the economic aid sanctions that the U.S. threatened to impose on Israel if it does not comply with the given demands. The U.S. used its power and influence in order to hinder and cut off the long standing military cooperation between Israel and China. Ironically, the Israel-China relation began from military cooperation and it was this fruitful cooperation that caused harm and a permanent standstill in the other aspects of the relationship.

לפני 11 שנים. 15 במאי 2013 בשעה 15:11

אחרי שהודאתי שאיני אוהבת, והבנתי שבאמת איני אוהבת, אני מרגישה שיש מקום למשהו חדש.

החזקתי את עצמי הרבה זמן, עם הלימודים, עם העבודה, עם הגוף שלי שאותו אני מעבירה סדנת חינוך מחדש.

ביום שני אני מגישה את הגרסה הסופית של התיזה שלי. ניסיתי להסביר אתמול באנגלית על מה אני כותבת, ויצא קצת מביך, כי לא מצאתי מלים. בראש הכל בסינית וכשאני מנסה לתת תיאור שטחי של הכתיבה, אני מחפשת פעלים מתאימים, משהו שקורה בעיקר בסינית, שבה לכל פעולה יש פועל משלה שמתאים לה ולהיפך. אין משחקים, או שמתאים או שלא.

אני כמעט במקום שממנו אני קופצת לשלב הבא וזה מרגיש מדהים.

אני מרגישה חופשייה ונקייה ומוכנה לאתגר הבא.

החלטתי שאני נוסעת לחופשה לפני שאחזור לארץ, בסתיו.

פיליפינים נשמע לי טוב, למרות שאני ממש לא בחורה של חול וחוף וים. אני לבנה ברמת "דמדומים" ואותי לא תמצאו תופסת צבע אלא יותר בכיוון של מי זו המוזרה הזאת עם המטרייה באמצע הקיץ? (כן, זו הייתי אני)

אז למה פיליפינים? כי הבנתי שזה חופש לשם חופש.

יש גם את תאילנד, אבל אני לא חושבת שאנחנו מתאימים.

 

טוב, פוש אחרון.

לפני 11 שנים. 13 במאי 2013 בשעה 17:47

מה מעורר בי כאב?

זאת שאלה דו משמעית.

התשובה הראשונה היא זקנה, חוסר אונים שלא מבחירה, ילד עצוב, בדידות, כאב של אחר, אנשים שמחטטים בזבל.

התשובה השנייה היא שהוא מניע משהו בתוכי, לוחץ על כפתורים ומאיר אותי. כשאני מכאיבה לאדם אחר, אדם שבוחר בזה, אני מרגישה את האנרגיה שיש בי.

זה מתחמם ומתכונן ואז יוצא החוצה ולוקח זמן עד שאני נרגעת חזרה.

אבל זה לא עובד אם הצד השני פאסיבי.

אני מתחילה לשחזר אחורה, לימים האחרונים, וכואב לי שזה כבר לא אותו הרגש.

לא אותה ההתאמה, לא אותה התשוקה.

אנו לא מתואמים ולא רוצים באותם דברים.

באמת עברתי הלאה, באמת לא אוהבת יותר.

אל תחמיר את המצב, אל תגרום לי לנתק אותך מהחיים שלי, שוב.

כי הפעם לא אחזיר אותך כשתרצה, כי כבר יהיה מישהו אחר ולא יהיה לך מקום.

שנינו יודעים וידענו שזה נגמר, זה כבר לא זה.

עצוב לי שאינך מעורר בי עוד את האנרגיה הזו.

אני כבר לא ממש מכירה איך הגוף שלך עובד ואתה לא רואה שאינני נהנית ממך באותה המידה.

עדיין טוב לי איתך כשאנו ביחד, אבל כל פעם שאתה מציב תנאי שאינו זהה לתנאי שלי, אני מתרחקת.

אני לא יכולה להתקיים במקום שאיני רצויה בו, או שיש תנאים שעליי לעמוד בהם, שאינם מדברים אליי.

דיברנו על פשרות, על לעשות דברים שלא רוצים.

אתה לא מסוגל לעשות משהו שאתה לא רוצה, ואני חושבת שכשאוהבים, וכשמוכנים, ומקשיבים לצד השני, אז גם אם אתה לא רוצה, אתה תעשה.

ואם ממש קשה, אז מבקשים שלא. לא הבנת איך אפשר לבקש כשהצד השני דורש. אבל לא זאת הכוונה בזוגיות? להבין מתי הצד השני רוצה, אבל לא יכול?

 

אני לא מאמינה שאני לא אוהבת אותך יותר.

 

*אם אפשר לא להגיב, אני אודה. כתבתי את זה בשבילי, בשביל לנקות את הראש ולסיים את הפרק האחרון בתיזה.

לפני 11 שנים. 12 במאי 2013 בשעה 7:57

אני בניתוח האחרון לפני הסיכום.

חשבתי על פייסבוק, אשר חסום בסין.

קראתי איפשהו שפייסבוק הוא בעצם פולחן אישיות עצמי.

בתור אחת שאין לה פייסבוק (מחקתי את הפרופיל לפני שהוא נחסם בסין) חשבתי לעצמי, האם זה שאין לי פייסבוק, בעצם אומר שאני לא בקטע של פולחן אישיות עצמי?

אין לי מושג איך הממשק שלהם נראה עכשיו, הבנתי שהוא כל הזמן משתנה (מזל ש- YNET לא חסום).

האם זה כמו אנדרואיד, שניתן לשלוט בו, או כמו אפל, שהם מכתיבים לך איך אתה אמור להיראות?

והאם זה שאני בוחרת באנדרואיד ולא באפל, אומר עליי משהו מבחינת אישיות?

והאם הבלוג הוא פולחן אישיות? אני אדם פרטי מאוד, החשיפה שלי מול אלו שעובדים איתי הינה מאוד מוגבלת (הם בעיקר עסוקים במי קיבל פחות או יותר ולמה זה לא פייר), וגם בחיי האישיים אני שומרת דברים לעצמי, אבל בבלוג, כאן, אני כותבת את אשר על ליבי. לא הכל, אבל הרבה. הכתיבה עוזרת לי להוציא דברים שמסתובבים לי בראש כי ברגע שזה כתוב, אפשר לעבור הלאה או להניח להם.

היום הוצאתי מהארון את בגדי הקיץ שלי, את מה שלא הספקתי להוציא לפני כן.

כבר שנים אני שומרת על תחתונים חדשים שקניתי כי לא יכולתי שלא לקנות, ומצד שני לא יכולתי ללבוש, כי הם היו קטנים...

זה מהתחתונים האלה שאי אפשר לא לקנות. פשוט אי אפשר. כשקניתי אותם, שקלתי די הרבה.

מאז קנייתם, עליתי עוד יותר.

ז"א, עד עכשיו.

והיום, אמרתי ננסה.

והם עלו עליי.

ומה?

המחשבה הראשונה הייתה שאני חייבת לשים אותם בשביל שמישהו יוריד אותם ממני. כ"כ הרבה שנים שמרתי עליהם, וזה מה שעולה לי בראש???

קשוחה קשוחה, אבל עדיין בחורה.

לפני 11 שנים. 11 במאי 2013 בשעה 13:27

הגשתי אתמול טיוטא ראשונית והיום אני כותבת השלמות.

כל פעם שאני רוצה לסיים, אני מוצאת עוד משהו לכתוב.

מסקנות מהימים האחרונים:

אני בהחלט מוכנה לזוגיות.

אבל גם סקס ללא מחויבות זוגית לא מזיק.

נאמר לי שלא מתאים לי להיות ביחסי שליטה, אבל כן מתאים לי להיות במסגרת זוגית.

עניתי שאני מסכימה שאני מבטאת את עצמי הרבה יותר טוב כשאני נמצאת במערכת יחסים, אך נאלצת שלא להסכים על עניין השליטה (והוספתי לעצמי, שאם היה אפשר לעשות עליו סימנים ולטפל בו בדרך שמשחררת את היצירתיות שלי, הוא לא היה חושב בכיוון).

בשביל זיון בתחת צריך סטרפ און, עם אצבע זה משעמם ומונוטוני.

 

לא חדש: אני אוהבת גברים חזקים עם שרירים שאפשר להעביר עליהם את הציפורניים.

 

ממשיכה בדהירה לקראת הסוף. מה זה האור הזה שם?

לפני 11 שנים. 8 במאי 2013 בשעה 14:26

טוב, הבנתי.

מהמפגש הקצר שיהיה לו עוד המשך, הבנתי.

הבנתי שהתרגלתי להיות לבד.

וככה, בשעה, זה נשמט לי מתחת לסנדלים והיכה בי כמו רוח חמה אחרי שיוצאים החוצה מהמזגן.

אז מה אני עושה עם זה? כל מי שאני מעורבת איתו, תפוס.

מעבר לזה, שאני לא מעוניינת בהם מעבר למעורבות הנוכחית.

ותפוס, זה אומר בעיקר תפוס זוגית, חוץ מאחד שיש לו פטיש מטוסים ואני חושבת שלא נתאים להיות במערכת זוגית שכוללת את שנינו. (אל תדאג, אם ילד לבד, אז ממך)

אז איך אני אמורה להכיר גבר פנוי, שזה, בתורו, אומר שהוא רווק או גרוש, ומוכן לפרק ב' שלו?

כי האמת, אני לא רוצה בתול. שזה אומר, להיות פרק א' של מישהו.

בדיוק כמו שאני לא רוצה לגור בדירה חדשה.

אבל זה כבר עניין אחר, ואני הבת של אמא שלי ואמא לא תקנה דירה חדשה גם אם יקנו לה אותה ויצפו במרצפות שהיא אוהבת.

מכיוון שאני עדיין לא מבינה אם אני רוצה ילדים, לא כזה משנה לי שלגבר הזה יהיו ילדים מקשרים קודמים.

לצורך העניין, זה פותר אותי מהלחץ הזה שלו שמה יהיה עם ההמשכיות וזה.

ככה יש לו המשכיות, הוא לא לחוץ ואני יכולה להיות רגועה לי.

אבל, איך מתחילים להיות עם מישהו אחרי כל כך הרבה זמן של לבד?

איך אתחבר אליו, לדבר החדש הזה, ואיך אדע איפה להתפשר?

אני לא זוכרת איך רבים עם בן זוג. שזה די חשוב.

אויש.

זה הולך להיות ממש מוזר. וכשזה מוזר, אני נהיית מוזרה.

כמו עכשיו, עם התיזה והלוגיסטיקה בעבודה, הדברים שיוצאים לי מהפה גורמים לי להרים גבה (בדרך כלל את ימין).

אני יודעת שאני מוזרה, כי בפעם היחידה שעשיתי כתר, והתהלכתי ברחובות ירושלים עם משהו זמני עד שיתחילו להכין משהו יותר קבוע (אני יודעת, כתר לוקח זמן, אבל בגלל שאני לא גרה בארץ, רופאת השיניים הפרפקציוניסטית שלי סידרה את זה תוך שבוע). בקיצור, התהלכתי ונתקלתי בשתי חברות של חברה. אף פעם לא היה שם חיבוב יתר, ולכן כששאלו אותי מה אני עושה פה, עניתי שאני מחפשת את עצמי. המחסומים שקיימים בדרך כלל לא עבדו עם חפץ זר בפה וזה מה שיצא. הן החליפו מבטים, נזרק דבר מה נוסף לאוויר ואז אמרתי שאני הולכת למצוא את עצמי.

הלכתי לארומה בהלל, ושתיתי דרך קשית. אחד הזכרונות הנעימים שלי.

ועל כן, מה לעשות? איך מוצאים בחור חביב, נעים הליכות, חזק פיזית, שאוהב לקבל בתחת?

שלא כמו בפורום הזה, הרבה גברים מפחדים מזה ולכי תמצאי את האחד הזה שיבקש עזרה בלבחור את הצבע המתאים של מה שנכנס לו לשם.

והריח? מה אעשה אם אכן אמצא גבר שיש בו את רוב התכונות אבל לא אתחבר לריח שלו?

טוב, אני הולכת לנוח על זה.

מחר היום האחרון של כתיבת התיזה.

והפרס שלי? סוף שבוע של כל מה שאני רוצה ולא קיבלתי זמן מה (ששמור במערכת).

 

ובז. שמע. ניסיתי את הגוף החדש היום וזה מרגיש מעולה. אני רוצה אותך לעצמי כשאתה בא. תעשה מתיחות לפני שאנחנו נפגשים, לא הולך להיות קל (לא הייתי פוסחת על שרירי הפה והלשון).

לפני 11 שנים. 4 במאי 2013 בשעה 19:58

עכשיו, בארבע לפנות בוקר, אני מבינה מה זה אומר לכתוב ללא הפרעות קבועות של טלפונים, גיחות למטבח ועוד.

כל מה שהייתי צריכה זה לנסוע לקצה השני של העיר, להתיישב בבית קפה ולצלוח את הרצון הטבעי שלי לישון כבר בעשר בלילה.

בינתיים עובד, עם הפרעות קלות.

מה שכן, אני הולכת להיות מתה מחר בעבודה.

מתה, אבל מסופקת מההספק.

אצבעות אצבעות.

להחזיק.

לפני 11 שנים. 3 במאי 2013 בשעה 16:21

למרות שתמיד חשבתי שאני יודעת מה אני רוצה, באה השנה האחרונה והכל מרחף באוויר.
אני כל הזמן קוראת על "מלחמות" בין רווקות לקשר, ולא מצליחה לבחור צד, למרות שחוויתי את שניהם.
אולי בהקשר הזה, בדס"מ נותן לי את האפשרות לא לבחור צד, אלא למצוא קשר שיש בו ביטוי לחופש האישי שאינני יכולה בלעדיו.

 

העבודה מספקת דרמות שלא ידעתי שקיימות מחוץ למסך, ואני מסתחררת איתן.

למדתי שבאמת אין דבר כזה יותר מדי לחץ או יותר מדי אגו, תמיד יכול להתווסף עוד.

באותו זמן גם למדתי לשנוא את המשפט "גרוע מזה לא יכול להיות", וזאת מכיוון שהיה לי יום אחד שהמשפט הזה נאמר לי אולי 5 פעמים, ואחרי כל פעם כזו נהיה יותר גרוע.

יום שישי השחור שלי.

כמה התבגרתי השבוע אדע רק בשבועות הקרובים, אבל נדמה לי שרכשתי ניסיון גישור של שנים.

אני מודה שבשל אירועים מהזמן המיידי אני עייפה מלנהל את הכל.

אני לא קונטרול פריק, דווקא מאוד גמישה, אבל כן אוהבת צייתנות.

זה לא אוקסימורון קטן שם למעלה?

 

איפה הנשלט האולטימטיבי איפה, שבמצבים כאלה ייקח על עצמו את כל מה שלא חובה שייעשה על ידי, ויתפוס פיקוד על הבית ועל היומיום בזמן שאני מפקדת על כל השאר?

ככה זה משחרר אותי מכל החובות המיידיות כלפי עצמי, ונותן לי מרווח נשימה בכל חובותיי המקצועיות.

התפקיד כולל הכנת תה ופוט מסאז'.

ועוד כמה דברים שביני לבינו לבין הרצפה.

לפני 11 שנים. 3 במאי 2013 בשעה 13:36

מדי פעם אני מחפשת להרחיב את מעגל הבלוגים שאני מתחברת אליהם ומעוניינת לדעת לאן הם זורמים.

והיום זה נחת עליי. אני לא מתחברת לשליטה הנשית של שולטות (כאן בכלוב) אלא לשליטה הגברית על נשלטות.

יש אולי שניים שלושה בלוגים של שולטות שאני בוחרת לקרוא וכולן לא כתבו זמן מה.

אני גם קוראת די הרבה בלוגים של נשלטות.

מה יש לי עם נשים שולטות שמעצבן אותי עד כדי כך שאינני מעוניינת לפרגן להן? (ואני אשה מפרגנת מאוד)

והמסקנה שהגעתי אליה היא שזה בגישה. יש הבדל בין כתיבה נשית לגברית, וכאן מדובר במקום שבו הבפנים מוחצן במידה כזו או אחרת.

הרבה יותר נח לי להתחבר ולהזדהות לצורה שבה שולט מבטא את עצמו מאשר מלכה שלרוב רק מציינת עד כמה היא מדהימה.

שולט לרוב לא מציין את זה, אלא פשוט עושה.

אני לא מכחישה שאני קשוחה. גם בחיי האישיים ומאוד בחיי המקצועיים (אם אפשר לקרוא לזה מקצוע בכלל).

קראתי שבישראל, לעומת שאר מדינות כאלו ואחרות, זאת מחמאה שאשה תתואר בתור "גבר" או "גבר-גבר" לצורך העניין.

אז לא מתוך כוונה להחמיא, יש מצב שאני כמו גבר בעניין הזה.

אין בי הרבה רחמים, אני פרקטית ויסודית בעניינים החשובים לי.

לא לוקחת ללב ולא רגישה במיוחד.

יש צד רך, אבל הוא סלקטיבי...

ולבחור שאני לא זוכרת מה הניק שלו וכתב לי שציניות היא לא תכונה מבורכת:

חבוב, הכינוי שלי זה צינית.

כי אני צינית. וסרקסטית.

לא צינית-ממורמרת, לא צינית-מתבכיינת על מר גורלי.

פשוט צינית.

ובגילי, אני מבינה שלא אשתנה.

בטח אתעדן לאורך השנים שעוד נשארו לי, אבל עדיין הבסיס אותו בסיס.

והיסודות עומדים איתן.

והשבוע היה לי כל כך הרבה לחץ בעבודה ששכחתי איך קוראים לי (שזה ביג דיל לישראלית ממוצא רוסי שכמוני).

ואם לא הייתי צינית, לא הייתי עוברת את זה.

לא שזה נגמר.

ולא שסיימתי את התיזה הזווווווווווווווווו

 

שלומות.

לפני 11 שנים. 24 באפריל 2013 בשעה 13:14

מה נסגר עם שגיאות הכתיב בפרופילים?

איך אפשר לכבד שולטת ישראלית שלא יודעת איך כותבים בעברית???

שלא שומרת על רווחים?

נכון שהן לובשות מחוך כאילו הוא חלק מהן, אבל נו באמת.

בחיי שאני לא מבינה.

ומחוך זה לוחץ ואי אפשר להתכופף.

למרות שאני מניחה שהמטרה היא שמישהו אחר יתכופף בשבילך...

אבל מה המטרה של שגיאות הכתיב?

אני חושבת שצריך למנות נשלט שהתפקיד שלו יהיה לתקן את השגיאות הנוראיות הללו.

קשה לנקות את הראש כשאני רואה דברים כאלה.