פתאומית לעד

מְקוׂמִיוּת נִמְשֶׂכֶת

הכל היה כלול במחיר אהבתה.

גם הצער הזה.

שם ציפור קפואה, קרובה לאמצע השמיים:

אל תאמר שלא אמרו לךָ.

כבר כמה ימים נמשך פה איזה שקט מקומי.

אל תדאג, זו לא שתיקת ההסכמה.

בארץ שבחר בה אלוהים, תמצא תמיד עניין

ומשהו מוגזם קצת והנה ימים באים...

כי מה שהיה הוא כנראה גם מה שיהיה. 

היא זקוקה להוכחה נוספת שאוהבים אותה.

שם פְּנֵי האחרים.

ואיש נשא עיניו אל ההרים, ביקש עזרו.

כל הַחֲרָטוׂת פה לא הסיעו אבן

יחידה.

* חיים גורי

היה משהו באוויר 

בתחושה
בדרך בה התפתחו הדברים
בהרגשה

היה משהו באוויר
שעצר בעדי מלנשום עמוק
משהו מחניק
שמגיע מרחוק
לא היה לי מושג
מאיזה כיוון הוא יגיע
אבל משהו באוויר סימן לי
שהנה, עוד רגע יופיע

ולמרות שהרגשתי היטב
שידעתי שהוא מתקרב
לא מצליחה להמנע
מהכאב שדוקר את הלב

                    ✨

 מילים..

כמה כוח ועצמה יש להן, כמה חשוב לזכור כשמשליכים אותן על מישהו, גם אם משליכים אותן לבלוג שכאן, בידיעה ברורה שבסוף יגיעו ליעדן.

השלכות של מילים,

כמו השלכה של זבל לפח האשפה,

או השלכה של סוכריות על חתן בר המצווה, וכל סוגי ההשלכות.

כשאני כותבת אותי כאן,

אני משתדלת להסיר את המסיכה היומיומית, ולהשאר חשופה כנה ואמיתית, לא תמיד זה מצליח, לפעמים עלול להכאיב ולהבריח, אבל הדבר האחרון שמתחשק לי לעשות איתן זה לנסות להוכיח, רגשות לא נדרשים להוכחה או תּוֹכָחָה.

רגשות הם כמו מים על אבן. זורמים, מלטפים, משקפים, ואם הם ממשיכים לשעוט קדימה באותה התשוקה התמידית ובאותו הכוון המרשים, הם חורצים סימן לעומק, גם בסלעים הכי קשים.

לא פשוט לי.. גם אם לרגע עוד חשבתי.. נראה שזה חזק ממני, המילים שזרע בי כבר השרישו בי לעומק, היכולת שלו לשוטט לי במחשכי המחשבות ולהעלות בלחיי סומק.. 

איש (מלבד האינטלקטואל) מעולם לא התקרב אלי כמותו, וטעיתי כל כך כשדמיינתי ששחררתי מעצמי אותו. זה כאב אחר כך ושרף כמו סטירה חזקה, כמו מכת בומרנג שנוחתת בהפתעה. 

כמה שעות לפני כן הגיב לי כאן מישהו על משהו שכתבתי לפני 7 שנים, ובינינו, מה הסיכוי שמישהו ידפדף עד לשם בבלוג המשעמם שלי שרק לאחרונה התעורר לחיים? והנה, הוא חיפש וגם מצא. 

מאוחר יותר, אחרי שהרגשתי את הכאב החד, את הדמעות נושרות ואת עוצמת המעוף של הסטירה מעצמי, הבנתי עד כמה המילים ההן מלפני 7 שנים (שלא הייתי מוצאת אותן ללא אותה התגובה) נוגעות באותה נקודה ממש, באותם מקומות כואבים. 

והנה הן, המילים של אז..

שחזרו אלי היום:

"ככה מרגישים כשהכל בוער
שריפה בעוצמה שכזו עד שהכל מתפורר
מדורה של רגשות
של כאב של ריגושים
הכל נשרף באש עד שלא מרגישים"

ועכשיו לחלום 💫 

כמה כשרון דרוש היה לו כדי שיצליח לפספס אותי אחרי שלא הסניף אותי זמן רב כל כך..

כמה כשרון היה דרוש לו כדי שיצליח לפספס אותי כשאני כל כך קרובה אליו..

כמה אדישות או חוסר עניין, כמה טיפשות או אגו מטומטם דרושים למי שמודע לעובדה המזהירה

כי הוויתי במלוא נוכחותה מתנועעת במרחק נגיעה ממנו, ועדיין בוחר (או באמת מרגיש) להשאר אדיש ובלתי נגיש, במקום אחר רחוק מכאן.

כמה מדושן מעונג, כמה שבע ושיכור מאהבה יכול היה להיות כדי שיצליח לפספס זכות נדירה שכזו לטעום אותי מעט, לטעום אותי כמעט.

כמה תמימה הייתי לחשוב שיש אמת פשוטה במילים הגדולות שזרע בתוכי בחודשים האחרונים, ביכולת שהיתה בו לקרוא אותי, לתת לי להרגיש שהוא יודע אותי, מרגיש אותי, בכל פעם שבה כתב שאני שקופה לו ויפה לו.. כמו אור מבטיח שמנצנץ באפלה, 

ועכשיו.. מעניין כמה זמן יעבור עד שיגיע האחד שראוי לקחת אותי באמת, האחד שראוי לזכות בי כמו בפרס, האחד שיצליח להפנים את הזכות המטורפת שנפלה בחלקו ואפשרה לו לדעת.. לגעת.. להתקרב אלי עמוק כל כך, שידע לחזר בסבלנות אין קץ ובכל הכוח, להתאמץ בכל המוח.. שלא ייעז לפספס אף הזדמנות, אפילו קטנטנה.. עד שיצליח למצוא ולסובב את המפתח הנכון, שיהפוך את הסוררת הנסתרת שבי לנשלטת מופלאה ענווה ונכנעת

ואולי... רק מי שנפשו לעולם לא תשבע ממני, רק מי שבליבו יהיה צמא תמידי אלי כהלך במדבר.. אולי רק הוא יזכה, אולי רק הוא יוכל

ובין לבין, מברכת כל כך על הלא מובן מאליו, על האינטלקטואל המופלא שתמיד יודע,

היחיד שאני באמת שקופה לו ויפה לו עד אין קץ, שיודע להכיל אותי מגובה הרצפה ומצמרת העץ,

וכמה טוב שיש לי את עצמי ככה במלוא העצמה, במלוא התשוקה, במלוא השובבות הסקרנית הנדרשת

כדי לסובב את המפתח בדלת הישנה המופלאה והמוכרת ועדיין להמשיך להאמין, עדיין להתרגש ולהתאושש.. ולפנטז על דלת חדשה.. 

* אין לי מנוי זהב אז אני לא יכולה להעלות תמונה לתיאור המצב,

אבל דמיינו אותי, דמיינו אותה.. זוהרת ומוארת כמו חשמלית ושמה תשוקה 🔥

שוב מסיבה,

הפעם בסגנון אישי חופשי, מאלו הסגורות והיוקרתיות משהו,

יומולדת של חבר טוב שהחליט לארגן לעצמו מסיבת סוטים באחוזה הפרטית שלו, המון מקום לחגיגות וביניהם גם בריכת שחיה גדולה ומחוממת בחצר להנאת המשתתפים. האנשים יפים, כולם חברים מפה ומשם וגם הרבה מאד שלא מכירה בכלל, שזה תמיד הרבה יותר נפלא.

מחליטה לתת לעצמי לעוף, מסיבות מהסוג הזה הן באמת מצרך נדיר וחבל שלא לנצל את ההזדמנות להפתח קצת, להניח לשולטת שהתעוררה בי לאחרונה, להרפות ולשחרר. עשר דקות אחרי כבר מתפשטת מהבגדים הצמודים מדי שאתם הגעתי ישירות מהעבודה ונשארת בבגד ים קטן.

למרות העירום הכללי שמסביב, לא מרגישה בנוח להסתובב ככה ועוטפת את עצמי בחלוק הסאטן המלטף,

מסתובבת פה ועוצרת שם, מחליטה להנות מכל מה ומי שעובר בדרכי, החל מבחורות חשופות חזה מהמים שאפשר לשלוח יד כדי לצבוט או ללטף, מהבחורים שמתייצבים מיד למשימה כדי שחלילה לא תהיה לי כוס שתיה ביד או סיגריה מגולגלת וטובה, נהנית מהשיחות המשעשעות, מצפיה בסשנים יפהפים של קשירה איכותית ומצפיה מרחוק באינטלקטואל הסקסי שלי, שמסתובב לו כמו אל יווני בין כולם ומושך אליו אש ותמרות עשן. 

נהנית לראות נשים יפות מתרגשות ממנו ומרגשות אותו, נצבטות על ידו, מבקשות תשומת לב בכל דרך אפשרית, הכל נעים כל כך, גם המים בבריכה, אבל משהו חסר לי...

לא יכולה להסביר את זה, אבל כל כך מגוחכים בעיני אלו שחושבים שיצליחו להסוויץ' ולאלף אותי, ועוד יותר מצחיקים אותי אלו שמגדירים עצמם כשולטים ובמבט אחד בעיניים שלי הופכים לנשלטים שמוכנים לקבל ממני כל הוראה, ואני... מרגישה קצת כמו בהצגה משעשעת.

השחקנים מעניינים, הלוקיישן יפהפה, האלכוהול משובח והסשנים מוצלחים,

אבל שום דבר מכל מה שקורה סביבי לא עושה לי את זה ב א מ ת,

 שום דבר לא מצליח לחדור אותי, לא מצליחה ולא מוכנה להתפשר על סתם ובעיקר לא מצליחה להפסיק להרגיש שמשהו חסר, מישהו חסר.

וזה אפילו מטריד אותי קצת, לא מבינה איך הוא הצליח להביא את עצמו למקום כזה בראש שלי עד שנדמה לי שרק הוא יודע, שרק הוא יכול, וכל כך מתחשק לי שיבוא ויציל אותי.. שיופיע מולי בהפתעה מוחלטת כשאצא מהמים, שיצא פתאום מבין השיחים כשאלך לתפוס רגע של שקט והשראה באיזו פינה שקטה ונסתרת בגינה, שימצא אותי, יחייך בהתנשאות של מי שחייב מתוקף תפקידו להשאר אדיש למרות שקשה לו להסתיר שכל כך התגעגע.

שילטף אותי, יעטוף אותי, שיחטוף אותי ויזרע בתוכי את המילים הנכונות, שיעביר בי את אותו חשמל בגוף כמו אז... שיחליט שהגיע הזמן שלי לאילוף, שיוביל אותי בעיניים קשורות ולא יהיה לי אכפת מאף אחד, שיסמן לאינטלקטואל להצטרף וללכת אחריו. 

שיכניס אותי לחדר במרתף, שיתפוס בי חזק שלא אתרגש יותר מדי ואתעלף. שיתן הוראה מפורשת לאיטלקטואל, באלגנטיות אסרטיבית, אקטיבית וישירה. שיבקש ממנו לשבת בקצה החדר, בפינה. שארגיש את השליטה שלו בשנינו, בכל תנועה.. 

בינתיים, המסיבה כבר נגמרה, אבל אני עדיין מחכה..

כבר במעלה המדרגות הרגשתי אותה בתוכי למרות שבתכנון המקורי התכוונתי להגיע כנשלטת, אבל כמו שכתבתי בפוסט הקודם, כשהיא מחליטה להתעורר בתוכי זה כמעט חסר סיכוי להתנגד לה.

כשאני חושבת על זה עכשיו, אפילו בבגדים שלבשתי למסיבה יכולתי להבחין בבחירה המעניינת שלה. מצד אחד ענדתי קולר, אבל שמלת השוטרת מויניל שחור שלכתפה הצמדתי אזיקים מניטאורים מאיזה אוסף ישן של אקססוריז, יכלו להעיד שהבחירה הכללית היתה לגמרי שלה. 

נכנסנו למסיבה, המוסיקה כבר היתה בעיצומה ורחבת הריקודים היתה עמוסה באנשים יפים שהתחככו אחד בשניה ובשלישית וברביעי,

העברתי סריקה מהירה במבט בתקווה לא למצוא שם אפאחד שלא מתחשק לי לראות עכשיו. 

בין כל החברים שצברתי במהלך השנים אין מישהו שאני לא מחבבת, אין מישהו שלא בא לי טוב בכל הזמדנות כמעט.. אבל שמתי לב שאני מכירה כל כך הרבה אנשים שרובם מכירים בי את הצד החזק, העוצמתי, האצילי ומשהו בנוכחות של אותם חברים מקשה עלי באופן טיפשי במיוחד לתת לעצמי להתפרע עד הסוף, להתמסר גם לצד השני שבי, אלוהים יודע למה ואני לא מתקילה אותו בשאלות שאין עליהם תשובה אז רק זרקתי מבט וקיוויתי לא למצוא שם אף אחד. לא ממש אף אחד, כי את הפילוסוף הגבוה והאדיש שאיתו קבעתי להפגש במסיבה, דווקא קיוויתי למצוא וכמה שיותר מהר.

הגענו יחד האינטלקטואל ואני, הוא מודע לעובדה שקבעתי עם הפילוסוף ואני מודעת לעובדה שאין לי מושג לאן יתגלגל הלילה הזה, בתוך תוכי מדמיינת את שניהם שולטים בי ביחד, אבל כשהמלכה שבי מתעוררת לחיים, היא חוסמת את הדרך גם לאדיר האדונים.

רק אלוהים יודע לאן יתגלגל הלילה הזה ולרגעים נדמה שגם הוא סקרן לראות לאן נגלגל אותו.

אנחנו מפלסים לנו דרך בין הרוקדים והמתערטלים ואני קולטת שלא אצליח להתחמק מזה הפעם, כשמכירים כל כך הרבה אנשים וכשחלקם המכריע מבלה באותם המקומות, קצת קשה שלא למצוא פה ושם פרצופים מוכרים. מחליטה שהפעם לא אתן לעובדה הזו לקלקל לי אז אני  מחייכת לקראתם , מתחבקת, ומחליטה שלא להפוך אף מפגש שכזה לשיחה קולחת, מסמנת במבט שאני כאן כדי לבלות, לא כדי לדבר ולא כדי להחליף חוויות, באופן מרגש זה לגמרי מצליח. 

עושה סיבוב במקום שזכור לי ממסיבה עתיקה אחרת ומתרשמת.. האנשים יפים לעין, המוסיקה נהדרת, המופעים קצת פחות אבל זה רק בגלל שהסטנדרטים שלי מוגזמים, עושה סיבוב לשירותים וחוזרת לרחבה, פתאום הוא מופיע מולי עם היפה שלו, הוא מזהה אותי ועושה לי סימן עם היד, הלב שלי דופק מהר יותר ואני מתחילה להרגיש את החולשה ברגליים והיד שלי אוחזת חזק יותר באיטלקטואל שלצידי, לא מצליחה להבין מה חשבתי שיקרה, יודעת שחוץ מלרקוד או מקסימום להתחכך טיפה, לא יקרה בינינו שום דבר במקום הזה.. ובכל זאת, הנוכחות שלו מפעימה אותי ואני רק רוצה להצמד אליו ושיעטוף אותי חזק.

האינטלקטואל קולט אותי, הוא קורא בי כמו בספר פתוח, נדמה שהוא אפילו מתרגש בשבילי, הכל מתערפל ברגעים האלו, נדמה שאף אחד לא באמת יודע מה אנחנו אמורים לעשות מעכשיו, חוץ מהפילוסוף הבודהיסטי שתמיד נשאר באותו התפקיד, שולט טוטאלי על כל רמ"ח איבריו. אבל אני? מה אני לעזאזל? מה נהיה ממני? איך ברגע אחד אני מתהפכת, איך מגע פשוט בגוף שלי יכול ככה להפוך אותי משולטת לנשלטת ולהפך..? מחליטה לרקוד קצת כדי להעביר את המתח מהגוף ולפרק אותו ברגליים, המטען החשמלי שזורם לי בגוף עכשיו חייב להתפרק איכשהו לפני שאשתגע, אני רוקדת ולא רואה אפאחד ממטר עד שהפה שלי מתייבש ואני חייבת משהו לשתות, 

האינטלקטואל קולט אותי ומושך אותי לעבר הבר, אחד הבחורים מהחבר'ה של הפילוסוף גורר אותנו הצידה, יש לו משהו טוב יותר להציע, הוא מוזג לנו צ'ייסרים ואני אפילו לא טורחת לבדוק של מה, הראש רק רוצה לעוף גבוה ולא לחשוב על מה אני עושה עם כל התשוקה הזו עכשיו.

הטעם מעולה, גולש לי לתוך הגרון באלגנטיות מופלאה ואני מתנערת בצמרמרות של הנאה, הוא מחייך ומגיש לי אחד נוסף שגם הוא נלגם בהתמסרות לטיפה המתקתקה, מחייכת לתודה ומתכוונת לחזור לרחבה, אלא שהמוזג השרמנטי מושך אותי ביד רגע לפני שאני מספיקה לברוח, "איזה יופי של ישבן מוצק יש לך" הוא לוחש אלי ואני נעצרת כמו אשת לוט שקפאה.. לא יודעת מה אומרים החוקים.. לא בטוחה שמכירה אותם בכלל.. יש משהו מדליק בטון שהוא בחר כדי לומר את המילים הפשוטות האלו, יש משהו מדליק באוויר באופן כללי, אבל אני? אני בכלל רוצה עכשיו להתקרב לרחבה, למצוא את הפילוסוף ולהתמסר אליו אפילו לרגע אחד קטן של רפרוף המגע, ליטוף מפתה או הצמדה לנשיקה, 

"מה את אומרת?" הוא ממשיך באלגנטיות אסרטיבית אבל נעימה, "אני יכול לבדוק איך זה מרגיש להצליף בישבן שלך?" אני מאבדת את שיווי המשקל ואת שיקול הדעת, לא יודעת מה עונים, לא יודעת מה אני רוצה בכלל.. מצד אחד, זה מרגיש נכון וברור לי שאין בזה שום סימן או הסכמה להיות נשלטת, רק מין משחק שכזה בין חברים שאין בו דבר מלבד השעשוע, ובכל זאת מתלבטת כל כך, כאילו והיה מדובר בארוע משמעותי בחיי, מנסה להתחמק אבל הוא לא מרפה, לא באופן בוטה או מטריד, אלא פתלתל ומפתה .. ואני מבולבלת כל כך ושוב מנסה להתחמק עד שהמבט שלו מבהיר לי שכדאי לי להסכים, שזה חלק מהמשחק, אז אני נעתרת אבל גם בזה אני שולטת, מכה לא חזקה עם היד על הישבן בלי שאתכופף, רק לכזו אני מסכימה, ככה תוך כדי ריקוד או תוך כדי תנועה, מכה קטנה בחטף בלי להרים או להזיז את השמלה. 

נראה שהוא מסופק, הנשלטת הנסתרת שבתוכי מרגישה כמו מי שמלאה את חובתה ועכשיו אני רוצה כבר לחזור לרחבה, מחמיאה לו שיש לו יד טובה ומנסה להתחמק הלאה, הוא אומר שזה היה חלש מאד, שישמח להראות לי מה הוא באמת יודע לעשות עם היד הזו.. מתחמקת באלגנטיות"הכל טוב, לילה ארוך לפנינו" אני מסננת בחיוך שובב רגע לפני שאני ממשיכה הלאה, והוא מחייך בחזרה.. "צודקת" וממשיך לרקוד.

כל הגוף שלי דרוך ודולק, רוצה כל כך למצוא את הפילוסוף, הנוכחות שלו במרחב דרושה לי כדי להחזיר את עצמי לעצמי, אבל אני לא מסתקפת בה, הידיים שלי תרות אחרי האינטילקטואל שלי, מחפשת את הנוכחות השומרת שלו, מבולבלת כל כך מכל המחשבות על להיות או לא להיות, הכל מתערבב לי, רוצה להיות כזו וכמהה להיות אחרת, וכל כך מתחשק לי שמישהו יחליט כבר בשבילי וישחרר אותי מכל העול המתלבט הזה שלא נותן לי מנוח. 

ג'וינט!!! אני קופצת. זה מה שיציל אותי עכשיו... מחפשת פתח יציאה למרפסת, שואלת את הפילוסוף אם הוא יודע איפה אפשר לעשן כאן, זקוקה כל כך לעשן הפעיל שימלא אותי מבפנים ויאפשר לי להרפות מעט, "נו מור" אלכוהול. לא מוכנה להיות שיכורה, רק ממוסטלת קלות ורפויה.. 

רגע אחרי המגולגלת, העולם מרגיש מזמין יותר, מלחיץ פחות, משעשע משהו..

יורדים למטה, נכנסים לחדר הסגור בוילונות רכים, הפילוסוף מופיע מולי וצד אותי בדיוק כמו שצריך היה, אנחנו נוחתים יחד על המיטה שנדמה כאילו חכתה רק לנו ולרגע אחד בהיר ונעים אני מרגישה רגועה, בכוונה יתרה אני לא מתבוננת לאחור, מרוכזת באיש ששוכב לצידי ובקיר הריק שמאחוריו, יודעת שהאינטלקטואל סומך עלי שאעשה כל מה שמתחשק לי, ומתחשק לי הכל, ה כ ל... אבל לא להרבה זמן, אנחנו לא באמת לבד, בכל רגע מופיע מישהו מלפנים או מישהו מהצד, וכשהיפה שלו מופיעה אני לא יכולה להתעלם מכמה שהסיטואציה לא פשוטה לה, ואני.. רגעים כאלו משתקים אותי, לא יכולה להיות במקום שאני עלולה לגרום כאב מהסוג הזה למישהי.. אני מנסה לנטרל את עצמי מהמחשבות, מסבירה לי שככה זה, שהיא יודעת, שהכל בסדר שאפסיק לחשוב בשביל אחרים ושאעשה רק מה שעושה לי טוב. אבל כלום כבר לא עושה לי טוב באמת, עוד מישהי מופיעה ועוד אחרת, והמקים שלי כבר לא שייך לי יותר, והפילוסוף שרק לפני רגע התרגש ממני כמו מי שמצא פנינה בין אלפי צדפות, הופך להיות ויברטור אנושי לבנות שמופיעות.. וברגע אחד שאין לי עליו שליטה, עובר בי רגש אחר הפוך כל כך מחרמנות או מריגוש שבקנאה מתוקה, כל הריגוש שהיה בי נשאב ונעלם, אני מרגישה כמו מישהי ששוכבת על מיטת שיזוף סטנדרטית בחוף הים, הקולות המעונגים מסביבי מעבירים בי חלחלה לא ברורב, משהו בי נגעל מכל אסופת הנשים המתערטלת, נרתע מכל מחשבה על עוד מישהי שמשפריצה. 

אני מאבדת עניין, מאבדת תחושת זמן, מאבדת את החשק עד שכל התשוקה שבי מתמסמסת... הוא מרגיש אותי ללא ספק ובלי שנחליף אפילו מילה, נראה שהוא עוד מנסה לאפשר לי להתחרט. אבל זה חזק ממני, אני כבר רוצה לצאת משם, להמשיך הלאה, צמרמרומת של רתיעה עוברת בי כשהיד שלו מנסה ללטף אותי אחרי שרק לפני דקה עוד חדרה לגוף של אשה אחרת.

אנחנו יוצאים משם וממשיכים הלאה, ואני מנסה לתקן ולדמיין לעצמי סוף אחר ומיוחד ללילה הזה, לא יכולה להסביר לעצמי כלום ושום דבר, רק תחושה של רתיעה מהתחושה המוזרה, מההבנה המאכזבת ומחרבת התשוקה שאני לא מסוגלת להיות אחת מתוך שתיים מתוך שלוש או עשרה, כנראה שרק בפנטזיות זה מצליח להדליק אותי איכשהו, אבל כאן במציאות הפשוטה של החיים עצמם אני חייבת להרגיש שבשבילו אני אחת למיליון ולא אחת ממליון.

ושוב מסתבר בפעם הלא סופרת כמה שכדי להנות באמת עד התהום עד הקצה, אני חייבת להיות השחקנית הראשית על הבמה המרכזית. 

ואולי, רק איתו זה מצליח לי באמת?

 אולי הפכתי כל כך משוייכת עם הזמן.. עד שאיבדתי את היכולת הבסיסית להשתייך שוב לעצמי ולהחליט עלי,

אולי הפכתי כל כך משוייכת לו עם הזמן, עד שלא הבחנתי שהוא זה שמחזיק במפתח היחיד שמפעיל אותי ככה, גורם לי להתמסר ולהפקיד את עצמי עמוק לתוך המוח שלו, המוח המטורף הזה שנותן פקודות לידיים שלו, לזין שלו, לכל החורים שלי שהפכו לשלו ופשוט עושה בי כרצונו.

לפעמים אני שואלת את עצמי איך לא חשבתי כשעוד אפשר היה, לשכפל מפתח אחד גם לעצמי.

זה לא שאני חוששת שהוא יכאיב לי יותר ממה שאהיה מסוגלת לספוג, הוא כבר למד אותי, הוא יודע, הוא גם יודע היטב איך למתוח את הגבולות הראשונים שהצבתי לעצמי וליצור עבורי חדשים, הוא יודע לעשות את זה בחכמה, בטעם, בידיעת הקורבן, באהבה האדירה שלו אלי והרצון הכנה להתרגש ביחד איתי,

הוא הרי לא באמת רוצה שיכאב לי, כי כשיכאב לי,  יכאב גם לו, הוא פשוט נהנה מהעובדה שהלב שלי שבוי וכרוך אחריו, עד שבכדי לזכות בו אני מוכנה לעשות כל מה שידרוש ממני, ואין ספק שהוא נהנה מהעובדה שברגע שהוא מחליט ונותן לי סימן אני הופכת להיות בשליטה מוחלטת שלו.

זה לא שכל הזמן אני בתפקיד, אבל עצם העובדה שהוא יודע שאני יודעת, שאני מבינה את המקום שלי, שאני מודעת לתפקיד שלי ומבינה, שמתחת להכל, מעל הכל, ולפני הכל, אני שלו.

אבל לפעמים..

לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם הוא היה מפקיד את המפתח אצלי, ואני הייתי יכולה להעביר אותו כשממש מתחשק, אפילו לכמה רגעים למישהו אחר.

והמלכה שבי, מה איתה?

כשאני ממש מתגעגעת אליה אני מתהפכת, אין לי שום דרך לדעת מתי זה יקרה, אין לי שום דרך או יכולת לזהות את הרגע שבו היא מתעוררת מתוכי ומתפרצת החוצה, זה יכול לקרות אפילו תוך כדי, אבל ממש תוך כדי, כשאני קשורה ומוצלפת, כשהפה שלי משמש כמשאבה רטובה ועוטפת למלוא זכרותו הזקופה.

 גם אז היא עלולה להשתחרר מתוכי פתאום, מי שלא מכיר את התחושה המטורפת הזו של המאבק בין הנשלט לשולט שבתוכו, לא ידע מהי שליטה אמיתית בחייו.

ברגעים האלו כשהיא מחליטה להתקיל אותי במיוחד, היא מגיעה דווקא כשאני תחת השליטה שלו,

 ואלו הרגעים בהם הכי קשה לי להאבק בה, היא חזקה ממני ובוערת בתוכי כמו לבה רותחת בתוך הר געש, מאיימת להתפרץ בכל רגע, ואני הקטנה והנשלטת, נאלצת פתאום לשלוט בה כדי שלא תחרב את הרגע..

 אבל היא בשלה, תרתי משמע.. לפעמים אני מצליחה לשכנע אותה להשאר בתוכי כמו שוטרת סמויה, להסתתר בתוכי ולהנות מהמקום הזה שבו היא לא צריכה לחשוב על שום דבר כי מישהו אחר חושב שם בשבילה, וכשאני לא מזהה אותה בזמן היא פורצת מתוכי ומתחילה להשתולל, וזה לא משנה כמה כנועה הייתי רגע אחד לפני שהתעוררה, היא נכנסת בי כמו רוח עד שאני מתהפכת,

ואז.. הטונים הכנועים והמתמסרים שלי מקבלים גוון מלכותי, יהיר ומתנשא, תנועות הגוף שלי הופכות מרפויות וכבושות לאצילות ודורשות, והמבט בעיניים... אותו כבר אין אף דרך להסתיר, מצמרירי ורך הוא הופך לחודר ומסרס. ממרצה ומתחנן הוא הופך לנוקשה ומשתק, ובציווי חד ועמוק מנוטרל ממילים הוא משתנה ומצפה ליחס ראוי.

ויותר מהכל, ברגעים בהם היא פורצת מתוכי במלוא תשוקתה המלכותית, נדמה לי אז שגם הוא לא עומד בפניה, נדמה שהתגעגע אליה עד כדי כך שהןא מתקשה להסתיר את ההתרגשות הגדולה מהביקור הלא צפוי שלה, ולרגע אחד מופלא ומפתיע, נרקם לו פתאום סוף אחר לעלילה.

בשבוע האחרון היא הופיעה בכל הזדמנות, הזכירה לי כמה התגעגעתי אליה, כמה התגעגעתי אלי.

כל כך הרבה תחושות ורגשות שהיה בי הצורך לשחרר ולדחוס לכאן כדי לזכור ולהזכיר לעצמי שלא אשכח בטעות, רק שהם התחילו להתערבב פתאום בינם לבין עצמם והתאדו מתוכי כמו אוויר שמשתחרר מבלון גדול ומתוח שמתפוצץ בהפתעה, משאיר אותי בלי אף מילה רק עם התחושה, מזל שהתחושה היא שחשובה באמת, שהרי... 

"אנשים ישכחו מה אמרת,
אנשים ישכחו מה עשית,
אבל אנשים לעולם לא ישכחו

כיצד גרמת להם להרגיש"

- מאיה אנג'לו

וכמה טוב שמצאתי את המילים המדוייקות של אגי משעול, שהטיבה לבטא אותי טוב יותר מאשר אני את עצמי.. בכל נשימה בזמן האחרון

✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨

נשימה

לא בשאיפה כי אם במורד הנשיפה
בתחתיתה בהפוגה הקטנה
הכמעט לא מורגשת שם

לפני תנופת החיים הממלאת שוב

את הריאות 

ודוחקת כל ריק לצדדים
ולא בשפיץ המחשבה
לא כשהיא חדה
מבריקה או מפתלת את עצמה

כי אם בדהותה כשהיא מתפוגגת אל הסתם הנבהה
לפני שהוא מתכסה במחשבה אחרת

שם לשם אני
שם לשם אני
גם אם אתמיד בכישלוני לזכור
שם לשם אני
שם לשם אני
גם אם אתמיד בכישלוני לזכור

זה היכה בי כמו גל מהיר ועצבני, כזה שמתנפץ בלי אזהרה מוקדמת בדיוק ברגע שבו הרמת את עצמך מהמים אחרי צלילה שקטה וארוכה ולא מאפשר לך להרים את הראש כדי לקחת אוויר ולנשום.. 

ההבנה הכואבת שאולי לעולם לא אצליח להגשים את הפנטזיה שלי להתמסר עד הסוף.. שאוכל לכתוב את הדמיונות שלי ולחיות בתוכם כמו היו אמת מוחלטת, שאוכל לחיות בתוכם לרגעים קצרים, אבל לעולם לא אוכל להתמסר עד הסוף הטוב,

וההבנה הזו מונחת לה בארון, מתריסה בי כל פעם מחדש, בוחנת אותי, מותחת גבולות דמיוניים ומשחקת בי כרצונה, מתעקשת להיות זו שתאלף אותי להתמסר רק לה. 

ימים באפור
לא לבן
לא שחור
הבטן מתכווצת
לא מחום לא מקור

הכאב חוצץ
בין העולם לביני
בלתי אפשרי
וכל כך גאוני

איך ברגע אחד
הכל משתנה
השעון על הקיר
מתקתק כמו מונה
וחוזרת אחורה
במסלול המוכר
לגלות שהזמן לא שינה בו דבר

ברגל יחפה בצעד לא בטוח
עוצמת עיניים מתמסרת לרוח
גלגלי הזמן מסתובבים בלי מעצור
טסים קדימה לפעמים גם לאחור

ובסופו של היום נספרים רגעים
שהפכו את היום מנסבל לנעים.

הימים האחרונים מתישים אותי..

כמה שאני משתדלת להיות ולהראות חזקה כלפי חוץ, אני מפורקת מבפנים.

רק השירים מצליחים לתדלק את חיי כמו חמצן, רק מילים שחודרות אל עורקיי אל נשמתי ומצליחות לאסוף אותי מליפול ולקרוס לתוך האפור אפור הזה.

ומה שמשוגע בעיני זה שאפילו כאן, במקום הכל כך חסוי הזה שבו אני שם בדוי נטול דמות ופנים, גם כאן אני ללא מצליחה באמת לשחרר ולהקיא את התחושות המכאיבות שמפרקות אותי.. 

זה לא הזמן הנכון ליפול על הגבר שלי שגם הוא נמצא עמוק בתוך העומס של עצמו, זה הזמן שבו אני זו שצריכה להכיל ולחייך, ולרכך ולספק, זה לא הזמן להתכנס לתוך עצמי.. ובכל זאת אם אפשר היה לנטרל הכל, לקחת פסק זמן ממירוץ החיים המשוגע הזה, מעול האחריות הבלתי אפשרית הזו לכל האהובים עלי.. ורק מילותיה של רחל שפירא מחזקות אותי עכשיו ומנחמות לרגע קל, עד הרגע הבא.. 

יודעת שימים טובים בדרך.. שהכל זמני, הטוב , הרע והבערך... 

"היי שקטה, עכשיו הכל בסדר
אפילו המחנק עומד להשתחרר
זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן
זה העולם שיש ואין עולם אחר.

היי שקטה כאילו אין בך דופי
כאילו האוויר נותן לך הגנה
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
כאילו מעפר פורחת שושנה.

היי שקטה כמו לא עברת אף פעם
כמו לא היית צרימה בנוף המטופח
כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם
כמו אלומת האור הנה מצאה אותך.

היי שקטה כאילו אין בך דופי...

היי שקטה, כמה אפשר לשטוח 

את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה 

כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח 

כאילו השלווה היא חוף הבהלה..."