הארכיטקטורה היתה תמיד אחד מצרכיו הדחופים ביותר של האדם, מאחר שהבית היה תמיד המכשיר הראשון והחיוני שהוא חישל לעצמו. מכשורו של האדם מסמן את שלבי התפתחות הציוויליזציה עידן האבן, עידן הברונזה, עידן הברזל. המיכשור נובע מחתירה מתמדת לשכלול. עבודת דורות מצטברת ונותנת בו את אותותיה. המכשיר הוא ביטוי ישיר, בלתי אמצעי, של קידמה. המכשיר הוא השותף ההכרחי. והוא גם המשחרר. משליכים אל הגרוטאות את המכשיר הישן. את רובה החצוצרה, את התותח העתיק, את הכרכרה ואת הקטר הישן. המחווה הזאת היא ביטוי של בריאות, של בריאות מוסרית וגם של מוסר. לאיש אין זכות לייצר גרוע בגלל מכשיר גרוע. לאיש אין זכות לשחוק את כוחו, את בריאותו ואת מרצו בגלל מכשיר גרוע. משליכים, מחליפים.
אבל בני האדם חיים בבתים ישנים ולא עלה על דעתם בינתיים לבנות לעצמם בתים. קורת הגג חשובה להם, מאז ומתמיד. עד כדי כך שהם יצרו את הפולחן המקודש של הבית. גג ואלוהי בית אחרים. הדתות מבוססות על דוגמות, והדוגמות לא משתנות. הציוויליזציות משתנות, הדתות מתמוטטות אכולות רקב. הבתים לא השתנו. דת הבתים נותרה כשהיתה מזה מאות. הבית יתמוטט.
אדם שמקיים את מצוות הדת ואינו מאמין בה, הוא פחדן. הוא אומלל. אנחנו אומללים בבתים לא ראויים, כי הם הורסים את הבריאות שלנו ואת המוסר שלנו. הפכנו ליצורים מסוגרים, זה הגורל. הבית מכרסם אותנו בנייחות שלנו, כמו שחפת. בקרוב יהיה צורך בבתי מרפא רבים מדי. אנחנו אומללים. הבתים שלנו מגעילים אותנו. אנחנו נמלטים מהם ומבקרים בבתי הקפה ובנשפים. או שאנחנו מתקבצים בבתים, קודרים ומצטנפים כמו חיות עצובות. היאוש אוכל בנו.
המהנדסים בונים את המכשירים של זמנם. את כולם, להוציא את הבתים ואת חדרי המיטות הרקובים.
יש בית ספר לאומי גבוה לארכיטקטים, ויש, בכל הארצות, בתי ספר לאומיים, אזוריים ועירוניים לארכיטקטים, שמבלבלים את מוחות הצעירים ומלמדים אותם את הזיוף, את הפרכוס, את החנחון של הפרוצות. בתי ספר לאומיים.
המהנדסים הם בריאים וגבריים, פעילים ומועילים, מוסריים ועליזים. הארכיטקטים הם מאוכזבים ומובטלים, פטפטנים או עגומים. זאת משום שבקרוב לא יהיה להם עוד דבר לעשות. אין לנו עוד כסף לפיגומים של זיכרונות היסטוריים. אנחנו צריכים להתרחץ.
המהנדסים דואגים לכך, והם יבנו.
ובכל זאת ישנה הארכיטקטורה. דבר נערץ, יפה מאין כמותו. תוצר של עמים מאושרים ושל מה שמייצר עמים מאושרים.
לערים מאושרות יש ארכיטקטורה.
הארכיטקטורה היא במכשיר הטלפון ובפרתנון. כמה נוח יכולה היתה להרגיש בבתינו! בתינו עושים רחובות והרחובות עושים ערים, והערים, הן יישות ייחודית שמקבלת נשמה, שחשה, שסובלת ומתפעלת. כמה יכולה היתה הארכיטקטורה לחוש בטוב ברחובות ובכל העיר!
האבחון ברור.
המהנדסים עושים ארכיטקטורה, משום שהם משתמשים בחישובים שמקורם בחוקי הטבע, ויצירותיהם משרות עלינו הרמוניה. יש איפוא אסתטיקה של מהנדס, משום שבעשיית החישובים יש צורך לאייך איברים מסוימים במשוואה, וכאן הוא המקום בו מתערב הטעם. כאשר מטפלים בחישוב, שרויים בהלך רוח טהור, ובהלך רוח זה, הטעם בוחר בנתיבים בטוחים.
הארכיטקטים שסיימו את בתי הספר הגבוהים, החממות הלוהטות הללו שבהן מייצרים הורטנזיות כחולות, כריזנטמות ירוקות ומטפחים אורכידיאות מזוהמות, נכנסים לעיר ברוח של מוכר חלב שימכור לך את חלבו מעורב בחומצת גופרית, בר עדיין, פה ושם, מאמינים בארכיטקטים, כשם שמים באופן עיוור בכל הרופאים. הרי צריך שהבתים יעמדו! הרי צריך להיזדקק לעצתו של איש האמנות! האמנות, לפי לארוס, היא יישום של ידע לשם מימוש של תפיסה. והרי כיום, המהנדסים הם שיודעים, הם שיודעים את הדרך לגרום לבתים לעמוד, את הדרך לחמם, לאוורר, להאיר. האין זה כך?
האבחון מלמד שכדי להתחיל מבראשית, המהנדס, שפועל על סמך ידיעותיו, מראה את הדרך ומחזיק באמת. שהארכיטקטורה, שהיא עניין של ריגוש פלסטי, צריכה אף היא, בתחומה, להתחיל מהתחלה, ולהשתמש במרכיבים שמכים בחושינו, שמציפים את תשוקותינו החזותיות, באופן כזה שמראם ישפיע עלינו בבהירות על ידי העדינות או הברוטליות, הסערה או השקט, שוויון הנפש או העניין; מרכיבים אלה הם המרכיבים הפלסטיים, צורות שעינינו רואות בבהירות, שרוחנו עומדת על טיבם. צורות אלה ראשוניות או מעודנות, גמישות או גסות פועלות באופן פיזיולוור, קובייה, גליל, אופק, אנך, אלכסון וכו') ומסעירות אותם. כשאנו מרוגשים, יש ביכולתנו לחרוג בתפיסתנו אל מעבר לתחושות הגסות; ואז ייווצרו יחסים מסוימים, שיפעלו על הכרתנו וישרו עלינו שמחה (בהתאמה עם חוקי היקום המפעילים אותנו ושלהם פעולותינו משועבדות), המאפשרת לאדם להשתמש במלוא היכולת לזכור, לבחון, להבין וליצור.
הארכיטקטורה, היום, אינה זוכרת עוד את מה שהתחיל אותה.
הארכיטקטים מייצרים סגנונות או מתדיינים בלי סוף על המבנה; הלקוח, הציבור, מגיב על סמך הרגלים חזותיים ומתנסח על בסיס ידע לא מספק. עולמנו החיצוני עבר תמורה עצומה במראה ובאופן השימוש בו בגלל המכונה. יש לנו ראייה חדשה וחיים חברתיים חדשים, אך לא התאמנו אליהם את הבית.
יש אפוא מקום להציב את הבעיה של הבית, הרחוב והעיר ולעמת את הארכיטקט עם המהנדס.
אל הארכיטקט הפנינו "שלוש תזכורות"
הנפח, שהוא המרכיב שבאמצעותו חושינו תופסים, אומדים ומרוגשים.
המשטח, שהוא המעטפת של הנפח ושעשוי להקהות את התחושה או להעצים אותה.
התכנית, שהיא המחוללת של הנפח, של המשטח, ועל ידה נקבע הכול בנחרצות.
לאחר מכן, אף זאת בפנייה אל הארכיטקט, "המתווים המנחים", אחד האמצעים שבאמצעותם הארכיטקטורה מגיעה אל אותה מתמטיקה רגישה שמאפשרת לנו את התפיסה המבורכת של הסדר. רצינו לחשוף כאן עובדות ששוות יותר מגיבובים על נשמתן של האבנים. נשארנו בתחום הפיזיקה של היצירה, בתחום ההכרה.
חשבנו על הדייר בבית ועל ההמון בעיר. אנו יודעים היטב שחלק גדול מאסונה הנוכחי של הארכיטקטורה נובע מהלקוח, זה שמזמין, בוחר, מתקן ומשלם. למענו, כתבנו את "עיניים שאינן רואות".
אנחנו מכירים יותר מדי תעשיינים גדולים, בנקאים וסוחרים שאומרים לנו: "במחילה, אינני אלא איש עסקים, אני חי לחלוטין מחוץ לתחום האמנות, אני קרתן". הצטעקנו ואמרנו להם: "כל האנרגיות שלכם מכוונות לעבר מטרה נפלאה לחשל את מכשיריה של תקופה, מטרה שמביאה את על פני העולם כולו את המוני הדברים היפהפיים שבהם שולט חוק הכלכלה, החישוב שחובר אל התעוזה ואל הדמיון. ראו מה עשיתם במו ידיכם; זה, אם לומר בפשטות, יפה".
אותם תעשיינים, אותם בנקאים או סוחרים עצמם, ראינו אותם הרחק מעסקיהם, בבתיהם, שם הכול נראה כסותר את ישותם, הקירות הצרים מדי, הגיבוב של חפצים מיותרים וחסרי תואם והרוח מעוררת הבחילה שריחפה על פני כל כך הרבה זיופים באובוסון, בסלון הסתיו, סגנו הסטות מגוחכות. הם נראו נכלמים, מצומקים כמו נמרים בכלוב; ניתן היה לחוש שהם מאושרים יותר בבית החרושת או בבנק שלהם. תבענו, בשם ספינת הנוסעים, המטוס והמכונית את הבריאות, את ההיגיון, את התעוזה, את ההרמוניה, את השלמות.
מבינים אותנו יפה. אלו הן אמיתות שכבר חדרו לתודעה. לא יהיה זה מיותר להאיץ את טיהור השטח.
ולבסוף, נשמח לדבר על ארכיטקטורה אחרי כל כך הרבה ממגורות, בתי חרושת, מכונות וגורדי שחקים. הארכיטקטורה היא עניין של אמנות, תופעה של ריגוש, מחוץ לשאלות הבנייה, ומעבר להן. הבנייה נועדה לגרום לבניין לעמוד; הארכיטקטורה נועדה לרגש. הריגוש הארכיטקטוני קיישצירה מצלצלת בכם בהתאמה עם יקום שאנו כפופים לחוקיו, מכירים בהם ומעריצים אותם. כאשר יחסים מסוימים מתממשים, אנו נלכדים ביצירה. ארכיטקטורה היא "יחסים", "יצירה טהורה של הרוח".
כיום, הציור הקדים את שאר האמנויות.
זו האמנות הראשונה שהשיגה אחדות הרמונית עם התקופה. הציור המודרני נטש את הקיר, את השטיח הרקום או את הכד המקושט והוא מתכנס בתוך מסגרת, ניזון ומתמלא בעובדות, מרוחק מן הפיגורציה שמסיחה את הדעת; הוא מתמסר להתבוננות. האמנות אינה מספרת יותר סיפורים, היא גורמת להתבוננות; אחרי העמל, טוב להתבונן.
מצד אחד, יש המון שמצפה לדיור סביר, ושאלה זו היא אקטואלית ביותר.
מצד שני, איש היוזמה, הפעולה, המחשבה, המוביל, מבקש מחסה להתבוננותו בחלל שליו ויציב, בעיה שפתרונה חיוני לבריאותן של האליטות.
רבותי הציירים והפסלים, אלופי האמנות של ימינו, שנאלצתם לשאת כל כך הרבה לעג ושסובלים מיותר מדי אדישות נקו את הבתים, אחדו את מאמציכם כדי לבנות מחדש את הערים. היצירות שלכם יבואו אז ויתמקמו במסגרת התקופה ובכל מקום תוכרו ותובנו. זיכרו שהארכיטקטורה זקוקה לתשומת ליבכם. תנו דעתכם לבעיית הארכיטקטורה
לפני 15 שנים. 13 באפריל 2009 בשעה 23:05