יש איזה שהוא חלום ישן ,
על אישה בשיער אדום , חזות לבנה, ג'ינס משופשף וחולצה מכופתרת שחורה ואלגנטית.
היא יפה כמו תמיד... היא תמיד הייתה יפהייפיה , עם השיער האדום כמעט ארגמן , והעור הלבן שלה,
אני לא יודע אם היא התאימה את רמת הלבוש לרמת האינטלגנציה, להתנהגות הגברית , להתנהלות הגברית או שזה פשוט היה לה טבעי להתלבש כמו גבר ולהחזיק לאנץ' בוקס עם ציורים של ילד בן 4 לצידה.
באיזה שהוא מקום החלום נשאר חלום ,
כל מפגש נוסף עם היישות הזאת רק עשה יותר נזק מקודמו, ואני תוהה האם הכמיהה לראותה שוב איננה בגדר - נטייה להשמדה עצמית.
מכל מקום ,
יפה ככול שתיהיה וחריפה ככול שתיהיה...
היא עומדת מולי, אנחנו במקלט , חדר תת קרקעי כלשהו ,
אני עומד מצידו השני של החדר ואינני יכול לשמוע אותה, מאחר וישנה זכוכית שחוצצת ביננו , היא עומדת מהצד השני , אני מן הצד האחד,
יש שולחן עץ חום וגדול מאחורי ויש עליו מחשב , מאחר ורוב התקשורת ביננו נעשתה בין מחשבים ככול הנראה,
וגם כאן,
אני יכול רק לראות אותה, משתוקק לגמוע את גופה ,
אבל קולה נדם , היא איננה ,
אני מתעורר.
יומיים לאחר מכן היא התקשרה אלי ,
אחרי נתק של שנתיים ,
היא לא באמת רצתה שומדבר , רק שאמשיך לחשוב עליה ,
למרות שכבר עברו 3 שנים כמעט בזמנו , והיום כבר כמעט 8 ...
היא הייתה הראשונה ...
היא הייתה האחרונה .
To sleep ? perchance to dream ... aye there's the rub - for in the sleep of death what dreams may come
לפני 15 שנים. 24 באפריל 2009 בשעה 22:11