גורמת לי לרצות להיום שם ,
אין לי מושג איפה זה שם אבל זה בהחלט לא כאן..
ואז אני נזכר שכבר הייתי שם , הלכתי לראות את כל המקומות האלה ,
אתה כל כך דינמי שאתה רוצה להיות כאן ושם בבת אחת .
וגם אם היית רואה את השקיעה מאנטרקטיקה , בין דובי שלג וכלבי ים ,
ואף לא אדם אחד לידך ברדיוס של 1000 ק"מ , עדיין לא היית מרגיש שלם.
היית רוצה לחזור לניו יורק , למנהטן , לגיהנום ולגן עדן .
לסיפור הבריאה ולסיפור האחרון .
זה הסקסופון של אלוהים שמנגן ,
ואז אני נזכר שאין אלים ,
יש לא כלום ורצף מזעזע של מקריות ,
אלפי יקומים מקבילים שנולדים ונגמרים בכל רגע,
ואנחנו כולנו עם החיים מלאי המשמעויות שלנו וכל הטרגדיות וכל הקומדיות - בסה"כ אסופה של חיידקים ,
אסופה של לא כלום .
הייתי רוצה להיות בצד השני, לראות את המוות ולחזור לספר ,
או לא לספר, אלא פשוט לחייך לעצמי בכל פעם שכולם מדברים .
אני רוצה להיות כלב אשפתות, לסוע על אופניים בפארק בפארג , במקום בו אפחד לא יכיר אותי ,
בו אפחד כבר לא יכיר אותי , שכל חפצי יהיו התיק צד שלי ,
להיות הומלס ,
לא להיות משוייך ומחוייב לשומדבר.
אז אני נזכר במשפחה שלי
גם בחברים , בחלקם ,
כולם בונים עתיד שבונה חברה , ע"מ שיהיה להם ולו מקום טוב בחברה,
גם אני נפלתי לטריק האינרנטי הזה,
אני סטודנט לארכיטקטורה,
ורוצה לבנות ולהביע את עצמי ,
שיכירו אות שמי ,
לבנות את הקיר הראשון של המושב הרקאשונה על מאדים .
למה ?
כלבי אשפתות הם כל כך יפים , הם כל כך חופשיים .
ואפחד לא יכיר אותם לעולם.
כשנסעתי למנהטן הבנתי שכשעולים למשחק סטטיסטי של 300 מיליון תושבים - לב האימפריה האנושית ,
המשחק ניהיה קשה יותר,אתה לא כלום , אתה רק מספר , וברחובות אפחד לא הכיר אותך,
גם לא ברכבת התחתית ,
גם לא בשכונה שבה שכרתי דירה , בסה"כ גרתי שם 3 חודשים ,
אבל בכל מקום שהלכתי , הרגשתי את הלא כלום נושף בעורפי ,
אני אחד , ולא כלום.
אטום במכונה מפלצתית.
עכשיו אני שיכור ,
עדיין שיכור ועדיין בן 25 ויומיים.
השיכר דובדבנים הזה היה מצויין.
אני רוצה להיות שם ,
אבל כשאני רואה תמונה של מישהו שנמצא שם , ואין לו אח ורע, ואין לו ידים והוא חי בערירי גלמוד , בדד ,
עם בעלו ואשתו , וכלב וחתול , ואז אתה נזכר , שהוא או היא למדו איתך ביסודי , ופעם כשהייתי בן 12 הצעת לה חברות .
אבל היום היא נשואה ,
ואפחד לא יודע שהיא שם , מלבד קומץ אנשים.
מה שמעלה את השאלה הקיומת פעם נוספת ,
אם אפחד לא יודע שאתה קיים ,
האם אתה קיים ?
הומלסים במידה זו או אחרת, ואנשים ערירים באמת , כבר מתים.
הם עדיין הולכים ביננו ,
אבל הם כולם עזבו מזמן.
לפני 15 שנים. 8 במאי 2009 בשעה 22:06
