קשה להרגיש כל כך מוצלח , להיות כל כך חרוץ ולשנוא את כל העצלנם, לבוז לכל השטחיים , לצחקק על כל עלובי החיים.
בסופו של יום אתה נשאר לבד.
בסופו של יום אני חוזר לדירה, ומספר לעצמי סיפורים בזמן שאני עובד , על עוד מודל, או עוד הרפתקה , או מעלה עוד משהו על הכתב , או ציור חדש על הבד.
בסופו של יום, עם הביקורת וההתרחקות הזו מהחברה, ועם מספר כה מצומצם של אנשים שאני יכול לדבר איתם, אני מדבר הרבה יותר מדי אל עצמי ומבלה הרבה יותר מדי זמן עם עצמי,
כן אני פרודקטיבי, וכן אני נהנה מהדברים שאני יוצר .
וכן אני נהנה מהעצמאות היחסית שלי, אבל אני צריך עוד עבודה ואני צריך יותר זמן עם הסביבה, אבל אין סביבה ראויה, אז אני אמשיך לשבת עם עצמי.
ולספר לעצמי... כמה שכולם עצלנים ורדודים ולא עצמאים , ולא חזקים , ולא יצרניים , ולא חכמים , ולא טובים , ולא ראויים ,
לא ידידי...אין בי טיפת נרקסיזם ,רק רדיפה בלתי פוסקת אחר האמת , ואחר אנשים אמיתיים , אני מכיר כמה כאלה, אבל גם הם עסוקים כמוני.
אולי אם הייתי מוצא אחת כזו , שעשתה את השלב הבא וקפצה מדרגה באבולוציה, אחת שמבינה את האבולוציה, אחת שיש לה עודף טוסטסטרון, אבל היא לא נראית כמו גבר , אחת שעצמאית ולא זקוקה לגבר שילטף אותה וישים לה כסף על השולחן בסוף החודש, אומנותית משהו, שיודעת לבטא עצמה ביותר ממספר מילים , שירדה לעומק המציאות והבינה את הריקנות שלה.
שיש לה תשוקה , לעשות וליצור כי היא רוצה לעשות וליצור בלי התלות באחר , מבחינתה אתה יכול ללכת להזדיין , היא יוצרת מאחר ובוערת בה התשוקה ליצור, והיא עושה מאחר ובוער בה הצורך לעשות.
איפה לעזאזל את נמצאת bitch ?
לפני 15 שנים. 13 ביוני 2009 בשעה 18:59
