עליתי על אונייה מאוד קטנה
מפליגה ברצונו של הרוח אני הולכת לאיבוד
העננים שחורים אבל אני שמה לב
בין הזרימה והעננים אני שומרת על יציבות
אני הביא את הפרחים האלו בשבילך בשקט
אני נותנת לעצמי להפליג במחשבותיי
ואני אזרוק את הפרחים בשעה מאוחרת יותר
לא חשוב אם אני מכניסה את הסכין בפצע ומשחקת איתו
הים לקחה אותך ממני ואני תמיד אוהב אותך
ואתה איתי כל אורך הימים שלי
כן!!! בכל מקום שאני הולכת אני מרגישה את נוכחותך
כדי להראות את האבל שלי התלבשתי בשחור
אבל אני נשארת רגוע לא צריך טישו
כי אתה איתי למרות את הנעדרות הארוכה שלך
הבלוג שלי
כל מחשבותיי ושיריי לפניכםתכבדו אותם
היום התעוררתי מבואסת ( לא משנה למה)
אבל בזמן האחרון ככה זה אני בשלב של דיכאון
רופא שלי המליץ להתחיל לקחת שוב כדורים
שזה משהו שאני ממש אבל ממש לא רוצה
אז ככה אני מהיום חוזרת לעשות יוגה כי נשמתי נסערת
וכי אני ממש צריכה שקט פנימי
וגם כי זה עדיף על לקיחת כדורים
אדונדון אומר שלא שווה לחשוב על העבר ושתמיד צריך לזכור את הדברים הטובים
אבל איך אני אמורה לשכוח דברים טובים
אם הם קרו עם אנשים שהיום כבר לא נמצאים זה מאוד קשה
אני רוצה לחשוב על כל מה שהיה בעברי טוב ויפה אבל אם אני אתחיל בזה אני גם אחשוב על האנשים שכבר לא נמצאים
זה מאוד מתסכל אותי לדעת שאין לי באמת זיכרונות טובים בלי חבר/ה שהלך/כה לעולמו/ה
איזההההההה באסהההההההה על הבוקרררררררררר ):
She was a slave, nothing more and nothing less
When she was seven, they rapped her in-front her dead parents
They did unspeakable stuff to her and sold her as a slave later on
She was a little girl when she got beaten by her master;
They mistreated her and hated her.
So one night they tried to kill her off
But they didn't finish.
She always blames herself for everything ad thought this is what
She deserved since she killed her parent.
She'd remember how she just stood there,
Staring at they died
She had blamed herself for everything and believed to her soul
That it was her fault and she needed to be punished.
She was only nine then, still so young…
She turned thirteen soon and everything was still down-hill.
Her master started to treat her worse, she gotten burned by them
Now, and sometimes still a little beaten
Yet, she still blamed herself.
Yet, she lived every time even
Through she wanted to die.
She believed that she needed to die for everything.
She felt alone and blamed herself for it.
She soon turned 15, and those men came back.
Her world soon crashed again.
She felt dirty because of what happened.
Soon, they raped her again and still
Her thought were that she deserved this.
No matter how she felt inside.
Now she's seven-teen, being sold of to a slave trader.
Soon she was on display and almost
Every guy wanted her as a slave,
But instead she got sold to something un-human
And soon she died…
And she still thought that she deserved this….
יש את הידידות הנמשכת לעד
ששום דבר יכול לשבור אותה
אפילו המרחק לא יכול!!
תודה לכולכם
שאתם עושים לי חיים יפים
תודה שאתם יודעים להצחיק אותי
שאתם יודעים להקשיב ונותנים לי הצעות שצריך
אני אוהבת אותכם
אוהבת מעומק ליבי!!
הזמן עובר
האנשים משתנים
ובכל הזמן הזה
כל כך הרבה חיוכים
כל כך הרבה בכי התחלף
האושר של הידידות
ואז כמה אנשים
באים ולוקחים דרכים שונים
שום חדשות !!
אבל כל כך הרבה זיכרונות
שנשארים כתובים בלב לנצח!!
אתה שלא ידעת לזהות אותי
מתעלם מהחיים שלי המנזר הזה
יש מולי דלת חצי פתוחה
על אולי
גם אם אני צריכה להתחיל מההתחלה
אתה שלא אמנת לבדידות שלי
מתעלם מהצעקות שלי הזוויות הקשות
בלב חוט מאוד דק
חוט דק מהירח
שמחזיק פה , יהלום שמתחיל להיות משומש
אבל שעדיין אוהב
לא בחרתי להיות
אבל זה פה " הלא נאהבת"
האהבה. המוות . אולי
אבל להחזיק את הזמן בשביל מילה אחד
הכל משתחרר ומתמסר עלייך
וזה פה " הלא נאהבת"
כל כולו מוועך אותי
למצוא אולי סוף סוף צליל
אתה שלא ראיתה את הצד השני של
של הזיכרונות שלי אלה שנמצאים מאחורי דלתות סגורות
קבורים עמוק עם כל האוצרות של העבר
השנים הפגועות
האם תבין שזה צריך להיפסק
אני שכבר לא מסתכלת לשמיים
יש לי דלת חצי פתוחה מולי
אבל הלא ידוע הורג את ליבי
ואת נשמתי התאומה
אני מקווה , אני מחכה , אבל בורחת
אבל איפה לאהוב?
יש אנשים בכל מקום .
הם סביבנו ומרגלים אחרינו .
הם חושבים שהם יודעים הכל .
הם רוצים לשלוט בכל .
חיים כמו שהם רוצים .
הם דואגים רק לעצמם בחיים שלהם.
הם חיים בעולם הקטן שלהם
בלי להשים לב שלפעמים הם יכולים להכאיב לאחרים.
אבל אולי הם לא יודעים להקשיב ...
הם שומעים בטוח...
אבל כדי להבין צריך להקשיב .
אבל זה הם לא שמים לב.
לפעמים שאני מדברת עם מישהו
אני מרגישה שזה משאיר אותו הדיש
זה כאילו הוא מתעניין במשהו אחר ...
אז אני מפסיקה .
ואחרי כמה רגעים הוא שם לב שהפסקתי .
זה יותר כשאני מדברת עם עצמי שזה קורה ...
אני לא אומרת שזה לא אכפת לי ...
אבל כמעט. האם זה יותר מדי לבקש 5 דקות של הקשבה ?
אולי אני לא מספיק מעניינת בשבילו
או אולי הדאגות שלי לא מעניינים אותו.
בכל זאת כשהוא רוצה לדבר אני מקשיבה .
גם אם זה אותו דבר כל הזמן ...
הוא יודע רק להתלונן .
דרך הגב כל העולם ככה .
יש רק את הבעיות שלהם שמעניינים אותם ...
זה עצוב לחיות בעולם שלא מתעניין .
אבל אם זה ככה שהם רוצים לחיות
זה אחרי הכול אחלטה שלהם...
מצידי אני יודעת שאני תמיד מקשיבה למי שצריך לדבר ...
בתנאי שזה לא יהיה כל הזמן LOL
על הבוקר רבתי עם עצמי .
נמאס לי מעצמי . אני לא מעיזה להגיד מה עצמי אומר...
כי זה כל כך רעה . בהתחלה היא תוקפת אותי ותוקפת
מי שאני אוהבת ועל מה שאני עושה עם לידידים...
כשזה מגיעה לידידים שלי אני כבר לא יכולה להישאר רגועה ותוקפת אותה חזרה .
אני תוקפת את הידידים שלה אני??
לא אני לא אומרת להם כלום .
גם אם אני חושבת שהם לא משהו .
היא תמיד רוצה שאני ארחם עליה אבל היא לא קורבן כי אני זאת שצריך לרחם .
אני הקורבן האמיתי של כל ההתפרצויות שלה אני מנסה לחשוב אם אני אוהבת אותה .
זה מוזר לשאול אם אני אוהבת את עצמי...
אבל בכל זאת זה מה שקורה לי טוב שיש לי את הסובבים אותי אותם אני אוהבת יותר מכל .
הם טובים ועוזרים . וגם הם צריכים לסבול אותי.
המסכנים הייתי רוצה כל כך להגן עליהם אבל אחרי זה זה נופל עלי.
אני שואלת את עצמי היא עושה זאת אולי היא אוהבת לראות אותי בוכה אבל אני לא בוכה אף פעם מולה .
אני אומרת לעצמי שהיא לא שווה שאני היה במצב כזה אבל זה יותר חזק ממני ...
אבל האחרים הם מנחים .
כמה אני אוהבת אותם אני בוכה בידיהם כי אני יודעת שהם באמת פה כדי להיות איתי ולהרגיע אותי
כמה אני אוהבת אותכם ידידים טובים וסבלנים שלי ...
איני אומרת לכם הרבה שאני אוהבת אותכם אבל
אני ממש אוהבת אותכם.
מאחורי החיוך הזה
מסתתר עצב נצחי
תמיד מנסה להסתיר
את העצב העnוק הזה..
מאחורי החיוך הזה
הרצון לבכות
הרצון לצועק
גלוי לעיניי כל העולם...
מאחוי החיוך הזה
סיפורים קשים עברו
פצעים שסגורים
בליבי חתומים...
מאחורי החיוך הזה
רק ליבי יודעה
מאחורי החיוך הזה
מה זה שווה להראות אותו....
החיים הם כאב
המוות הם שיחורר
התאבדות הוא התקווה האחרונה
של האנשים שכבר אין להם תקווה
הדמעות הן המילים שלא יכולים להגיד
ללכת זה להתפוצץ
אבל להשאר
זה למות בעדינות
לא זה לא יכול להיות... זה לא יכול לקרות לי ...אני לא רוצה להאמין...
אהבנו אהבנו וזהו ... זה היה הגבר שלי הוא וזהו!!! הוא לא יכול לעזוב אותי ככה בגלל שטויות הוא לא יכול ... לא אני לא רוצה אני לא רוצה לא לי ... אני חיי בסיוט ואני אתעורר בכל רגע אני יודעת . אני יודעת שזה לא נכון... בלעדיו אני רקה עצובה ובודדה ... בלעדיו ללב שלי אין שימושי ...
בלעדיו לליבי אין צורך לפעום ... הוא מתכבה לאט לאט ...לא לא אני לא רוצה להאמין ... זה לא יכול לקחות לי לא לא לי !!!