סיפור אמיתי
שעת ליילה
יום חורפי
גשם זלעפות
יוצאת מבית חברי ברווקותי
מושבניק חתיך חסון גבוה
אל עבר התחנה..
לחזור לקיבוץ
למשפחתי חבריי
מתיישבת באוטובוס
האוטובוס יוצא לדרכו...נוסע
מתבוננת מעבר לחלון...טעיתי בתחנה
יורדת תחנה אחרי...מאוד רחוקה
גשם..חושך...פחד אימים...וילדה בת 14
צועדת לעבר התחנה המיועדת...
שתביא אותי אל יעדי...אל הקיבוץ...אל משפחתי
הפוגה בגשם...רצה..חושך..
הפחד משתלט על כול חלקה בכול גופי..
מביטה לצדדים...לא רגועה
רואה את התחנה מרחוק..
את האוטובוס האחרון...פספסתי..
מה אעשה...מקום חשוך...בודד..
אין רחש ..אין אדם עובר...ולא מכונית...
חושבת לעצמי...מה אעשה..
אולי אניח את ראשי וארדם על הספסל..
בזמנו...אין פלא...אין מרכז קניות קרוב..
שקט..שקט..פחד אלוהים..
לפתע..מהכיוון הנגדי...אורות מבצבצים...
קמה במהירות...לא לפספס...
מרחוק..מהחשיכה..רואה רק פנסים דלוקים...
בלי מחשבה..קודמת...
נעמדת באמצע הכביש...ממש באמצע...
מפשקת את שניי ידיי....לאות עזרה...
גשם החל...כולי רטובה...
חריקת בלמים...הרכב נעצר...
איזה מזל היה לי....
שמחה ומאושרת...חלון נפתח...
בבקשה קחו אותי לקיבוץ..
הכירו את המקום..
זוג צעיר..ילדים במכונית...(מזל שלי)
עולה לרכב רטובה...
מביאים אותי למקום חפצי בבטחה ובשלום..
היגעתי לחוף מבטחים...אל משפחתי
אל ביתי...
חוויה שעד היום חרוטה לי עמוק בנשמה..בלב..
תחושת הפחד...החוסר אונים...ההסתכנות...לעמוד כך בכביש
והמזל שלי..שעברו אנשים טובים...והחזירו אותי לביתי
והלקח שנלמד..והועבר הלאה....לבנותיי...
יחי...פון...הידד..לפון...
לפני 14 שנים. 29 בדצמבר 2009 בשעה 9:14