לפני 15 שנים. 4 באוקטובר 2009 בשעה 20:46
לקחת אויר,
מלוא ריאותיי,
לתת לחמצן לחלחל,
למלא אותי,
להרפות את שריריי,
עד יעבור זעם,
עד שיגיע מחר...
[b]
הירהורים
גן עדן הוא היכן שניבחר שיהיה... ואני בוחרת שישכון בליבי!לפני 15 שנים. 4 באוקטובר 2009 בשעה 3:02
בשעת ליל שכזו,
כשהמח ריק ממחשבות
והלב מלא ברגשות,
בדיוק אז, בשעה הנקובה,
המילים זורמות להן בלי שליטה,
מבלי לחשוב,
דרך אצבעותיי,
מבלי יכולת לעצור מלספר
את כל מה שחבוי עמוק,
את כל מה שרוצה לצעוק,
את כל מה שיכולנו להיות...
[b]
לפני 15 שנים. 4 באוקטובר 2009 בשעה 0:44
כמו תמיד-
נח לי יותר להקשיב למה שיש לך לספר מאשר לספר את מה שיש לך להקשיב....[b]
לפני 15 שנים. 2 באוקטובר 2009 בשעה 1:01
יודעת שבמצב הנורמאלי אמורה לומר תודה...
אבל קצת מתקשה...
ממאנת לחשוב על כך כעל מתנה,
זה בעצם רק בשביל הנוחות שלך,
סיפוק חוסר הסבלנות שלך ,
להמתין עד שאאבק בעורך ההודעות...
אז בעצם אין לי על מה לומר תודה ...
בכלל לא.
אז הנה אני לא אומרת תודה.
בכלל לא.
אפילו לא קטנה.
אפילו כועסת קצת,
כי מה אעשה כשייגמר אחרי שהתרגלתי לנוחיות הזו?
לעזאזללללל זה יותר נח ככה....
[b]
לפני 15 שנים. 30 בספטמבר 2009 בשעה 16:15
מביטה בך מביט בי,
רואה עצמי באישוניך,
מרגישה אותך פורם את הסרט העוטף אותי
וכולי רועדת.
יודעת שרצית לחבוק
אבל הגבולות היו ברורים,
נותרו לנו המילים
יודעת שהיה לך קשה,
וששמרת על איפוק
בכדי שלא לסטות מהמסגרת
ואני רק תוהה אם הצלחתי לומר-
עד כמה אני אוהבת....
[b]
לפני 15 שנים. 30 בספטמבר 2009 בשעה 16:08
ועכשיו, אחרי המבול,
אחרי ימים של תיכנונים
ולילות לא שינה,
אחרי שעות של פרפרים
והודעות על מחשבה.
אחרי שקיבלתי את ההחלטה
להביט לפחד ישירות לאישון,
כמו עומדת לי באמצעו של רחוב,
ממתינה שיבוא,
נותנת לטיפות לשטוף אותי,
מהטיפטוף הקל על פניי וידיי
ועד לשטף הגדול הרועש
ואני נהנית מרטיבותן כמו ילדה.
וככל שמרבה לחשוב על שארע,
מבינה את עוצמת החוויה
ותוהה לעצמי האם הגיעה אל קיצה,
ואולי זו רק ההתחלה...
[b]
לפני 15 שנים. 29 בספטמבר 2009 בשעה 2:47
עולם הבא?
ודאי שתגיע לשם!
סמוך על מילה שלי,
אתה יודע- יש לי שם קצת קשרים...
לא ככ סגורה על איך העניינים שם עובדים,
רק יודעת שאהיה מאוד עסוקה
בשמירה על שהשארתי מאחור,
בבחינת מי שתמלא את מקומי
(רק לודא שלא תהא טובה כמותי 😉
יודעת שאציץ גם עליך לא פעם
ושאם יותר לי להתערב-
אנסה לסדר את כלי השחמט שלך
בכדי שתוכל להפיק מחייך מעט יותר...
[b]
לפני 15 שנים. 29 בספטמבר 2009 בשעה 2:36
געגועים- געגועים למישהו,
למשהו,
לא לגמרי ברור,
לא לחלוטין מובן...
געגועים- מקורם באהבה,
כמו שולחים ידם ומערבלים בנפש,
כמו לשים אותי, אותנו...
געגועים- יש בהם פרדוקס,
כי מכילים בתוכם כאב,
נעים,
מחמם,
שאומר שקרוב
אבל עדיין כאב...[b]
לפני 15 שנים. 29 בספטמבר 2009 בשעה 2:22
יושבת פה והראש בכלל-
לא פה,
לא איתי,
לא פה בכלל-
לא נישלט, משייט,
בין זמנים אחרים,
בין מעשים לדיבורים.
והראש לא איתי, לא בכלל...
לא באמת לחוצה ממחר,
רק נירגשת מאוד,
מכירה את נפשו,
יודעת שיאהב,
יודעת שישאל אלפי שאלות,
יודעת שאדע לנסח לי תשובות
ועדיין, הראש לא...
לא פה איתי,
לא פה בכלל-
כאילו בעולם מקביל,
מאוד דומה,
כמעט זהה,
הדמויות אותן דמויות
רק משחק התפקידים...
אוווווףףףףףף,
כל כך מבלבל,
לעיתים מתסכל
ועדיין הראש לא...
לא פה איתי,
לא בכלל!
[b]
לפני 15 שנים. 25 בספטמבר 2009 בשעה 0:36
כמה תודה יש בי לך-
על הסבלנות,
על אורח הרוח,
על העידון,
על החיוך,
על הצעידה לקראתי אלפי צעדים,
על היצירתיות,
על החויה המשותפת,
על תיאום ציפיות קונסיסטנטי,
על הנגישות,
על מוססות הקושי,
על העזרה בהגשמה,
על הרצון לשלמות,
על היציאה מהמסגרת...
כמה תודה יש בי לך-
רציתי המון,
חששתי מאוד,
אהבתי אין קץ!
עכשיו נותר רק לקוות שהאיש יאהב את מתנתי אליו, אותי עטופה בסרט בצורה שלא הכיר עד כה...
לעיתים מעט כועסת על עצמי על שלא איפשרתי לעצמי להרפות מהשליטה קודם ובכך לאפשר לנו להספיק עוד רעיונות לרב...
כמה תודות שלא אומר כאילו הן בהן די תוכן בכדי להביע את שברצוני ועם זאת אין לי אחרות לומר-
תודה ענקית לך !!!
[/b]