לפני 15 שנים. 21 בספטמבר 2009 בשעה 15:09
נאמר לי שהפוסט הקודם נישמע כמו הירהורים של נישלטת לפני סשן ראשון...
שקלתי לשנות ניסוחים וכו... אבל החלטתי שזה מה שהיה נכון לי באותו הרגע וכך יישאר!
ושכל אחד ייקח את זה לאן שנח לו...[b]
הירהורים
גן עדן הוא היכן שניבחר שיהיה... ואני בוחרת שישכון בליבי!לפני 15 שנים. 21 בספטמבר 2009 בשעה 2:22
הנה חלף לו החג,
חג מהורהר משהו,
כמה מחשבות מתרוצצות בראש,
איך אפשר לקבל את ההחלטה הסופית?
איך אפשר לדעת באמת מיהו שבצד השני?
רוצה את זה כי עכשיו זה נכון,
רוצה את זה כי זה הכי לא צפוי שיכול להיות,
רוצה את זה בשבילו,
רוצה שיצא בדיוק כמו שבראשי...
רוצה לשלוט בכל הפרטים הקטנים,
רוצה לאחוז בכל הקצוות.
ידעתי שיהיה קשה להחליט ומבחירה העמדתי עצמי בנק' הזו,
אני בוחרת-
בוחרת שלא לבחור כעת,
בוחרת לתת לימים לחלוף ולשעת הש' להגיע,
יודעת שלכשתגיע אהיה מוכנה,
חושבת המון על הפרטים הקטנים, על הניואנסים,
נמנעת מלחשוב על התמונה הגדולה,
מלקבל את ההחלטה במודע...
אני בוחרת-
בוחרת שלא לבחור ברגע זה,
שיחלפו הימים,
כעת לא נותרו עוד הרבה,
בשעה הנקובה אהיה מוכנה,
האם לתת לה להגיע?
לשעת הש'?
[b]
לפני 15 שנים. 20 בספטמבר 2009 בשעה 18:28
"
למדני אלוקיי, ברך והתפלל
על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל,
על החרות הזאת: לראות, לחוש, לנשום,
לדעת, לייחל, להיכשל.
למד את שפתותיי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בוקר עם ליל,
לבל יהא יומי היום כתמול שלשום,
לבל יהא יומי עליי הרגל."
-לאה גולדברג-
לא נותר מה לומר מלבד-הלוואי![b]
לפני 15 שנים. 17 בספטמבר 2009 בשעה 17:51
חייבת לזכור, לשנן ולרשום באותיות של קידוש לבנה לעצמי-
'לעולם לא לשפוט אחרים על פי הפרמטרים שאני מציבה לעצמי!!!'
פשוט כי חבל להתאכזב בכל פעם מחדש
ואין הדבר אמור מתוך מקום של שחצנות חלילה משום שכמו כולם אינני מושלמת,
רק צריכה לזכור שלכל אחד מאיתנו מערכת ערכים שונה...[b]
לפני 15 שנים. 16 בספטמבר 2009 בשעה 22:38
מחשבות, מחשבות ועוד מליון התלבטויות...
הזמן מתקצר עד ליום ההוא,
שיעבור כבר החג ויקרב אותו,
הראש לא מפסיק לחשוב,
הבטן מתהפכת...
צריכה רק לקבל את ההחלטה!
[b]
לפני 15 שנים. 16 בספטמבר 2009 בשעה 6:39
זהו! סופסוף הגיעה העת, לאחר חצי שנה בבית כעת העת לחזור לעבודה. העת לחזור ולתת, מבלי לצפות לתמורה או לתודה, מבלי לקוות שיראו ויעריכו, מבלי לפחד לטעות, ממקום של ידע נרחב אבל אינטואיציות חזקות יותר מכל ידע, כי אם יש משו שחייב להיות טוטאלי, אמיתי וכנה לחלוטין זו הנתינה הזו, זו העבודה הזו. זו שניתברכתי באהבתה ושנהנית מהסיפוק שהיא מביאה לחיי. זו שמביאה אושר עצום ולעיתים רגעים של כאב האחר, זו שמחייבת אותי להוות כלי קיבול ענק ולהכיל בתוכי ככ הרבה רגשות, זו שלעיתים קשה ומתסכלת, דלת אמצעים (מערכתיים/אישיים) או אולי לעיתים דלת ידע, זו שמאפשרת לי למצוא בתוכי כוחות חדשים בכל פעם לקראת התמודדויות חדשות- חלקן קשות, חלקן טובות, חלקן מתסכלות וחלקן מעצימות...
זהו! סופסוף הגיעה העת לחזור ואני עושה זאת באושר עצום ומתוך אהבה גדולה...
(בקריאה נוספת ומעמיקה יהיה מי שיבין שהקטע נכתב לאהבות הגדולות בחיי- האחת עבודתי והשניה העצומה והמעצימה ביותר, משפחתי! ולכן הדבר מצריך פיצול בסיום... )
עבודתי-
זהו! סופסוף הגיעה העת לחזור ואני עושה זאת באושר עצום ומתוך אהבה גדולה, אהבה למקצוע, אהבה לאנשים, אהבה לטעויות וללמידה שמתוכן, אהבה לאינטרקציות הבין אישיות, אהבה לאדרנלין השוטף אותי ביום לחוץ...
זהו! הגיעה העת לחזור אל השפיות שלי!
בנותיי-
זהו! סופסוף הגיעה העת לחזור ואני עושה זאת באושר עצום ומתוך אהבה גדולה, יודעת שעברה עליכן תקופה לא פשוטה לאחרונה- בה אני לא הייתי לגמרי אני, בה לא יכולתי לתת מכולי, בה הטוטאליות שלי נפגמה. אני מתנצלת על כך יקירותיי, מתנצלת על שהקשיתי לפעמים, על שלא הייתי איתנה כתמיד, על שלא שימשתי עבורכן קרש קפיצה, על שלא היתה בי הסבלנות וההכלה הנידרשים בעבורכן. יודעת שלעיתים הכאבתי לכן במידת מה, רק מקווה שלא הכאבתי לכם מידי...
זהו! הגיעה העת לחזור אל השפיות שלי!
אהובי-
זהו! סופסוף הגיעה העת לחזור ואני עושה זאת באושר עצום ומתוך אהבה גדולה, אהבה לזוגיות המדהימה שלנו, לעוצמות שלנו, למשפחה שבנינו לנו, לצמיחה המשותפת שלנו. יש בי אהבה ללא גבול אליך יקירי! ומתוך תודה עצומה על הסבלנות שהיתה לך אליי בתקופה האחרונה, על ההכלה עד אין סוף, על האיתנות ברגעים קשים ועל השבירה שראיתי בעיניך ברגעים קשים יותר. על החיבוק המנחם שאיפשר לי להתפרק בזרועותיך, על הלחישה המחזקת שאיפשרה לדמעות לזלוג מעצמן, על עוצמתך, על אהבתך, על היותך!
זהו! הגיעה העת לחזור אל השפיות שלי!
ואחת מיוחדת לך, קטנתי-
זהו! סופסוף הגיעה העת לחזור ואני עושה זאת באושר עצום ומתוך אהבה גדולה,
אני יודעת שציפית לחווית גיחה אחרת, אבל היתה לשתינו התחלה קשה מאוד. אני מתנצלת בפנייך וכנראה שאתנצל עד סוף ימיי, על שלא הייתי שם בשבילך יותר, על שאיפשרתי לידיי לחבוק ולליבי להישאר מנגד, על המחשבות שהתרוצצו לי בראש, על רגעים של חרטה איומה, על טיפשותי, על חולשתי... מקווה שאשכיל לפצות אותך על כל אלה...
חשוב לי שתרגישי שאולי דוקא בגלל הקושי ההוא את מקובעת יותר בליבי, שדוקא בגלל החויה שעברנו ונתוני הפתיחה הקשים אנחנו מחוברות יותר...
אני אוהבת אותך קטנתי, כעת ליבי הוא שפורש ידיים וחובק אותך אליו בחום, מקווה ומאמינה שאת מרגישה...
זהו! הגיעה העת לחזור אל השפיות שלי!
אוהבת מאוד, הגיעה העת לחזור, אל עבודתי, אל בנותיי, אל אהובי...
הגיעה העת לחזור אליי, אל עצמי!
[b]
לפני 15 שנים. 15 בספטמבר 2009 בשעה 13:34
הרגע בו את נותנת לשליטה להחליק לך מבין האצבעות,
הוא הרגע בו את באחת נחלשת.
הרגע בו את פותחת עצמך לאחר ומאפשרת לו להיכנס לחייך,
הוא הרגע בו את מאשרת לכאב להיכנס.
הרגע בו את יוצקת רגשותייך לתבניות המילים,
הוא הרגע בו חומות של שנים נופלות.
הרגע בו את בוחרת לפתוח מגירות ליבך,
הוא גם הרגע שהבנת שהיה עדיף אולי שתשקטי.
הרגע בו את פורשת תוכנך אל החוץ,
הוא גם הרגע שהיית רוצה להיאסף חזרה.
הרגע הזה, יש בו אי נוחות מסויימת, בעוצמה כזו או אחרת,
לאמיתו של דבר הכל היה עניין של החלטה, לכאן או לכאן.
ולעיתים את תוהה מה היה כ"כ רע בזמנים אחרים,
כשהיית חזקה יותר, מעט סגורה יותר נימנעת מכאב מיותר,
כשכל דבר היה במקומו מונח- החומות עמדו על תילן, המגירות נעולות
ואת היית אסופה, איתנה, עמידה, בלתי שבירה,
כשאת היית בשליטה!
[b]
*ואולי בעצם הכל אשליה? אולי מעולם לא היית בשליטה?
אולי טוב הפורקן, ולהישבר לעיתים ואחכ למהר ולאסוף השברים,
ומתוך כך לגדול, לצמוח, להתחזק ולתת לשליטה לחלחל חזרה למקומה הטיבעי.
לפני 15 שנים. 13 בספטמבר 2009 בשעה 19:13
תגיד לי כי כמעט שכחתי
מה זה רגש, כמו שלימדת אותי.
לא מרגישה אפילו יום.
תגיד לי, כי אולי נכון.
לא לפתח ציפיות,
לא לפתח אשליות...
[b]
לפני 15 שנים. 11 בספטמבר 2009 בשעה 7:57
שיהיה לכולנו סוף שבוע נפלא ושבת שלום...
קצת זמן איכות משפחתי, איזה כייף!
לפני 15 שנים. 10 בספטמבר 2009 בשעה 10:17
לו לומר את הדברים היה בעבורי פשוט יותר,
יש המון דברים שברצוני לומר
אך המילים כמו מסרבות לעבור את סף השיניים,
נתקעות בקצה הלשון,
נאחזות בכח בבלוטות הטעם וממאנות להיפרד,
לצאת לחופשי.
לכי תסבירי להן שלו היו מואילות בטובן להמשיך בדרכן אל האור
ופחות מנסות לתאם בין הרגש,
ההגיון והפחד מחשיפה
אז אולי,
רק אולי היה יכול להיות לי מעט יותר קל.
בטוחה שיש ל'נכות הורבאלית' הזו שם! או שמא הרגע נתתי לה!?
למזלי אצבעותיי מתפקדות להפליא
ובניגוד למילותיי,
להן קשר ישיר אל הרגש
והן כותבות אותו מבלי להתייעץ כלל-
לא עם ההגיון
ולא עם הפחד...
הן כותבות אותו מבלי לשאול
האם זה חכם
או נכון?
האם זו מידת החשיפה הרצויה?
והאם בכלל חשיפה רצויה?
הן כותבות אותו אולי במעט חשש
אולי באופן מעט עוצמתי,
אבל בעיקר הן כותבות אותי! [b]
*תודה ענקית לזה שמלמד אותי לסנכרן
בין אצבעותיי למילותיי
ונכון, יונץ' שלי, שהדרך עודנה ארוכה
אך עצם עצמאות אצבעותיי
היא ההוכחה שיש תקווה... :-)