המחשבה על פרידה כבר לא מפחידה אותי כמו מלפני כמה ימים, אבל אני לא יודעת אם להמשיך יהיה רעיון טוב. כאילו, כמה אנשים באמת מצליחים לשנות את ההתנהגות שלהם? אני גם לא רוצה להיות אולטימטום תמידי לחבר שלי שרק המחשבה עליי צורחת לו בראש "תתנהג יפה או שתשאר לבד לנצח! היא הבחורה היחידה ששווה משהו!". אני לא רוצה להיות הבחורה הזאת. אני רוצה להיות החברה הכיפית, המושכת, התומכת, לא איום תמידי על המצב המנטלי שלו או משהו כזה.
אני מודה, קשה לי להאמין שהוא באמת ישתנה מבחינת היחס שלו כלפיי. זה אולי יחזיק לכמה חודשים, אבל מה אז? נחזור לאותה נקודה שהיינו בה עד עכשיו במשך כל כך הרבה זמן? אני מבינה שהעבודה שלו תובענית, שהוא לחוץ מהלחץ דם הגבוה של אבא שלו, שכנראה הוא יצטרך לחזור לגור בחיפה עם ההורים על מנת לתמוך בהם כלכלית. אני לגמרי מבינה למה הוא לחוץ, אבל אני לא רוצה להיות יותר במערכת יחסים שאני מרגישה בה כל כך לבד בתקופה האחרונה. כאילו, אני מקבלת ערב אחד של תשומת לב, ואז דממת אלחוט במשך יומיים שלמים. אני לא רוצה להמשיך ככה, ואתם יודעים מה? גם אם זה לא יפה לעשות לו את זה כרגע, הוא זה ששתל את רעיון הפרידה בראש שלי ואני באמת שוקלת את זה.
טוב, הוא אמור לקבל אפטר מתישהו השבוע, אז כרגע רק נותר לחכות ולראות מה הוא יציע כשנפגש. החברה שלי, נ', אמרה לי שאני צריכה לפעול על פי מה שמרגיש לי נכון, אבל היא גם עודדה אותי לשמוע מה יש לו להגיד השבוע ואולי אפילו לתת לו צ'אנס. אני לא יודעת מה להגיד על זה, אולי כי אני כבר לא יודעת מה מרגיש לי נכון.
יום טוב,
מיס ביץ'.
לפני 12 שנים. 17 בפברואר 2012 בשעה 11:16