לא התכוונתי להסתכל במראה. באמת שלא...
אולי כלא רציתי לראות
ילדה טובה מבית טוב, חונכתי ברוך, עם המון אהבה, תמיד פינקו אותי, תמיד קיבלתי כל משרציתי
השנים חלפו להם, אבל אני המשכתי להתפנק. רק "קיבלתי" התחלף לו ב"השגתי".
לא היה חסר לי כלום, הצלחתי תמיד בכל תחום שפניתי אליו.
אז מי זאת האישה הזאת במראה?
מה שאני רואה מהפנט אותי לכמה שניות.
יד אחת באוויר, אני מקרבת כוס שמפניה לפי, לוגמת.
אם הייתי יכולה לראות רק את החלק הזה...
לפתע השקט נשבר. הסילואט במראה שהפנט אותי עד לפני שניה לא זז, אבל הרגעים של התבוננות בעבר חלפו
"10 תודה מלכתי".
בבית תמיד קראו לי "נסיכה". אי אפשר להישאר נסיכה לנצח, נסיכות מתבגרות והופכות למלכות.
יש כאלו שמאבדות את הכתר איפשהו בדרך, אבל אני כנראה ידעתי לשמור על הכתר שלי טוב.
אני לא רואה אותו כשאני מסתכלת במראה. אי אפשר לראות אותו.
הפנים שלו מרוחות על כף רגלי, הוא מלקק את אצבעותי בתאווה. אני מחייכת, הוא כל כך מתוק כשהוא משתדל.
כף רגלי השניה נוחתת על הלחי שלו, העקב נועץ בצאוורו, והוא ממשיך ללקק.
אני לא רוצה להכאיב לו שוב כרגע, מלטפת בעדינות את ישבנו הבוער.
המבט חוזר למראה, והפעם אני לא מתעלמת ממשאני רואה. שוט ביד השניה.
לא רציתי להכאיב לו שוב, אבל תמונה של אישה עם שוט ביד כנראה גרמה לי באופו אינסטנקטיבי להרים את היד . "11 תודה מלכתי".
לפני 15 שנים. 26 ביוני 2009 בשעה 15:05
