א': כבר ארבע שנים שאני משרת
ב': גם אני, בדיוק. מחרתיים סוגר ארבע.
א': אני בשירות קבע, זה החיים שלי
ב': גם אני, כל עולמי. 24/7.
א': וזה לא כי אני חייב. אני באמת אוהב את היחידה שלי.
ב': ברור, או שעושים משהו מאהבה, או שלא עושים בכלל, זה המוטו שלי.
א': אני מוכן לעשות הכל בשביל היחידה.
ב': גם אני, ה-כל בשבילה.
א': בעיקרון הייעוד שלי זה משימות מיוחדות, אבל אני גם כלבויניק, עושה כל מה שצריך.
ב': בדיוק, כל תפקיד וכל משימה, בשביל היחידה.
א': שמירות, הסעות ואם צריך גם ניקיונות בשטח היחידה, אני מוכן להיות עובד רס"ר אם צריך.
ב': אותו כנ"ל אצלי, מה שהתפקיד מצריך – אני מבצע.
א': אתה יודע איזה מיונים הייתי צריך לעבור?
ב': אני מתאר לעצמי, גם אצלנו זה היה ככה.
א': כל פאק הכי קטן, הייתי יכול לעוף.
ב': אבל נזהרתי לא לפשל.
א': מלא אחרים פישלו, ולא זכו להתקבל.
ב': אני מרגיש בר מזל שזכיתי.
א': ואיזה קשיים פיסיים ונפשיים עברתי?
ב': זה חלק מהעניין, לא?
א': כן, אבל גם השפלות. דברים בלתי חוקיים בעליל, אבל לא התלוננתי ולא קבלתי.
ב': גם אני, סתמתי את הפה וביצעתי את המוטל עליי.
א': ותמיד, כל השירות, עשיתי הכל כדי להיות חייל מצטיין.
ב': כן, גם אני. וכשזכיתי לציון לשבח זה דרבן אותי להשקיע עוד ועוד.
א': אסור לי לגלות את שם היחידה שלי, זה מסווג.
ב': גם שלי, אני מתודרך לשמור על פרופיל נמוך, בלי למשוך תשומת לב.
א': אבל אנחנו קוראים לה פשוט "היחידה".
ב': כן, גם אצלנו זה ככה.
א': אגלה לך בסוד, שיש לי פנטזיה, אולי קצת קיצונית, אבל תמיד מותר לחלום.
ב': גם לי, אבל לא העזתי לדבר עליה עם אף אחד, עד היום.
א': רוצה לשמוע מה הפנטזיה הכי גדולה שלי?
ב': בטח, למה לא?
א': יום אחד, עוד הרבה שנים, לזכות להיות המפקד של היחידה. מה הפנטזיה שלך?
ב': אמממ... נראה לי שאני מעדיף לא לספר כרגע.
לפני 14 שנים. 18 בינואר 2010 בשעה 9:14
