לפני 3 שנים. 29 בינואר 2021 בשעה 19:11
שתיים בצהריים, יום יפה
טיפה אופטימיות באוויר.
אני ממתין ברכב, תחנת רכבת ראשון לציון
את נכנסת לרכב מלאה בבושם עדין.
"איך אני את שואלת?"
"אני לא בוחר חיצוניות
אני בוחר גירוי מוחי
נגעת כנראה במשהו
אני מלא צלקות מבפנים
משהו מהעבר יושב עליי כמו יציקת בטון
הדרך היחידה שלי לנהל חיים רגילים היא לא להיות רגיל"
"אתה לא תכאיב לי מאוד נכון"?
"אם תגיעי לקצה היכולת שלך תגידי לעצור
הקצה שלך ושלי שונים,
את שלי השארתי בעזה לפני 20 ומשהו שנים
את מבינה?"
"לא ממש" את עונה.
אני מתגרה מלראות אותך סובלת למעני, את חייבת להבין שזו דרך החיים שלי להתמודד עם הפוסט טראומה זאת הדרך שלי ולהרגיש בשליטה עם עצמי.
"אני מבינה" ושמה את חגורת הרכב.
שמח לשמוע
