להיות

אז
לא היו אתמול הפתעות בלתי צפויות

וכן
כן, הייתי אתמול בדנג'ן
(וגם נהניתי)


כשיהיה לי יותר זמן היום אפרט.


מגיע לי מברוק
(-:

היום אני מתכון להגיע לדנג'ן - אם לא יהיו הפתעות או שינויים אחרונים...
אני- אהיה שם.

לרגעים אני אומר לעצמי: מה הקטע, מה יש לי לעשות בדנג'ן, ולמרות שאני קשור מאוד למשחקי שליטה במין, הרי מועדונים זה לא בדיוק my cup of tea

החששות, והסיבות של לא ללכת הן כל כך רבות (שחלקן פירטתי בחלקים קודמים של הבלוג)

ובכל זאת, בנוסף לניסיון (הלא בדיוק רצוני) שאני עושה להפחתת המשמעות של ההליכה לדנג'ן (עבורי), ולמרות החששות
הרי שאני מוצא שיש בגופי התרגשות, סקרנות, התלהבות
שקשה לי- ואני גם לא רוצה - להתעלם ממנה.

אני מרגיש שמשהו משמעותי קורה בתוכי.
משהו מתפתח בתוכי.
משהו, ברובד ניסתר ועמוק, שנעלם מהעין הפנימית.
אולי אפילו "פריצת דרך" (אני שונא את הביטוי הזה אבל הוא נראה לי מתאים פה).


ואני לא מדבר דווקא על מה שיהיה או שלא יהיה במועדון.
ואם אני אמשיך ללכת או שלא.
ואם אני אהנה או לא
ואם אפגוש שם אנשים מהיום יום שאני חושש לפגוש או לא (הלוואי ולא)
וכד'

אני מדבר על משהו יותר עמוק, שללכת לדנג'ן מסמל איזו שהיא הבשלה פנימית, של זרימת עומק נסתרת.

הזרימה אומנם נסתרת אבל נראה לי שההשפעה שלה תתגלה לי במהלך הזמן.

ואולי אני טועה

הזמן יגיד.

ובכל מקרה: מקווה שלא יקרה היום משהו בלתי צפוי: ו (1) שאני אגיע לדנג'ן. ו (2) שאני אהנה

(-:

כתבתי שחזרתי

לפני זמן כתבתי שחזרתי
ובכל זאת, לא המשכתי לכתוב: נראה שלחיים יש דינמיקה משל עצמם (כאילו שלא ידעתי).

בזמן שעבר גם חשבתי על הנושא: ניסיתי להבין מה מונע מבעדי ללכת למועדון

כן, יש את הפחדים שתיארתי אותם בפרקים מוקדמים יותר, זה נכון
ומצד שני כשחושבים על זה- מה יכול להיות כל כך נורא?

האם איזו שהיא עבודה/ תדמית/ פחד לפגוש אנשים שלא מתאים לי לפגוש במסגרת הזאת וכד' שווים את המניעה שלי ללכת לאן שאני רוצה?
ברור לי שלא

אז הנה
בלי נדר, ביום חמישי אני אבוא למועדון
אחרי זה נראה

וזה לא שאני חושב ששם אני אכיר את האחת- אני מודה שמועדונים זה לא בדיוק המדיה שאני רגיל אליה או שמדברת אלי
ובכל זאת… ניסיון זה בהחלט שווה
(-:

אז… יום חמישי הגדול…

(-:

הדינמיקה של החיים יצרה מצב שכמעט לא כתבתי
אבל הנה, חזרתי
(-:

על שני הפרקים הקודמים של הבלוג שלי לא הגיבו- לא בפרטי ולא בבלוג.

זה עורר אצלי הפתעה, אכזבה, ובמיוחד סימני שאלה.
שני הפרקים האחרונים נראו בעיני כמשמעותיים ביותר. ובכל זאת הדבר לא השתקף בצורת תגובות.

לפרקים הראשונים קיבלתי התייחסויות (בעיקר בפרטי), שגרמו לי להרגיש שאני מקבל סיוע,
כלומר שמעבר לרווח שלי בכתיבת הבלוג עצמו, גם התגובות עזרו לי להתפתחות שלי ולהפחתת חוסר ההשלמה וחוסר הקבלה שלי את משחקי השליטה שחיים בתוכי.

אחרי שכתבתי את הפרקים הראשונים אמרתי למישהי (בחיים הלא וירטואליים) שאני מרגיש שממש יש פה קהילה שאני מצליח להתמך על ידה (בתחום של משחקי השליטה במין), ולהפחית את הקושי שלי בנושא.

והנה, הגיעו שני הפרקים האחרונים עם חוסר התגובות שלהם, וכאילו סתרו את ההרגשה שלי.


התחלתי לחשוב על שני הפרקים האחרונים: האם הם מתוחכמים מידי, מנתחים מידי, טיפשיים, מתלבטים מידי, וכד'.
יכול להיות.
אבל בטח שאני לא מרגיש כך

להפך, אני מרגיש שאני העמקתי את הבנתי דרכם, ושאולי משהו שלם מתגלה בתוכי בנוגע למשחקי השליטה במין, ולמרות שהוא רחוק, אני בהחלט יכול לראות אותו באופק (מקווה שזה לא תעתוע).

כן, זה ברור לי שהבלוג הוא כלי משמעותי כרגע בשבילי להעמקה, קבלה, ולהבנה שלי את עצמי. .

אז למה לא הגיבו? למה לא התייחסו?- אני שואל את עצמי.

אז אני לא יודע למה.
אבל אני מרגיש שהצו הפנימי, מעודד אותי להמשיך ולכתוב.

נראה לי שיש פה ו אימון בשבילי, בלהיות אני (being)

והנה גם אם אנשים אחרים לא מגיבים,
ובמקרים אחרים -שלא קשורים למשחקי השליטה במין אלא בלהיות עצמי - לא מקבלים, לא מתאים להם, מנסים לעצור אותי - (לא שאני חושב שמישהו מהקהילה הוא כזה אבל אני מקצין בכוונה)
אז זה עניין שלהם, עניין שעדיין לא מונע מבעדי להיות אני.

כן, אני מרגיש שיש פה אימון בשבילי. להיות אני, להמשיך בדרכי, למרות שלא תמיד זה קל, ולא תמיד זה מקבל את תשואות הקהל.

עולה בי משפט שלעתים בחיים, בהקשרים אחרים אני נזכר בו:
כשאברהם, שומע את קול האלוהים ( או שאפשר לראות בזה קול פנימי - תלוי בתפיסה) שאומר לו: "לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך אל הארץ אשר אראך…"
ואברהם עושה את זה.

וואו, איזה כוחות יש לו, לאברהם, לממש את עצמו: לעזוב הכל, וללכת, ולעבור את התהליך של הגילוי וההגשמה העצמית שלו.

אני מרגיש שבלראות את אברהם הולך אחרי הצו הפנימי הזה יש עידוד בשבילי.
אז זהו, במילים מחוזקת אלה, ובנימה אופטימית משהו, אני ממשיך לכתוב את הבלוג, להתלבט ולהתקדם בדרכי ומקווה שאלוהים יעזור ויאיר את דרכי
(-:

לראות מישהי מפוסקת, קשורה בעל כורחה (בהסכמה כמובן), לראות מישהי חסרת אונים...
ובהבט אחר, לראות את עצמי קשור חסר אונים ומישהי "מתעללת" בי (בהסכמה כמובן), Face sitting מהמקום המשפיל שלו, וכיו"ב

ההשפלה בהסכמה מלהיבה אותי

מחשבות שמאוד מגרות אותי. והמימוש או אפילו הפנטזיה יכולים להביא אותי לשיאים לא מוכרים של הנאה.

ואז אני שואל את עצמי, מה זה אומר עלי- שאיילו הן הפנטזיות שלי, שזה מה שגורם לי סיפוק מיני.

מה המשמעות של זה שאיילו הן הרצונות שלי?

אוקי, נכון, אני מבדיל לחלוטין בין השפלה אמיתית לבין השפלה במשחק, בין אונס מציאותי (חס ושלום) לבין משחק של אונס.
בעוד שהדבר שקורה בלי הסכמה הוא בעיני איום ונורא, הקשר שלו למין קלוש ביותר (אם בכלל) ואני לא מאחל שהוא יקרה לאף אחד ואף אחת, הרי שההסכמה למשחקים האלה נותנת איזו שהיא אפשרות לגיטימצית לשחק במשחקים האלה.

בעוד שבמציאות אני לא ארצה שמישהי תכריח אותי לרדת לה, הרי במשחק אני ארצה מאוד.
בעוד שבמציאות אני לא ארצה לזין אף אחת בפה שזה כנגד רצונה, הרי במשחק אני אהנה מכך מאוד.
וכיו"ב

וכאן חוזרת ועולה בתוכי השאלה מה זה אומר עלי?
שאילו הם הרצונות שלי.

מידי פעם נפתח שרשור בפורום זה או אחר, בנוגע למשמעות של משחקי השליטה. מאיפה זה בא.
אפשר להגיד שזה פשוט ככה, וזהו ופשוט צריך להנות,
אפשר להגיד שיש את זה לכולם, ברמות שונות וצריך (או כדאי או אפשר) גם לאפשר לזה להתגלות
אפשר להגיד שזה משהו שנובע מצרכים פסיכולוגים עמוקים יותר או עמוקים פחות
אולי נולדים עם זה.
אפשר להגיד שזה נובע מגנטיקה, גלגולים קודמים וכד' (גלגולים קודמים לא פגשתי בשרשור אבל מכיון שיש מזה משהו מדעתי אז אני רושם את זה כאן).


השרשורים כמובן לא מסתיימים בהחלטה גורפת.

כשחשבתי על זה, הבנתי שפרמטר נוסף שנוסף לשאלה הזאת זהו פרמטר הקבלה. כלומר:
שניים יכולים להגיד שמדובר על צרכים פסיכולוגים עמוקים, אחד יגיד שזה הפתרון שלו לצרכים העמוקים האלה והוא ידון בנושא מתוך קבלת הצרכים האלה, ואחר יגיד שזה קשור לצרכים עמוקים ויתייחס לכך בביקורת.

אפשר לדבר על מטריצה 2*2 אבל לא זאת המטרה שלי כאן.

מה שאני מנסה לבדוק גם דרך הבלוג זה מה דעתי, ואיך הדעה הזאת יכולה להתיישב עם הרצון שלי לממש את משחקי השליטה במין ביתר שלום וקבלה.

אני מודה שהגישה שלי היא שאני רואה ברצון שלי למשחקי מין בעיה
כמובן שאני חושב שאילו הם שטויות, ובכלל מה זה חשוב מה הסיבה, אם אני נהנה, אז זה העיקר. ובכל זאת חוסר ההשלמה שלי פוגעת ביכולת שלי להנות מזה בחופשיות.

בהתייחס לסיבה:
כן, אני סבור שהרצון שלי למשחקי שליטה נובע גם ממניעים פסיכולוגים (ילדות וכד')
כן, אני גם סבור שהפסיכולוגיה היותר עמוקה, שלפעמים קוראים למושגים שם האלה ארכיטיפים ,גם משחקת אצלי תפקיד משמעותי (הקורבן, התוקף וכד').

ובפרמטר השני, אני מרגיש חוסר קבלה.
כך שהתוצאה היא שאני מרגיש עם זה לא בסדר


אני עוצר כאן, מחוסר זמן, ואולי מקושי
בטח אמשיך מתי שהוא בנושא הזה

אני זוכר את הפעם הראשונה שחוויתי מין במשחקי שליטה באופן מפורש -
למעשה תמיד (מגיל מאוד צעיר) זה היה שם, אבל לרוב לא הודיתי אפילו ביני לבין עצמי שזה שם, וגם, כמובן, לא שיתפתי בזה את בנות זוגי.


הפעם הראשונה שהייתי בקשר זוגי עם משחקי שליטה במין היתה מרשימה בהשפעה שלה.
כאילו שכל הפנטזיות שלי היו אפשריות למימוש (ומימשנו רק את חלקן אבל זה היה המון)

המפגש הזה עם המין "החדש" העביר את המין שלי - שעד אז היה נחמד- למין מדהים.
כאילו עברתי לאפשרות חדשה, שעד אז היתה רק בפנטזיות.
הסיפוק שלי היה עצום. החוויות בקשר הזוגי ההוא היו עבורי דרמטיות.

עד התקופה ההיא, ובמיוחד בשנה שקדמה לה התייחסתי לרצון שלי במשחקי שליטה כבעיה פסיכולוגית שאני צריך לפתור אותה, כאילו שמשהו מאוד לא בסדר אתי.

בתחילת הקשר ובמהלכו, השינוי למשחקי שליטה במין היה דרמטי: פתאום פחות שינה לי אם משחקי השליטה זוהי בעיה נפשית שצריך לפתור או שמשהו לא בסדר אתי
וההתייחסות שלי הפכה, ל:
וואו, אני רוצה את זה. אני רוצה לחוות את זה יותר. אני רוצה לממש יותר את סוג המין הזה בחיים שלי. איך אני יכול שלא לממש את המין הזה בחיים שלי?

באותה תקופה הייתי בטיפול פסיכולוגי, וגם הפסיכולוגית שלי עברה שינוי בהתייחסות שלה (מה שהקל עלי).
הסיפוק ותחושת השלמות שחוויתי במשחקי השליטה במין, היו כל כך שונים ממה שקדם לו, שהיה ברור לשנינו שיש פה משהו שכדאי להמשיך ולממש.

הזמן עבר, נפרדתי מזוגתי, הכרתי מישהי אחרת שגם התברר שהיא בעניין, ושוב נפרדנו וכד'

ובכל זאת, המקום שאני מרגיש לא בסדר, שקצת נעלם/ התעמעם בתקופות הראשונות של המימוש, נשאר חזק.

חוסר הקבלה שלי את החלק בתוכי של משחקי השליטה בהקשר המיני , ובמיוחד בגלל המשמעויות שלו (שעליהם רציתי לכתוב היום, וכנראה אכתוב בהמשך), השפיע ומשפיע עלי, ועל קושי להשלים ולקבל אותו בתוכי.

מישהי החמיאה לי על הבלוג (תודה לך) ובמקביל, כתבה לי במסר אישי שמהכתיבה שלי עולה שיש בתוכי חוסר קבלה עצמית.

הדבר משקף לי שמה שחשבתי כברור ומובן מאליו הוא לא כזה.

אין לי צל של ספק שיש בתוכי חוסר קבלה עצום בכל הנוגע לעולם משחקי השליטה שחיי בתוכי

אילו הייתי מקבל אותו בתוכי,
אילו הייתי מממש אותו יותר בחיי,
אז יש סיכוי סביר למדי שהבלוג, במתכונתו הנוכחית, לא היה נכתב.

אני יכול להגיד שאחת המטרות העיקריות של כתיבת הבלוג היא לקבל ולחבק גם את העולמות של משחקי השליטה אשר קיימים בתוכי.


אני מאחל לעצמי שהפגישה שלי עם הבלוג הנכתב תשאיר אותי שונה ממה שהייתי לפני הבלוג:

יותר מקבל, יותר מוכל בתוך עצמי, יותר מעיז לממש את החלקים הנסתרים בתוכי.
הייתי רוצה שתהליך כתיבת הבלוג וקבלת תגובות עליו תהפוך אותי להיות שונה ממה שהייתי לפני הבלוג.

כי בכלל מה הטעם אם לפני כתיבת הבלוג, במהלכו ובסופו אני אשאר אותו אדם, ללא כל שינוי

בעיני, תהליך בעל ערך (כמו שכתיבה בבלוג עשויה להיות) הוא כזה שגורם לך להיות שונה ביחס למה שהיית לפני שעברת את התהליך. פגישה עם המילים שאני יוצר בבלוג תהיה משמעותית רק אם היא תהפוך אותי להיות שונה.
אם אין שינוי מה הטעם?


כמובן שאני לא משלה את עצמי שזה יקרה מהר, או שזה יקרה רק באמצעות הבלוג.
אבל מצד שני, אני חייב להודות שדברים קטנטנים זזים בתוכי וזאת בעקבות הכתיבה שלי, התגובות בפרטי וכד'.

למרות שזה עשוי להשמע פלצני משהו:
אני מנסה להיות פתוח גם לשינויים אחרים לא מהסוג הצפוי על ידי, ופה אני מנסה לשים מבטחי באלוהים (כאילו שיש לי ברירה אחרת) ולהאמין שהשינויים המתאימים יקרו רק לטובה. (כתבתי בפרק הראשון של הבלוג שלדעתי אלוהים הוא חלק מהעניין).

תאור חלקי שלי את עצמי
אני רואה כמה מפחיד אותי לתאר את עצמי.
לצאת עם עצמי. ובדיוק עם מה שאני. רק לפני כמה ימים צרפתי לעצמי את התואר מתחלף. למרות שברור לי שאני כזה כבר זמן רב.

אז במקום לכתוב כמה שקשה לי לתאר את עצמי, אולי פשוט אני אנסה לתאר מי אני בהקשר הבדס"מ

(אולי הקוראים - אם יהיו כאלה- לא מי יודע מה יאהבו את זה, ויש העדפה למשהו יותר עקיף - אבל הבלוג הוא קודם כל בשבילי- ואני מקווה שמי שקורא לא ישתעמם- מבחינתי, אני עושה צעד אמיץ (שאולי ישרוף לי גשרים) והנה אני פשוט קופץ למים.

קודם כל ברור לי שאני סוויץ.
לפעמים אני מרגיש כמו דום, לפעמים כמו סאב. בהתנסויות הלא גדולות שהיו לי בקשרים בתחום, אהבתי את שני הדברים. קשה היה לי להסתפק בצד אחד.

התחום הדומי היה לי הרבה יותר קל, יותר זמין. יותר פשוט. יתכן שזה בגלל שהבחורות שהייתי איתן יותר התחברו לצד הסאבי שלהן, או שאני יותר דום מבחינה אישיותית. ואולי שניהם.

לעתים קרובות הרגשתי שבהתנסויות הסאביות שלי, בגלל שהן פחות מובנות מאליהן באישיות שלי יש יותר אתגר ולפיכך יותר הנאה. והרגשתי שאני יותר נהנה מהן.
אני יכול להיות במערכת יחסים זוגית רק בצד אחד של השליטה אבל זה אם יש תקשורת טובה. כך באיזה שהוא אופן בתוכי אני חווה גם את הצד השני של השליטה.

ברור לי שאני סוויץ'.

בהתנסויות שהיו לי (ותמיד זה היה בתור דום עם ניסיון לסוויצ'יות) יכולתי להנות מהצד הדומי (כמובן- זה היה התפקיד), וגם יכולתי להנות באופן עקיף (וכמעט שווה) מלראות את הסאבית שלי ולהתחבר באיזה שהוא מקום עמוק לחוסר אונים שלה ולהינות.

אז כמו שאולי ברור מהדברים שאני כותב, ההנאה המינית היא החשובה, אבל גם ההנאה שאקרא לה אינטלקטואלית- רגשית חשובה לי מאוד.

תקשורת טובה חשובה לי במערכת יחסים בכלל וכמובן במערכת יחסים זוגית של שליטה.

מודה אני מרגיש שאני מוכרח לממש את משחקי השליטה בתוך קשר זוגי.
אני יודע שזה פופולרי להגיד את זה, ובטח שלא לגבר, אבל זה אני. - קשה לי לחשוב על עצמי בתוך סישין בלי שיש קשר זוגי.

סישין כסישין שלא מחובר לקשר זוגי נראה לי מאוד לא מתאים בשבילי, קשה לי לדמיין את עצמי בתוך דבר כזה (אני לא כותב או חושב את זה בשום נימה ביקורתית את זה לאף אחד אחר שחושב שזה הדבר המתאים בשבילו).

אני לא בעניין לדחוף את הזין שלי לשום חלל של אף אחת שאני לא מכיר (ואם אני עדיין לא אוהב אותה אז אני צריך לפחות מאוד מחבב אותה)
ואני לא מעונין ששאף אחת שאני לא אוהב ומכיר תעשה לי face sitting - וכד' במיוחד שאני לא יודע עם מי היא היתה קודם- ובכל זאת מין בטוח זה דבר חשוב.


המשיכה שלי לעולם הבדס"מ היא עמוקה. ולמרות שאינני מבין את מהותה עדיין, ברור לי שהשורשים שלה וההתגלמויות שלה הם לא רק מיניות נטו:
למשל כל הנושא של להיות חלש, מושפל, או חזק, משפיל. בחיי היום יום הדבר לא מעסיק אותי, אבל במין הדבר מאוד מלהיב אותי, וחוצה גבולות פסיכולוגים ותהומות שאני עדיין לא מכיר.
בקיצור זה משהו שלמרות שכבר שנים אני מנסה להבין, אני עדיין לא מבין. דווקא הביקורת בסוף הספר סיפורה של O הבהירה לי משהו מבחינת מערכת היחסים של דום וסאבית ( או ההפך כמובן).


כאב פיזי לא עושה לי את זה. לא להכאיב ולא שמכאיבים לי.
במקרים בודדים שמישהי (אחת) ביקשה ממני שאני אכאיב לה באופן משמעותי, הייתי צריך לעבוד עם עצמי כדי לעשות את זה, הייתי צריך להיות מפוכס ורגיש מאוד כדי להכאיב במידה המתאימה, וזה היה רק כשהשתכנעתי שהיא ממש נהנית מזה. הרגשתי שבזה שאני מסכים לעשות לה את זה אני מעין נותן לה מתנה של אהבה.
כן יכולתי לחוות את הצד שלי שנהנה מזה וזה אבל זה רק אחרי שהייתי בטוח שהיא ממש ממש נהנית מזה.

טוב, זה אני בינתיים. מקווה שיהיה למישהו/י כוח לקרוא את הדברים.

מידי פעם אני רוצה לכתוב פה בבלוג, ועוצר את עצמי.
כאילו לא מוצא את הדרך,
לא מוצא את הדרך לשחרר את המחסומים הפנימיים שיאפשרו לי לכתוב (אני מקווה/ משער שאני אפרט בהמשך).

זה קשה לי.


כמה מילים לגבי הפרק הקודם של הבלוג:

קיבלתי תגובות בפרטי, תגובות שמאוד תרמו לי, במיוחד ממישהי אחת.
תגובות ספציפיות, שקצת עזרו לי להפיג חלק קטן מהחששות (חלק קטן, אבל משמעותי)

אז תודה


מקווה שיהיה לי את העוז לכתוב בקרוב.