הבית שלי נראה כמו המצב רוח שלי
מבולגן ולא חיובי
הדבר שרציתי כל כך לא קורה וזה סופי
סתם אשליה מבאסת
אני על גבול המשועממת אבל לפחות מצליחה לקרוא שני ספרים בשבוע או אפילו קצת יותר
שזה כבר יותר טוב ממה שהיה עד כה והחום הרבה פחות מעיק
אתמול נסעתי לאחיינים שלי
מרחק של כ65 קילומטר מכאן כשיצאתי מהם הערב כבר עלה למרות שעדיין לא היה שמונה
והירח הביט בי דק כצידו של נייר מעוגל ככרס של אישה בהריון וצהבהב כמנבא רעות
(פעם קראתי בספר על שביעיית כדורגל בהודו שירח צהבהב מנבא רעות)
עד שהגעתי לתל אביב כבר חשבתי שלא אמצא חניה אבל כמובן שמצאתי ארבע סימונים כחול לבן כחול לבן בדיוק מה שטרי צריכה ואפילו בצד ימין שאני יודעת להחנות בו מעולה
רק הרוורס בעליה (יש רק עליה אחת בתל אביב -שדרות בן ציון ירידות יש עוד כמה )
כשהגעתי הבייתה הבנתי שכל הגוף כואב לי חשבתי שזה מהנהיגה אבל כמובן שאחרי כן הבנתי שלא שזה מלחץ מנטלי ועוד דברים שקורים
לדבר אני מדברת רק עם חברה אחת כל הזמן
האחיינים שנסעתי לבקר היו בהתקפי שגעת וטירוף עקב תחילת הלימודים והאחיינית איימה להתאבד (היא בת שש) קופי שלי במחשבות בהתנהגויות בהתקפי פרצי הדיבור ורק המתיקות האינסופית שלה אצלי כבר התחלפה במרירות
שלחתי קורות חיים מבולגנות ומאוד לא רישמיות לעבודה וקיבלתי קול באק (אומרים את זה על עבודה? או רק על אודישן?) אז היום אחרי הצהריים אני אדבר איתו ואקבע פגישה
אלוהים לא מאמינה שאני אשכרה הולכת לראיון עבודה רישמי אצל איש שרוצה להעסיק אותי אולי ולא כרגיל מתקמבנת דרך חברים מכרים המלצות וסידורים
הקראתי לחברה היחידה שאני מדברת איתה(ועונה לי) את הקורות חיים המבולגנות והיא אמרה שהם מעולות ומקסימות והיא לא הייתה יכולה לכתוב אותם והיא משוררת וסופרת ידועה (טוב לא ידועה אבל מעולה)
גברים מבטיחים הבטחות ולא מקיימים
חשבונות ממשיכים לזרום לתיבת הדואר
ואני ממשיכה לבהות בעולם
הייתי רוצה לזלול אבל אין לי דבר אחד לאכול בבית מלבד צנוברים זה לא ממש אוכל
אני אכין לחם עוד מעט ואלך לעשות קניות ברגע שהכוח להזיז את כובד גופי יתעצם בי
לפני 16 שנים. 3 בספטמבר 2008 בשעה 10:21